חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
לאתר אוצר השירה העברית     |    צור קשר   |    English
לוגו מקום לשירה

על יקיר בן משה

"מדהים עד כמה ניתן לפרוק במלים משא כה כבד של רגשות"

על "בכל בקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" של
יקיר בן-משה, הוצאת עם עובד, תשס"ג – 2003.

את שיריו המפתיעים ועזי הדימויים של המשורר יקיר בן-משה, פגשתי לראשונה בכתבי-עת ספרותיים, טרם פרסום ספרו הראשון. כבר אז מצאתי בהם עניין, ברעננותם, באותו "דבר אחר" שאז, בקריאה ראשונית, לפני שעמדה ברשותי אסופת שירים, התקשתי להגדיר.
"בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד", הוא חלון לעולם שירי, שהקורא הרציני עלול לראות בו, לכאורה, זיקוקי די-נור של מלים, מניירות, במיוחד לאור שורות מפתיעות ובלתי קונוונציונאליות כגון: "לאן הלכה הכביסה הלבנה? ו"הנה היא הכרית הבוגדנית". רק לאחר קריאה שנייה של השירים עולה, כי אותה כביסה לבנה היא דימוי לא שגרתי לנפשו של המשורר, והכרית הבוגדנית היא בטנו הדואבת, התוחמת את נפשו המיוסרת, בה המשורר מרבה, בסבל של הנאה, לחטט.
אותה הזרה של האני, היא מוטיב חוזר בספרו של בן-משה, ומשמשת אמצעי, מעין מסך למשורר, לגילוי הפנימי שבו. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בחלק הראשון של הספר, "שירים בפרוזה".
בחלק זה משתמש המשורר באותו מסך פנימי להתרת הרסן באופן חופשי, תוך וויתור מודע על אמצעיים מבניים, כגון פסיחות, תקבולות וכד', המאפיינים שיר לירי "רגיל". ואמנם, השירים הטובים בפרק זה, הם אלו בהם המסך הוא אמצעי קונקרטי להעברת מסר כללי, מטאפיזי. כך, למשל, בשירים כמו "רק בשעת הליל", "התלתלים שלי נובחים הלילה" ובשיר החותם את החלק הראשון, "מי שאוהב צריך ללכת".

בחלקו השני של הספר, המשורר חוזר אל צורת השיר המקובלת, הלירית, אולם גם שם דימוייו שומרים על רעננות מפתיעה. למשל, בשיר הראשון, ממנו נלקח שמו של הספר:

"בְּכָל בֹּקֶר מַקְרִיחַ לְפָחוֹת אָדָם בְּלוֹנְדִינִי אֶחָד.
בָּעֶרֶב נוֹשְׁרִים חֲפָצִים.
הַחֶדֶר
נִפְתַּח וְנִסְגַּר
נִפְתַּח וְנִסְגַּר
הַגּוּף מְפַהֵק,
הַחֲנִיכַיִם נִרְקָבִים.
תַּשְׁקִיף: בְּדָפְנוֹת הַיְּקִיצָה צוֹמַחַת בֶּרֶךְ."…

הטון האובייקטיבי והמרוחק, לכאורה, מאפשר לשלב בין הצהרה פרוזאית וכללית (בכל בקר מקריח…), תיאורי חפצים ואברי גוף, ובכך ליצור סינתזה בין שדות סמנטיים שאין ביניהם קשר מיידי ("החדר נפתח ונסגר נפתח ונסגר/ הגוף מפהק"). הסינתזה מעבירה את הלך הנפש של המשורר, במקרה הזה את הריקבון הפושה בו, בצורה מעניינת וחדשנית.

כך גם בשיר הבא:

וְלֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶשְׁמַע עַצְמִי בִּנְשִׁיפָה
נִשְׁרֶקֶת, מִצְטַלְצֶלֶת בִּילָלָה מִשִּׂפְתוֹתַי הַקְּפוּצוֹת:
הַקְשֵׁב לְפַרְסוֹת הָאֲוִיר, תוֹפְפוֹת בִּרְעָדָה
מִיהוּ זֶה, הַחוֹמֵק בְּסִלְסוּל מִתְהַבֵּל לְמֶרְכַּז הַחֶדֶר?

הדובר בשיר הופך לנשיפה, לצליל יללה. הטרנספורמציה מאפשרת לו חרות רבה, "פרוצה לכל רוח". נראה כי המשורר מכוון לשירה עצמה, לאותה יללת שיר מוכרת (למשל, ב"שירת עצמי" לוויטמן) המקנה לו את חירותו. בשירו זה הוא מזמין את הקורא, לאחוז בחירותו זו (בשיר), ו"לקטוף את רחש פרסותיו" (מילות השיר).

השיר לעיל מדגים את יחסו של בן-משה לשפה. השפה קודמת לתוכן, לבהירות האמירה. הקשב הרגיש למלים, השימוש בעיצורים רכים ובאותיות לא דגושות ("נשיפה", "שפתותי הקפוצות", "לפרסות האוויר", "תופפות ברעדה" וכו') יוצר תנועת נשיפה המתאימה לתוכן השיר, לכותב ההופך מבשר (חומר) לרוח (שיר).

רמז למרכזיותה של השפה בשיריו של בן-משה, ניתן למצוא כבר בשיר הראשון, הפותח את הספר. המשורר מצהיר כי הוא מעוניין "להעסיק את השקט" כדי לא לשמוע את הדממה המציקה לו בשריקה טורדנית. המשורר עושה זאת באמצעי הטוב ביותר שהוא מכיר – כתיבת שירה.
כלומר, בן-משה כותב כדי לחרוט שירים במרבדי השקט.

דוגמא נוספת היא השיר הנפלא "התלתלים שלי נובחים הלילה". המילה "טבור", מרגע שנולדה אל העולם, מוליכה את השיר כולו: "יֵשׁ מַשֶּׁהוּ קָסוּם בַּמִּלָּה 'טַבּוּר', הַמְּקַפֶּלֶת בְּתוֹכָהּ אֶת הַמִּלָּה 'טַּמְבּוּר'". משם העלילה סוטה מן האישי, יוצאת אל העולם, אל חנות כלי הבית והזבן, ומעניקה לשיר ממד נוסף (שיחה ההופכת לשריקות אהבה, ואהבה – לפורקן רגשות). כלומר, השפה עצמה, משמשת את המשורר כחלון אל העולם, מניעה אותו (גם ליחסי אהבה), ולעתים, כמו בשיר לעיל, מהווה כר נחמה.

דוגמא מובהקת אף יותר לטיפול של בן-משה בשפה, מצויה בשיר "כיצד להרכיב אדם ושמו יקיר?" המשורר עונה על כך בבחירת האפשרות הקרובה ביותר לאג'נדה הפואטית שלו, לכותרת השיר (המכילה את שמו) – "מִן הָרֵיקוּת". מכאן השיר מתפתח, תוך חזרה על האות הגרונית ר' כמנטרה, כתכלית: "רוֹקַנְתִּי אֶת שָׁרוֹן וְאֶת יָפְיָהּ, רוֹקַנְתִּי אֶת גּוּפָהּ. רוֹקַנְתִּי לָהּ…/ רוֹפַפְתִּי וְשִׁחְרַרְתִּי אֶת סֻכַּת אֲחִיזָתָהּ/ וּכְשֶׁבִּקְּשָׁה שֶׁאַשְׁאִיר לָהּ קְצָת גִּרְגּוּר שֶׁל חֲרָטָה, בָּלַעְתִּי רִיר גְּרוֹנָהּ". כלומר, הפורקן היחיד, או הדבר שיכול למתן במעט את תחושת הריקנות, הוא השפה.

וכך במהלך טבעי, המשורר יכול לנוח רק כאשר הוא "לוגם את השירה", כשהשירה קונקרטית וחושנית לחלוטין, כפי שהוא כותב בשיר האחרון בספר. כלומר, כשהשירה היא משקה, ונעדרת את הפונקציות המסמנות והייצוגיות. או-אז, באופן פרדוקסאלי, כשהוא משועבד לגמרי לשירה, לשפה, המשורר יכול לרוות נחת מיציר כפיו. מה שנותר לקורא הוא להצטרף, וללגום את היופי בשירת בן-משה.

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש