"מדהים עד כמה ניתן לפרוק במלים משא כה כבד של רגשות" – על "בכל בקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" של יקיר בן-משה, הוצאת עם עובד, תשס"ג – 2003.
את שיריו המפתיעים ועזי הדימויים של המשורר יקיר בן-משה, פגשתי לראשונה בכתבי-עת ספרותיים, טרם פרסום ספרו הראשון. כבר אז מצאתי בהם עניין, ברעננותם, באותו "דבר אחר" שאז, בקריאה ראשונית, לפני שעמדה ברשותי אסופת שירים, התקשתי להגדיר.
ננופואטיקה עוסקת בננו הספרותי על היבטיו בתוכן ובצורה. מכאן העיסוק בקטן משמעו בין השאר התייחסות לשוליים, למיעוטים, אך גם לקטנוני, לזוטות, לשטויות; הרי, לפעמים מה שנדמה לכאורה קטן, צ'ופצ'יק זניח, מתגלה כקצה קרחון. כזה הוא העיסוק האובססיבי בספירות מלאי עדתיות. במסגרת זאת אבקש להקדיש 60 שניות במונחים ביקורתיים לסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
על שירתה של מאיה בז'רנו.
במסיבה לפני כמה ימים ניסיתי לצלם את הילדים המתרוצצים בגן; רוב התמונות יצאו מטושטשות, "לא תפסתי". וגם אלו שיצאו חדות, לא היו תמונות של הילדים אלא של יצורים משונים, אחרים. זו היתה מסיבת פורים. חשבתי שהקריאה בשירה של מאיה בז'רנו דומה קצת לניסיון הצילום הזה: קשה לתפוס ו"להקפיא" אותה, וגם כשנדמה שמצליחים, היא כבר הפכה למשהו אחר, התגלגלה הלאה.
"יזם חברתי לא מייצר עוד חכות או מייבא עוד דגים, אלא משנה את הענף כולו ותופר רשתות. בעקבות בית הספר תיווצר רשת חדשה של יוצרים ושל אנשי ספרות שמלווים אותם, ואולי מכאן יתחיל השינוי בתחום כולו".
נועה שקרג'י בראיון עם שירה קדרי עובדיה על בית הספר לאמנויות המילה, יזמות ספרותית ומצב איש הספרות בארץ
על השיר המתהפך ועל ארס-פואטיקה בשירת צבי עצמון.
מבט ראשון, דפדוף: עוד לפני שאני פותחת את הספר, שרק הגיע בדואר – בלי כל מכתב מלווה, ועם ההקדשה המינימלית ביותר שיכולה להיות – קופץ אלי משהו רענן. הכריכה בורוד עז ובשחור ולבן, שמו החידתי של הספר, העובדה שיצא בהוצאה שאיננה מוכרת כהוצאה 'ספרותית', השילוב בין שירים לפרוזה.
על עיצוב עמדת הדובר בשיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" של מאיר אריאל.
נהוג להבחין בין שיר לפזמון. ההגדרות לשיר ולפזמון במילון אבן שושן מבטאות יפה את ההבחנה הזו: "שיר – יצירה פיוטית, בחרוזים או בלעדיהם, כתובה במשקל מסויים", "פזמון – שיר קל העשוי להיות מושר, זמר, מערכת חרוזים על נושא אהבה, אכזבה, ענייני היום וכדומה".
בדיוק בפסח לפני שנתיים (2004) ישבתי בפסטיבל אקטיביזם עם חברי, המשורר אריאל זינדר, במדשאה מוריקה בגבעת-חביבה, בהמתנה להתחלתו של מופע שירה. במדשאות אלו חיפשתי בגיל שמונה-עשרה ירכיים של בנות גרעין לשים את ראשי עליהן, והנה, עשרים ואחת שנה לאחר מכן, אני שוב בגבעת-חביבה, בכובע של משורר מתחיל.
על שירתה של דליה פלח.
אסתכן, בתחילה, בניחוש: דליה פלח היא אשה, בסביבות גיל הארבעים; עירונית; שיער קצר ומכנסים; יש לה דוד שופט מחוזי (בדורבן) וגם אביה הוא משפטן (זרוק, אמנם), היא אוהבת לטייל, בדרך כלל לבדה, בארץ ובחו"ל (ואולי היא דיילת).
פופואטיקה היא פואטיקה המבטאת תכנים וצורות של מגוון תופעות מן התרבות הפופולארית. זו תופעה פוסטמודרניסטית מרכזית בשירה הישראלית ובספרות העולם. הפופואטיקה היא המקבילה הספרותית של הפופ-ארט ומוסיקת הפופ מבחינה היסטורית, קונצפטואלית, תכנית וצורנית.
ארז ביטון (אוֹרָן [אלג'יר], 1942) ורוני סומק (בגדד, 1951) פרסמו את ספרי הביכורים שלהם באותה שנה – 1976. על רקע מחאת הפנתרים השחורים ומשבר מלחמת יום הכיפורים בראשית אותו עשור, היה זה רגע של מפנה בשירה העברית. לראשונה שני קולות אחרים, בני דור ראשון להגירה…
