חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
לאתר אוצר השירה העברית     |    צור קשר   |    English
לוגו מקום לשירה

"על בְּנֵי עמי אני בוכה אשר אין בהם לב לבכות"

על ארץ זבה מאת רמי דיצני

בספרו נותן רמי דיצני מבט נוקב במציאות הישראלית של עשרים השנה האחרונות והתמונה העולה מן השירים אינה מחמיאה, בלשון המעטה. לא במקרה, עוטה המשורר, בשירים המסיימים את הספר, את מסכת נביא הזעם, המטיף בשער, המתריע על העוולות ועל ההשחתה החיצונית ובעיקר אולי הפנימית, על המקום שבו הנפש עצמה, האישית והציבורית, מתרדדת ומתכערת "ראיתיכם בכיעורכם שפלים בהתנשאותכם/ ערב-רב המון-אסוף קדם-עַם – /עַם לא אנשים-אחים לא יחד לא חסד -/עַם אין אהבת-אדם./" ("זעקי ארץ אהובה" 81). דיצני מביט סביבו בספר הזה ומוצא מעט מאוד נחמה ואת תחושת אין האונים הזו, את הכעס הזה, הוא מריק אל מגוון של ערוצי מבע, דמויות, מסכות ומשלבים של העברית, המעלים פנורמה של נקודות מבט שהגודש שלה מסחרר ומעיק במכוון: מול המון המראות והמציאות המציפה מעמיד דיצני  שפע של אמצעי מבע, מול הדלות וההתבהמות העולות מן המציאות שהוא רואה, מציב דיצני, כמעט כסכר אחרון, את העברית המשובחת שלו, הרב רובדית, עברית המתכתבת בו זמנית עם המקרא, עם משוררי זמננו ועם שפת הרחוב.

שערו הראשון של הספר, "התערבות נמהרת", מהווה חשבון רב שנים של דיצני (שירים רבים בפרק זה שייכים כרונולוגית לתחילת שנות השמונים ולימי מלחמת לבנון) עם ההוויה הצבאית ועם האופן שבו שפת הצבא ומושגי הצבא מחלחלים אל תוך שפתנו ונשמתנו. דוגמה אופיינית היא השיר "ילדי ה "LES ENFANTS DU R.P.G  המעלה באוב את אחד מסמליה של אותה מלחמה. השיר נפתח בטון קליל, כמן שיח אהבה ישראלי אופייני, בו מתריסה האישה כלפי הגבר "אתה כמו ילד אתה", בהתחנחנות של חיבה זעופה. אך הגערה מעלה בתודעתו של הגבר ילד אחר, מוחשי ביותר "והילד ההוא שהרים לנו את הזלדה/ בן כמה את חושבת היה?…./ מזל שביד אחת עוד הספקתי לדפוק מחסנית שלמה בכיוון/…/ את הראש פוצצתי לבנזונה הקטן!" (10).  השפה שבה משתמש דיצני, עברית של "לדפוק מחסנית" וה"בנזונה הקטן", מבטאת כאן עולם פנימי פגום, עולם תרבותי ואנושי שהושחת. וכמו כדי להמחיש את המטפורה שהשפה מעלה, ממשיך וגורר אותנו דיצני בחלקו השני של השיר היישר אל תוך עולמו של הדובר  – "וכשהחזירו אותי מהתאג"ד בדרך למנחת-המסוקים/ שוב עברנו על הפרדס/ ואני בקשתי,/ התעקשתי, לעצור./…/ המוח כבר גמר לנזול,/ נזכרתי בריח האטליז בדרום העיר./ זבובים שמנים השתובבו באוויר./… בגיל של התלמידים שלי/ בגיל של אחייני הקטן." דיצני לא מרחם עלינו ויורד עד לפרטים הקשים ביותר, בשיר זה ובאחרים, לא רק על מנת לזעזע, אלא גם כדי להמחיש עד כמה הטמיעה לתוכה העברית את הבאנליות והשכיחות של הדיבור על המוות, עד כמה, בעצם, הפכנו קהים. הדובר בשיר אומנם רדוף בידי זיכרון הילד שהרג, אך איננו יכול להתעלות למעשה מעל לשטחיות הבסיסית והמצמררת של עיבודה  החוזר ונשנה של החוויה הנוראה "אולי/ כבר לא שנאתי אותו/ אבל הכאב ביד לא הרשה לי להרגיש משהו טוב יותר".

דרך אחרת, קלה יותר, אך לא פחות נוקבת, שבה דיצני מדבר על זליגת ההוויה הצבאית אל תוך חיינו הוא באמצעות הציטוט הפרודי של טקסטים מוכרים. כך למשל ב"בבית עלמין צבאי" שבמרכזו שחזור מעוות של השיר הנאיבי על שדה התלתן המוכר בביצועו של דודו זכאי, אך במקום המפגש הרומנטי, הפסטורלי, בשדה, נפגשים האהובים בבית קברות ( "אבל אני פגשתיה בבית עולם/ על כן לבי ילך לשם, לבית עולם, לבית עולם" 11). גם כאן משתמש דיצני בשפה ובקודים התרבותיים שלנו כסוכנים כפולים בכך שהוא מחדיר אל תוך צורות הביטוי השגורות מעין וירוס המהפך את דמותן והופך אותן ליצור חדש, גרוטסקי (בדומה לואריאציה המאקברית, העממית, על "אגדת דשא" הגורסת כי "יש ערמה של דשא על החברה") –  וכל זאת במסגרת של שיח אוהבים סוריאליסטי המתרחש כפי שמזכיר לנו הדובר מיד בפתיחה "ביום השנה/  אני נכה מאה אחוז והיא אלמנה/ כנראה כמוני מהמלחמה האחרונה."

ציטוט נוסף ומתריס מצוי ב"שתן בשדה רקָב", שיר קצר הבנוי כמין תמונת ראי הפוכה של שירו הידוע של עמיחי "גשם בשדה קרב".

שתן זולג על פני בנֵי דודי
קורסים מסריחים מכוסי-עיניים
זרועותיהם כפותות לאחור –
ועל אצבעות אחַי
המנערים רוכסים מגחכים
מכסים על הערווה

(21)

לא במקרה מתחלפות אותיות "קרב" ל"רקב". בדיוק כשם ששירו של עמיחי היווה מעין גרסת נגד ל"אנחנו" ההרואי של "הנה מוטלות גופותינו", בא שירו של דיצני וכמו מראה לנו במראתו המעוותת את המרחק שעברנו. אך השבר שבין שירו ובין שירו של עמיחי גדול ונורא לדעתי מזה שמתקיים בין "גשם בשדה קרב" ובין "הנה מוטלות גופותינו" של גורי, זאת מכיוון שדיצני תוקף את עצם מוסריותו של הלוחם הישראלי. כך הופך הגשם, אותו אלמנט טבעי, פסיבי, המפריד אצל עמיחי באופן אובייקטיבי בין המתים לחיים, לפעולה מכוונת של הטלת נוזלים על מנת לבזות ולהשפיל. כאן אין עוד קבוצת רֵעים שהגשם ממחיש את חלוקתה למתים ולחיים אלא מערכת היררכית של משפילים ומושפלים, גבוהים ונמוכים, ישראלים ופלשתינאים. וכך גם נזרק הפועל "מכסים", בו עשה עמיחי שימוש כה נוגע ללב, על מנת להבחין בפשטות נוקבת בין החיים למתים (מכסים/אינם מכסים עוד) – אל רובד אחר של משמעות אפשרית ואל ביטוי דוגמת "לכסות על הערווה" ואל ההקשר הסמלי של כיסוי על הבושה, הסתרת העליבות, הגסות, הפעולה אשר באותה מידה שהיא מסתירה היא גם מורה ומצביעה על מה שלא ניתן עוד להסתיר ולהסוות.

בשני השערים האמצעיים של הספר "תחת שמי שווארמה" ו"עיר קיר", מתרחבת הפנורמה, ומבטו של דיצני משייט  ואוסף תמונות וקולות מתוך החוויה הישראלית הרב-גונית. אולם גם אם כאן לעיתים נדמים הטון, ובחירת הנושאים, מחויכים יותר, הרי שזהו חיוך מריר, אפילו אכזרי. כך בהתפלפלות המשעשעת על חשבון הנהייה אחר פתרונות זמינים למצוקות ואופנת הסדנאות הרוחניות ב"הבשורה על הסדנה הישראלית לכאב" (30-31), שיר הפורט לפרטי פרטים את הבנאליזציה של הרוחני.  כך, וביתר חריפות, בשירים המופיעים תחת הכותרת "תחינות קשות על קרטון קשיח", שירים שהם מעשה אומנותי מתוחכם ורב רובדי. דיצני נוטל כאן את קולה של העליבות והאומללות, את הזעקה של האדם העני המנוסחת בעברית עילגת ועצובה, ומניחה באחת בתוך עולמו המהוגן, ה"תרבותי" של ספר השירה. בכך הוא מעמת אותנו באורח ישיר ומיידי עם המודחק הקולקטיבי שלנו, עם הקול והשפה שרובנו מעדיפים שלא לשמוע; קול ישיר, עיקש, חסר יומרות ופשוט המסוגל, למשל, לאמירות מצמררות כמו "אין אהבה בלב שלכם/ זה אתם חולים בעצמכם/…יא בנקים ממשלה עם גנבים מאתנו זקנים/../ אני מבקש רחמים/אני חולה/ אין לי כוח" ("במדרחוב" 52). ברמה נוספת, וכחלק מן הטיפול המתמשך שלו בספר זה ברובדי השפה העברית, מהווים הטקסטים האלה, ביטוי נוסף של העברית. דיצני מזכיר לנו כי בצד העברית הצבאית, הכוחנית, בצד העברית המקראית, בצד העברית המצטטת טקסטים קנוניים משל עמיחי או שמר, חיה ונושמת גם עברית אחרת, אמנם חסרת כוח וכבוד, עילגת, מצומצמת מאוד, אך היא כאן ועלינו להקשיב לה כי גם העברית הזו היא אנחנו.

בשער השלישי, "עיר קיר",  מציג דיצני תמונה מורכבת מאוד, עכשווית וכאובה של עיר הבירה. זו איננה עוד ירושלים האהובה, החצי מיסטית של עמיחי או פנחס שדה, אלא העיר הכעורה למדי, ההזויה, האלימה והמשיחית לא אחת, המוכרת בעיקר למי שחיים בה יום יום ולא פוגשים אותה רק בימי חג ומועד:

עיר דרך יסורים בכל דרך. בכל תחנה.
זרועת פאלוסים כסופים פולטים כרטיסי חניה בלי עודף כסף.
עיר בירה לנהגי מוניות גסים עבריינים מנתקים מונים מונים צליינים.
עיר מפגינים יורקים על מפגינים ושוטרים בריונים חובטים בלאומנים
ושמאלנים ופלסטינים וחסידים חסונים שעירים ושמנים ואנתרופולוג
ומשלחת ניאו היסטוריונים בהיסטריַת הקץ.

עיר קיר.
עיר ויברציות קשות באויר.
עיר אין נביא בעיר. עיר לֵך תכתוב לה שיר.

("למאסף הירושלמי שיר" 53)

ירושלים של דיצני היא עיר קשה ומכאיבה, בה  "סמרטוטי מפרשים מוטלים מותשים על תרניי טלוויזיה טובעים" ("שקיעת דם ירושלמית" 55),  בה מהלכת דמותו של ישעיהו ליבוביץ' שבירה וזרה "פניו דוים מצער,/ גלגלת קדוש מעונה" עד כי המשורר נלפת רצון חומל להגן עליו מ"פר (מוכר למשטרה) במכונית אמריקאית חדשה/ הנה כעת ממש יצא אחור יכה בו בפגוש מכה קשה." ("הנשר המפואר" 58) אך יותר מכל זו היא עיר של ניגודים המטשטשים זה בזה לתמהיל אופייני, כמין זיקוק של המבוכה הערכית והלאומית בה אנו חיים. כך ב"אני פורים אני פורים" (65) בו מדגיש דיצני את כל טווח הפגיעה של פיגוע המשבית את שמחת הילדים ואת פרנסת אמני הבידור וכולל באבחתו גם "שתי חמולות בני דודים/ שתְבָכינה (מבכות אולי כעת ממש) חלל משלהן: בכלל הוא לא אשם! (אך לא אוּשָר! כי בכיסו רשיון מעבר מפלסטיק שנמס עוד לא שוחזר)/ אשר נקרה לו באקראי מושב באוטובוס…/ …בדרכו לעבודת יומו לילו/ לשטוף כלים שמח באולם שמחות/." וכך גם בפתיחה המצמררת של "מכתם אבן" אשר בה (אולי כמן ואריאציה נוספת על "גשם בשדה קרב") חוזר הגשם ויורד לבלי הבחן על

                                פסיפס כתמי אבן בדגם עיר-עתיקה במלון הולילנד

ועל כתמֵי אין-ירק בעיר

ועל כתמי קצף-ביוב בנחלים

ועל כתם-ונחושת-ואור בשירים

ועל בני אדם כתמים באוטובוס-דמים

ועל כתמים אדומים על כבסי –

(64)

 

הלאומי והאישי, היפה והנורא, הקרוב והרחוק, דבקים יחד בשרשרת אנושית ועגומה של אסוציאציות שבמהלכה מטשטשים ההבדלים בין כתמי נחושת ואור בשירים (רמז בכיוון "ירושלים של זהב" הקנוני), כתמי צבע על בגדים ובין "בני אדם כתמים באוטובוס דמים". קשה מכל היא הרדוקציה, הכמו אגבית, של אדם למדרגת כתם, המיטיבה להמחיש את אבדן ערך החיים הכללי, את ההתקהות הרגשית והייאוש העמום הפושה בנו. השיר מסתיים בתחושת הבושה התוקפת את המשורר כאשר הדיווח על פיגוע מעלה בדעתו גם את כבסיו שלו שהוכתמו. ואולי יותר משבושה יש כאן, יש בכך הודאה עצובה בטירופה של המציאות המאלצת אותנו לשוט תדיר בין "עבדקנים/באפודים כתומים…./ מתרוצצים עם מלקטות אחר חלקי גופות בגשם בין השלוליות…/ ובין "הכבסים הרטובים (ש)נותרו על חבל".

בשער האחרון בספר "משא ארץ משיסה" לובש המשורר בגלוי את מסכת השליח, הנביא, האנתרופולוג, מן אדם שלא מכאן, המתייר באותה "ארץ זבה" ונדרש לדיוק אובייקטיבי. השפה התנכי"ת במכוון, העמדה המרוחקת-משתתפת (המזכירה כל כך את עמדת נביא הזעם, המבקר ומבכה את עמו מתוכו פנימה) מצטרפים יחד לחתימה אפוקליפטית מטרידה אשר בה מצד אחד מתרה השליח בסיום "זעקי ארץ אהובה"  "והארץ לכם כל הארץ תירשו?// לכן הנה ימים באים/" (81) ובו בזמן, מוכנה לו דרך המילוט "כאשר תפרוץ מלחמת אחים בלתי נמנעת" ב"ספינות תותחים של מעצמת העל", כי הוא הרי לא מכאן ועליו לשוב "להתהלך בין בני תרבות". אולם שורותיו האחרונות של השיר ושל הספר כולו עלולות להטעות. אותו מקום של תרבות, מקום טוב, איננו, למצער, על פני האדמה. השפה בסיום מוליכה אותנו אל גן העדן ואל האור האלוהי "בני אֵלים ואראלים ועלמות בהינומות של אור בְּאור ש"י עולמות.". ניתן לראות כאן אולי פתח של תקווה, אך תהיה זו לדעתי החטאה של האירוניה הכללית, היות וכל היופי הזה הוא יופי שלאחר מוות. כביכול ההתאיינות, המוות ופנטזיית גן העדן, הם המפלטים האחרונים מאותו מקום אכול שנאה, איבה ומלחמה.

ארץ זבה הוא ספר שירים בוטה ולא קל לעיכול המכוון את חיציו הרבים אל ההווה. אך האם יש מוצא? עתיד? סיומו האפוקליפטי של הספר מעמיד את האופציה האופטימית בסימן שאלה. סימן השאלה הזה צורב במיוחד גם משום שבחשבון כללי עולה החשש כי ספרו של דיצני (כמו גם כמה, כמה מלחמה של רמי סערי, או שיריהם הפוליטיים מן העת האחרונה של אהרון שבתאי ואגי משעול, אם למנות רק דוגמאות אחדות) הוא בבחינת קול קורא במדבר. תיבת התהודה של השירה בזמננו היא הרי מצומצמת בלאו הכי, וכך גם הדין מן הסתם בשירה המעורבת, הפוליטית. מה שמוביל למרבה הצער אל התהייה האם בהמולה הנוכחית, ולמרות הטכניקות הרבות המגוונות בהן מנסה דיצני לעורר את תשומת לבו של קהל הקוראים, לא יוותר ארץ זבה, למרות חשיבותו ועוצמתו, כמין דגל אדום נעוץ על תלולית אדמה, אובד ברוח הגדולה.

 

 

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש