הרצף הבא הוא חלק משבוע של כתיבה שיתופית של שלושה: קרן אייל מלמד, אילנה זיידמן ואלכס בן ארי. פתחנו קבוצת ווטסאפ וכתבנו אל תוכה: שלושה כותבים שהם הורים לילדים בחופש הגדול, עובדים במִשׂרה מלאה, וגם אנשים רצים בלב הקיץ הלוהט והלא נגמר.
ב־2008 ראה אור ספרו של המשורר ארא שיריניאן (Ara Shirinyan), "Your country is great". הספר, שהפך מאז לציון דרך בסוגת הכתיבה האל־מקורית (uncreative writing), כולל שמונים שירים, כל אחד מהם מוקדש לארץ אחרת. הטקסט של כל שיר מורכב כולו מתוצאות החיפוש בגוגל של המחרוזת "country name] is great]". למשל "Afghanistan is great", "Chile is great" וכן הלאה. הכרך הראשון מכסה לפי סדר אלפביתי את הארצות A-H (Afghanistan עד Guyana). שני הכרכים הנוספים בטרילוגיה טרם ראו אור.
כדורגל בִּסְלָאק / טד יוז בֵּין עֲמָקִים גּוֹלְשִׁים, עַל גִּבְעָה נְטוּלַת אֻכָּף גְּבָרִים בְּמַדִּים צִבְעוֹנִיִּים נִתְּרוּ וְכַדּוּרָם הַמְעוֹפֵף נִתֵּר. הַכַּדּוּר הַמְעוֹפֵף קָפַץ וְהַגְּבָרִים בִּצְבָעִים צוֹהֲלִים שַׁצְפוּ כְּמוֹ מַיִם לִנְגֹחַ בּוֹ. הַכַּדּוּר עָף הַרְחֵק עִם הָרוּחַ – הַגְּבָרִים הַגְּמִישִׁים נִתְּרוּ אַחֲרָיו. הַכַּדּוּר קָפַץ מַעְלָה, הַחוּצָה וְנוֹתַר תָּלוּי מֵעָל מִפְרָץ צַמְּרוֹת עֵצִים. כְּשֶׁכֻּלָּם צָעֲקוּ בְּיַחַד הַכַּדּוּר […]
בשנים האחרונות יש עניין הולך וגובר בתחום שנקרא יצירתיות חישובית, העוסק בניסיון להגדיר בצורה מדויקת יצירתיות בכלל ואת התהליך היצירתי בפרט. הגדרה כזו יכולה לאפשר, למשל, יצירה אוטומטית של שירה, סיפורת, ציור, מוזיקה וכד' על ידי מחשב. ההגדרה העכשווית המקובלת של התחום הזה היא ״פעולה חישובית המגדירה מודל ליצירתיות, מדמה יצירתיות (או תוצר של יצירתיות) אנושית כך שבסופה של הפעולה יש תוכנית מחשב שיכולה ליצור כמו אדם, שמסייעת בהבנה של תהליך היצירה האנושי, או שתומכת בתהליכי יצירה אנושיים".
קנת' גולדסמית' (ניו יורק, נולד ב־1961) הוא מהחשובים שבמשוררי דורנו. המשורר היחיד שמוזמן כמעט לכל פסטיבל שירה שמכבד את עצמו באירופה ובצפון אמריקה, היחיד שהמוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק מינה למשורר הבית שלו, ובוודאי המשורר היחיד שמוזמן לתכניות טלוויזיה בפריימטיים כמו זו של סטיבן קולבר פשוט כי הוא מעניין. בעולם האמנות האמריקאי הוא נחשב לאנדי וורהול של ימינו, בני הזוג אובמה לא ישכחו את הופעתו המתוקשרת בבית הלבן (שמומלץ לראות ביוטיוב!), ולשמחתנו הוא אפילו היה בארץ והעביר סדנת אמן בלתי נשכחת לקבוצת סלון ניו־מדיה, ועוד סדנה לכעשרים משוררים ישראלים (גילוי נאות: שימשתי בה מרצה אורח, לצד פלאי גרייצר מאוניברסיטת הארוורד).
איך נראה הרִיק שלך? ושלך? איך הוא נשמע? אפשר לגעת בו, להריח אותו, לדברֵר אותו? אפשר לתרגם אותו או לרקוד אותו? ואיך מדברים על ריק בשורת שיר? הרי כל מילה בשיר מנסה לערוג על מילים אחרות, על הקשרים אחרים, להיות היא ועוד דמויות וצללים – אז כיצד נדבר באמת על הריק, ולא רק על חיקוי שלו? כיצד נשכנע את קוראי השיר שבאמת ריק לנו, שהשיר הוא באר ללא תחתית, ללא נחשים ועקרבים, ללא "ללא"?
תופעת "המוזיקה היהודית", לה אנחנו עדים בשנים האחרונות, היא תופעה מרתקת שיש לה פוטנציאל גדול להביא לשילוב פורה ומעניין של מסורת וחידוש. יחד עם זאת, התופעה הזאת טומנת בחובה – כמו כל "טרנד" – גם בעיות וכשלים בסיסיים עליהם אני רוצה לעמוד כאן.
לפני כשנתיים, פגשתי בשיריה של מרג'ורי לגמרי במקרה, כמו רוב הדברים הטובים שאנו זוכים לחוות. ד"ר רוסלי סיטמן, מרצה ללשון ולספרות ספרדית באוניברסיטת תל אביב, עזרה לנו להכיר בהיכרות אינטימית סופרים ומשוררים לטינו-אמריקניים במהלך שנת הלימודים, בקורס שנקרא: "ספרדית לאלה שיש להם פטור מספרדית"
על סוס טרויאני מבטן התודעה מאת יערה בן דוד. יש ספרים בודדים שלכל אורכם מהדהד לו משפט אחד ויחיד. כזה הוא הספר סוס טרויאני מבטן התודעה של יערה בן דוד (כרמל, 2011), שבו משפט ההקדשה "לאחי יחידי שהיה ואיננו", המופיע בפתיחת הספר, אינו מרפה מהקורא לכל אורכו.
על ארץ זבה מאת רמי דיצני. בספרו נותן רמי דיצני מבט נוקב במציאות הישראלית של עשרים השנה האחרונות והתמונה העולה מן השירים אינה מחמיאה, בלשון המעטה. לא במקרה, עוטה המשורר, בשירים המסיימים את הספר, את מסכת נביא הזעם, המטיף בשער, המתריע על העוולות ועל ההשחתה החיצונית ובעיקר אולי הפנימית, על המקום שבו הנפש עצמה, האישית והציבורית, מתרדדת ומתכערת
