שירי התפילה הישראליים עושים שימוש רב בפרודיה. תופעה זו היא ביטוי של השפעת התרבות הפופולרית התקשורתית וההומוריסטית על התפילה, תופעה שאנו מכנים פופיוט (poprayer). הפופיוט הוא ההזדמנות של השירה היהודית הקדומה (הפיוט) לקפוץ היסטורית ופואטית לתקופה אחרת, ולהתעדכן בחידושיה על מנת להפוך שוב לרלוונטית עבור המשוררים והקוראים.
כשאני כותבת את התואר הזה, "שר השירה", שמחה ממלאת אותי. אולי, באחת השנים הקרובות, ולאור משב-המהפכה-שבאוויר, אולי גם לנו יהיה שר שירה. בינתיים, אסתפק בלהביא לתודעת הקוראים שיש דבר כזה, שר שירה, שתפקידו היחיד והעיקרי הוא לקרב את השירה אל העם.
ישעיה קורן על ברוך כצנלסון (ואפילוג מאת דורית ויסמן). עד כדי כך הוא נעלם ממני, עד שכאשר נתקלתי לפתע בשמו, לא ידעתי אם הוא חי או מת. זה קרה לפני חדשים אחדים ברחוב קטן במרכז ירושלים, רחוב שץ, בחנות הספרים "גלריה." לפני הכניסה לחנות עצמה יש חדר גבוה בן שתי קומות, דחוס בספרים ישנים, כל ספר בחמישה שקלים. ספרים ישנים שכמעט ואין להם דורש, ספרים בפרוטה שמנסים להיפטר מהם בטרם ישגרו אותם אל הלא נודע.
על תרגומיו של אריה זקס ל"שירי חלום" של ג'ון ברימן. ברשימה על תרגום שירה קלאסית לעברית, המשורר והמתרגם אריה זקס כותב ש"שיר מתורגם יפה משול לילד יפה שנולד מאהבה של שניים". ואכן, תרגומיו של זקס ל"שירי חלום" של המשורר האמריקאי ג'ון ברימן הם, בראש ובראשונה, מעשה אהבה.
A lecture delivered at an international conference
On political and social satire at Haifa University, May 1, 2012
by Gilad Meiri & Noa Shakargy
אלמוג בהר על ספר שיריו השני של מתי שְמוּאֶלוֹף. לעיתים שירה באה בִמקום מעשים אחרים, בַמקום בו הַמעשים הַאחרים חסרים, והיא מנסה למלא את החלל שנפער במציאות. ואז היא עומדת מול או כנגד, בהתנגדות אשר אינה מוכנה להיוותר אילמת, ומצביעה על מקום הפצע: על חדירתה של המדינה אל תוך הזיכרון האישי והמשפחתי, אשר הותירה רקמת געגועים קרועה; על "מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ הֶעָקָר", אשר נתן לאמו ולאביו של המשורר "חִנּוּךְ שֶׁל עֲבָדִים" (38, "יש מילים מכעיסות");
עיון בשירתה של אלחנדרה פיסארניק. ב-24 בדצמבר 1960 כתבה פיסארניק ביומנה: "התעוררתי וראיתי את עצמי כגוף בלי עור, כפצע" (פיסארניק, עמ' 124). הפצע, אם כך, איננו פצע בגופה אלא היא היא הפצע עצמו באין עור שיגן על גופה. הפסיכואנליטיקאי הצרפתי דידייה אנזייה טבע את מושג ה"אני-עור": מעין מבנה ביניים של מנגנון הנפש המשמש את הילד כדי לייצג לעצמו את עצמו כ"אני".
האזכור של המילה חמידות בנשימה אחת עם המילה שירה נדמה כעבודה זרה. אלא שלאחרונה נראה שחמידות נושרת בצבעוניות קלילה על הספרות הישראלית העכשווית כמו רגע קצר וצוהל של קונפטי פואטי, קסמתוק, במסיבת הפתעה. מאמר זה מבקש להידרש לרגע ננופואטי ישראלי של נאיביזם שבו שוב נחצו קוויה הסגנוניים המסורתיים של נורמות השירה המקובלות; הפעם בזחילה תינוקית מתחת לחוטי התיל של השירה הרצינית, החשובה וההרואית.
רוברט לקס נולד במדינת ניו יורק ב־1915. בגיל 55, אחרי שעשה לעצמו שם בחוגי האמנות והשירה בניו יורק וקריירה הוליוודית קצרה כתסריטאי, עזב הכל ועבר להתגורר למשך שלושים השנים הבאות בכפר יווני קטנטן באי פַּתמוֹס. בגיל 85 שב לחַוות הולדתו בארה"ב וכעבור שבועות ספורים מת שם בשלווה בשנתו. בפתמוס כתב את סדרת שירי הנזיר ושירים רבים נוספים שמרביתם טרם ראו אור. בשנת 2013 ראה אור מבחר מקיף משירתו בעריכתו של המשורר, המבקר וחברו הקרוב של לקס, ג'ון ביר (John Beer), שהוסיף גם מסת מבוא מאירת עיניים על שירתו ועל הביוגרפיה שלו.
על שירתו של ישראל פנקס.
במספרים תוכל שירתו של ישראל פנקס (יליד 1935) להסתכם כך: 44 שנות שירה, 5 ספרים, 2 שתיקות (בין 1965 ל – 1975; בין 1978 ל – 1990), כ – 140 שירים (מהם 8 פואמות). המספרים, לדעתי, מעידים על שירתו, שירה שהתואר 'מתונה' יאה לה ביותר. שירה שאיננה מתלהמת, צועקת, או, בלשונו של פנקס: איננה קופצת 'לפתוח את כל המתנות'.
