סדנאות כתיבה

ראיון עם פרץ-דרור בנאי

ש: מה פתאום שירה?

ת: שירה היא הצהרה של האדם שהוא אחר. לא כל האנשים קוראים וכותבים שירה, ובעצם היותך כזה אתה מצהיר שאתה שונה. אני לא מכיר את עצמי לא כותב; מגיל מאוד צעיר אני כותב תמיד. בבית הספר הייתי כותב את החיבורים הכי ארוכים, עד שיום אחד המורה הטיל על הכיתה כתיבת חיבור ורק אותי הוא הגביל לעשר שורות. יכול להיות שזה היה השיר הראשון שלי. כתבתי כל שנות הילדות וההתבגרות שלי.
ש: האם זו נטייה שהבאת מהבית?

ת: אני זוכר מילדותי את עצמי עוקב אחרי אבי כשהיה ניגש בחשאי לאיזו גומחה בקיר, מזיז וילון ושולף ממנה, פעם ספר, פעם מחברת. באחת הפעמים כשהבית היה ריק ניגשתי למדף, הזזתי את הווילון וגיליתי שם ספרי שירה ובמחברת שורות קצרות. הבנתי שזו שירה, אך לא ייחסתי לכך משמעות מיוחדת, משום שאבי החזיק גם כתבים קומוניסטיים בבית. המשטר רדף אחרי קומוניסטים, והיום אני יכול להגיד לך שזו היתה תעוזה בלתי רגילה מצידו להחזיק כאלה דברים בבית. הוא יכול היה להיעלם.

2-7-img36

פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל.

ש: במה עסק אביך?

ת: אבי נולד למשפחה דתית ולמד בתחילה ב'חיידר'. בשלבים מאוחרים יותר הוא מרד וביקש מסבי ללמוד בבית ספר חילוני. הוא היה מרדן עד הסוף והתפקר. בנשמתו היה בוהמיין ולבסוף מצא את דרכו לחבורות של נגנים שהוא היה כותב להם את הטקסטים ושר אותם. אני מזכיר את זה גם בחמצן [סתווית/עכשיו 1980]. כשעלינו לארץ ב-1962, המוזיקה והטקסטים כבר לא היו רלוונטיים בגלל אובדן השפה, ואבי נאלץ לעבוד במפעל אלומיניום והיה קונה לעצמו טרנזיסטורים קטנים לשמוע את המוזיקה מכל העולם. בי היתה תמיד נהייה ללמוד מוזיקה. כשהייתי בן עשרים נסעתי לתל-אביב, רחוב הירקון 55, לבית הספר למוזיקה, וביקשתי ללמוד גיטרה. כל שיעור עלה 5 ל"י, ואבי היה מרוויח 17 ל"י בחודש. אז הלכתי לעבוד במפעל למתיחת עורות, וכשכבר הרווחתי את הסכום הנדרש, נהיו לי יבלות בידיים והמורה היה אומר לי: עם ידיים כאלה אתה לא יכול להחזיק מַפרֵט ביד. אין לך רגישות. במבט לאחור אני מתפלא על אבי: הוא עצמו, שידע את כל המשקלים של השירה, לא לימד מזה מאומה, לא אותי ולא את אחי.
ש: לאן הגעתם מקָמִישְׁלִי?

ת: מקָמישלי [עיר בצפון סוריה] הגענו ישירות לכפר-סבא. לאחר מכן גרתי כמה שנים אצל דודתי בחיפה. תקופה מסוימת גרתי גם בקיבוץ מעיין-צבי.
ש: האם אתה יכול להצביע על הרגע שבו החלטת לכתוב שירה?

ת: בהחלט כן. אני החלטתי להיות משורר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה חזרתי הלוּם קרב (למרות שלא הוכרתי ולא טופלתי ככזה). לחמתי על סף חרמונית, בעמק הבכא, היינו תחת הפגזה כבדה ואני זוכר את עצמי רץ בין העמדות, רץ בין הפצועים, רואה את הגוויות נאכלות על-ידי חיית השדה והחברים שלי צועקים לי "תקבור את עצמך, מטומטם, יורים!". אני המשכתי לזוז בין הפצועים כי הרגשתי חסין בעצם זה שאני עושה משהו חשוב. לפתע התחולל בי זעזוע פנימי ושאלתי את עצמי, איפה אלוהים כשאנחנו עומדים כקו אחרון ועומדים לשבור אותנו? אמרתי לעצמי, אם יש אלוהים, שיופיע. באותו רגע הופיע בגיא מתחתַי ועד השמים עמוד-אש אדיר. אני חושב שזו היתה תשובה עבורי. אמרתי, "אלוהים, אני ראיתי אותך, תיתן לי חיים ואני אחזיר לך בחזרה". להחזיר, עבורי, זו בעצם הבחירה בשירה. הייתי בן עשרים ושש כשהחלטתי להיות משורר. התחלתי לחפש את הקול שלי, את הביטוי לְמה שקרה לי, את הדרך שבה אהלל את מי שנתן לי את החיים. הרגשתי שאני זקוק קודם כל לחמצן, ולכן כך גם נקרא ספרי הראשון.
ש: יחסית לעוצמת החוויה, המלחמה מופיעה מעט בשיריך. ובכלל, נדמה שעבר זמן עד שמשוררים התחילו להתייחס למלחמת יום כיפור, אם זה תמיר להב-רדלמסר, אדמיאל קוסמן, בארי חזק ואחרים. כיצד אתה מסביר את זה?

ת: לורקה כתב שמשורר, כשבא לו לכתוב שיר – שישתוק. אם לא הצלחת לשתוק, תשתדל, ואם השתיקה לא עזרה – שב לכתוב את השיר. אני מאמין גדול במשפט הזה. השתקתי והדחקתי את חוויית המלחמה, והיא הפכה להיות כלי שבעזרתו אני מתבטא, אבל כשלא יכולתי לשתוק עוד, כתבתי שירי מלחמה מאוד מדויקים. לדוגמה, בספר טורקיז [ספרית פועלים 1994], שבו כתבתי פתיחות של שירים, למשל, כל שיר הודף מעלי פגז. אני הלום מלחמה שהמדינה לא טיפלה בו. למדינת ישראל יש חוב כבד שהיא לא פורעת. אבל כשהתחלתי לכתוב אחרי המלחמה, מתוך מחויבות, ידעתי שאני לא יכול להתחיל מחוויית המלחמה אלא בשורשים, בילדות שלי, בבית אבא.
ש: משוררים רבים דווקא מתמודדים עם חוויות הילדות שלהם בשלבים מאוחרים יותר. מדוע בחרת להתחיל איתן?

ת: הטקסט הוא עימות בין עבר והווה. אני משוכנע שללא חוויות הילדות שלי וללא כתיבת שירה, לא הייתי שורד את החיים שלי. ואכן, יש לי אח שהתאבד בעקבות מלחמת לבנון. רציתי לבנות עבור עצמי עוגן של התחלה וממנו להגיע להווה, משום שהיום אני כבר יכול לשיר לך את המחשב, את התיק ואת המאוורר. עבורי כל חומר הוא חומר לְשיר. הכל יכול להיות שיר, אם אתה מיומן ביצירת השירה.
ש: גם אצלך וגם אצל רוני סומק קיימות התייחסויות רבות לגיבורי תרבות פופולריים (מוזיקאים בעיקר). יכול להיות שההתייחסות לגיבורי תרבות פופלריים היא הדרך להתמזג עם התרבות הישראלית משום שזו תרבות אוניברסלית? משום שאם כולם אוהבים אלביס אז אפשר להתחבר דרך אלביס? משום שהמנגינות של אבא נשארו בקָמישלי?

ת: ממה שאתה אומר משתמע שאני נותן שוחד לחברה הישראלית בדמות אלביס ואחרים על מנת שהשירה שלי תתקבל או לא תתקבל, וזה בשום אופן לא נכון. אני אכן גדלתי על מוזיקה, אבל מה זה משנה מהם האפיונים שלה? יהודי המזרח לא נקראו ככה     שָם אלא רק כאן בישראל. אני תמיד שמעתי מוזיקה, לאבי היה גרמופון גדול עם כל התקליטים של הזמרים הערביים. כשהגענו לכאן היו תקליטים אחרים – של הגשש, של אלביס וכו'.
ש: מתוקף היותך עולה בחרת אתה באבות הספרותיים שלך בארץ. מי הם האבות הספרותיים שלך, ואיך בחרת אותם?

ת: אני מאמין שהאב הספרותי האהוב ביותר הוא זה שאתה רוצה לרצוח. ממנו אתה יונק בשביל להיות האנטיתזה שלו. אתה מעריך אותו כי הוא המזון והתבלינים שלך. כשאני צריך לקרוא, אני לא קורא את עצמי. אני קורא בשירים של ביאליק, אלתרמן, רחל, לאה גולדברג וזלדה. אף אחד לא אבא ספרותי שלי. יש לי אבות רבים, אימהות רבות, אבל אין לי משורר ספציפי שנמצא בראשי כשאני כותב. אין לי אלוהים ספרותי ואני לא מקַדֵש נוסח, צורה, משורר או נושא. האישיות שלי היא כזו שמאפשרת לי לבחור: אני בוחר ולא מאמֵץ. אני אוהב משהו בשירת ביאליק, אני אוהב משהו באלתרמן, אבל מי שכותב הוא פרץ. כל הבריחה שלי מאבות המזון הפואטיים שלי במאה העשרים זה סוג של חתרנות שקיימת בי. אני עושה מהפכות קטנות: אני נוהג להוציא מהספרייה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר. זו גאולה קטנה.
ש: ככל שהשנים עוברות אתה נותן לעצמך לבטא את ההשפעות שלך. לדוגמה, בשנים האחרונות פירסמת כמה ספרי קונספט שבהם יש רעיון מסוים המלווה את כל הספר, כמו ב'מחברות קליפורניה' [אבן חושן 2004], שהוא ספר המושפע מהפואטיקה של וולט ויטמן, ו'נגיעות שפרחו בענן' [ספרית פועלים 1997] המושפע משירתה של מאצ'י טווארה. האם אתה מודע להשפעות האלה?

ת: כמו שאבידן היה אומר, בשירה יש משפיעים ומושפעים. אני מההתחלה לא ראיתי את עצמי כמושפע. אני עצמי. אני אכן מאוד אוהב את ויטמן ואת מאצ'י טווארה ואת צורתם של שירי הטנקה. במה אני קרוב אליהם מלבד זאת? במאומה. כל השאר זה אני וההוויה שלי כאן בארץ.
ש: מדוע ב'נגיעות שפרחו בענן' יש דווקא 217 שירים?

ת: תיכננתי לכתוב 365 שירים, שיר ליום, אבל כפי שראית הספר מסתיים ברצח רבין, רצח ראש הממשלה רָצַח גם את התוכנית שלי, ולכן נכתבו רק 217 שירים. אגב, אני המשורר הראשון שפירסם שיר על רצח רבין, ולא הוזמנתי מעולם לקרוא את השיר הזה, כי הרוצח הרי בא מסקטור כלשהו. אנחנו קורבנות הרצח באותה מידה, בגלל שהרוצח היה מזרחי.
ש: אתה נתפס כמשורר מזרחי?

ת: בהחלט כן. כך לדעתי גם הוחלט. הקונספט של 3 בשביל .1 העורך הבין שיש גל חדש של יוצרים והם טובים ופירסם את הספר הזה. למדתי אנגלית וצרפתית כבר בכיתה ג' בקָמישלי. כשהגעתי לארץ דיברתי אנגלית שוטפת, אבל בכל מקום שהייתי דיברו על המזרחיים לא טוב.
ש: ומה אתה חושב על השירה המזרחית?

ת: "הזמר המזרחי" זה ביטוי שהומצא בישראל על מנת לשים וטו על זרם מסוים. שְאל היום את ארצות המזרח – הם לא יודעים מה זה. אגב, כל שירי ה"אני אוהב אותך" ששומעים היום ברדיו, אני מקבל את זה כסובלימציה: אלה הילדים הדחויים של הארץ הזאת השרים לארץ בבקשה שתאהב אותם. לצורך העניין, אם תשאל אותי מי אני, אני יהודי-ערבי. מאז 1962 קיבלתי עלי את האזרחות הישראלית והגנתי בגופי על המדינה בשלוש מלחמות. אני אחד המשוררים הראשונים שאמר שיש גזענות במדינה, בראיון לעיתון "מעריב". הייתי לפני הפנתרים ונכחתי גם בישיבות הראשונות שלהם בתל-אביב, אבל פרשתי מהם משום שהרגשתי שהם גזענים ובעלי גזענות פנימית. מדינה, עַם או חברה יכולים לעשות לסקטורים מה שהם עושים ולקוות שהזמן ימחק את זה, אבל טראומה לעולם לא נמחקת, אלא נדחקת ולעיתים גם מתעצמת.
ש: ואתה כותב שירים בערבית שמתפרסמים בעולם תחת שמות-עט; האם תתרגם אותם יום אחד?

ת: לא. אני מסוגל ליצור בעוד כמה שפות ואני שמח בכך. היצירות שלי בערבית פורסמו בכתבי עת אלקטרוניים שניתן להגיע אליהם בקלות, והם קיימים באינטרנט בעוד מקומות שלא ידעתי עליהם. בתרגומים שלי מערבית הבחירה היא קודם כל אסתטית; הבחירה היא בטקסט הטוב ביותר, ואחר כך – במידת המהפכנות של הטקסט מבחינות חברתיות, פוליטיות ודתיות. אני מבחין בכך שהמהפכה הגדולה היא דווקא בעולם הערבי, חתרנות הבאה לא רק מבפנים אלא גם מסטודנטים שיוצאים ללמוד בחו"ל [הראיון נערך בחודש אוקטובר 2010, שלושה חודשים לפני פרוץ המהפכות בתוניסיה].
ש: האם אתה מעריך את השירה הישראלית-ערבית הנכתבת בארץ?

ת: כשאדם נקרע בין שתי נאמנויות לשני לאומים שונים, הוא יודע בתוכו שלא טוב לו, לא כאן ולא כאן, הוא מאבד את עצמו כי הוא נקרע בין הרצון להיות נאמן לבין הרצון להיות חופשי. לכן, לטעמי, השירה הישראלית-ערבית אינה ראויה להערכה.

ש: האם אתה מרוצה מהמעמד שלך בעולם השירה?

ת: אני לא יודע. אם לומדים אותך בבי"ס זו הכרה? אם מתרגמים אותך לשפות אחרות זו הכרה? אם אתה מקבל פרסים חשובים זו הכרה? אם אני מוצא טקסטים שלי בכל מיני מקומות בעולם זו הכרה? אני אדם כל כך חלש, שאני לא יכול לעשות לעצמי תסכולים שעשויים למנוע ממני להתבטא או לכתוב. יש לי ביקורת כלפי הפוליטיקה הספרותית בישראל: בשנים האחרונות מחלקים את פרס ביאליק בסיטונאות לאנשים בגיל מסוים שמפרסמים בהוצאה מסוימת שהשתלטה עליו. זה כבר פרס לא יוקרתי. רוני סומק שמאדיר את שם ישראל בעולם לא מקבל את הפרס הזה, ארז ביטון לא מקבל את הפרס הזה… מה, כבר לא יודעים במדינה הזו להעריך ספרות טובה?

mm_facebook_cuverevent_1920x1080

מטר על מטר 10 | פסטיבל ירושלים לשירה

הפסטיבל מתקיים בבית אליאנס, רחוב כי"ח 1, ירושלים (הכניסה מחניון השוק)

 

האירועים יתקיימו במרפסת, תביאו איתכם משהו חם.
ביום ראשון, ה-8.10, אירועי הפסטיבל ישודרו בשידור ישיר ב'כאן תרבות', יש להגיע בזמן.

מטר על מטר: תוכנית הפסטיבל

 יום ראשון, 8.10יום שני, 9.10יום שלישי, 10.10
17:00אופנות בשירה
משוחחים: שלומי חתוכה, גלעד מאירי, אורית מיטל
מנחות: שירי לב ארי, ענת שרון- בלייס
18:00קליידוסקופיה
קוראים: שגיא אלנקווה, ענת זכריה, נעה שחם, ליאור שטרנברג
מוזיקה: טליה אליאב קלידים | שי לוינשטיין: גיטרה חשמלית
מנחה: בת- שבע דורי-קרלייה
סולמות וחבלי משיח
קוראים: עלמה מרים כץ, סבינה מסג, ארז פודולי, יפה שלומוביץ
מוזיקה: בעז בנאי
מנחה: אילת-השחר פרידלנד
ביטנת השיר
קוראים: אלי שמואלי, יהודה לייב ויטלזון, צביה ליטבסקי, יותם ראובני
מוזיקה: מיכל גבע
מנחה: בת- שבע דורי-קרלייה
19:15לעזאזל הגירוד הזה
קוראים: עופר גורדין, דורית ויסמן, תמר לוסטר, זאב סמילנסקי
מוזיקה: גדי רונן: שירה, פסנתר וגיטרה | גדי פטר: תופים | אורי וינוקור: בס
מנחה: חולקט~אורי קרין
כשף רשף
קוראים: זהר איתן, לי ממן, אייל שלום, נועה שקרג'י
מוזיקה: שני פלג: שירה וגיטרה | עומר ברנד: בס | יובל אדם: תופים
מנחה: חולקט~אורי קרין
מבשרי אחזה אלוה
קוראים: יונתן ברג, אריאל זינדר, שירה חורש, אביחי קמחי
מוזיקה: עפר כלף
מנחה:אילת-השחר פרידלנד
20:30נהר יוצא מעדין
קוראים: נועה ברקת, אורית גידלי, גלעד מאירי, אורית מיטל
מוזיקה: אלון עדר
מנחה: חולקט~ אורי קרין
משחקי הכסת
קוראים: איריס אליה כהן, יקיר בן-משה, רוני סומק, רינה סופר
מוזיקה: ליאורה יצחק מנחה: בת- שבע דורי-קרלייה
הגוף ראשון
קוראים: חגית גרוסמן, שי דותן, נורית זרחי, שירה סתיו קוראת שרון אולדס
מוזיקה: לונא אבו נסאר
מנחה: אילת-השחר פרידלנד
21:45הסיפורים מאחורי השירים:
שולמית אפפל, אילן שיינפלד
פרויקט המיקסטקסט: מופע בכורה
ניהול אמנותי: סתיו צימרמן פולק | ממקסטקסטים:
עידן אריאב, מתי ברסקי, ענת דרימר, תכלת זוהר, ענת זלצברג,
חולקט~אורי קרין, יואב טלמור, יפתח (היפעור) ליבוביץ', בן סגרסקי,
סתיו צימרמן-פולק, עמית צפריר
מוזיקה: עדן ג'משיד ומוטי עמיר
אנחנו עשר: מסיבת העשור

לארכיון פסטיבלים קודמים

שותפים ותודות

ועדה אמנותית: שי דותן, ד"ר גלעד מאירי, רותם עטר • עמותת מקום לשירה: דני דניאלי (יו"ר), ד"ר יאיר אלדן, חיים גולדגרבר, פרופ' גדי גלזר, משה דביר, עמוס דגני, ענת זכריה, אלון ערן, מורן שוב • הפקה: שירין מגן, נועה שקרג'י • עוזרות הפקה: שיר דהן, אילת השחר-פרידלנד • עיצוב: סטודיו גג • צילום: איל תגר • וידיאו: אודי אלפסי • הסעות: כנפי יונה • ניהול והפקה: מקום לשירה • תודות מיוחדות: אורי אליס, מנהל המח' לספרות, מינהל תרבות, משרד המדע התרבות והספורט • ילנה לולקו, מרכזת תכנון ותקצוב, מינהל תרבות, משרד המדע, התרבות והספורט • איל עזרי, סגן ממונה על מוסדות תרבות, עיריית י-ם • מילכה בורנשטיין, עוזרת בכירה למנהל האגף, אגף התרבות, עיריית י-ם • הילה נבון, אחראית תחום ניהול ידע, בית אליאנס • אגף תרבות ואומנות עיריית ירושלים

456710376

"על בְּנֵי עמי אני בוכה אשר אין בהם לב לבכות"

על ארץ זבה מאת רמי דיצני

בספרו נותן רמי דיצני מבט נוקב במציאות הישראלית של עשרים השנה האחרונות והתמונה העולה מן השירים אינה מחמיאה, בלשון המעטה. לא במקרה, עוטה המשורר, בשירים המסיימים את הספר, את מסכת נביא הזעם, המטיף בשער, המתריע על העוולות ועל ההשחתה החיצונית ובעיקר אולי הפנימית, על המקום שבו הנפש עצמה, האישית והציבורית, מתרדדת ומתכערת "ראיתיכם בכיעורכם שפלים בהתנשאותכם/ ערב-רב המון-אסוף קדם-עַם – /עַם לא אנשים-אחים לא יחד לא חסד -/עַם אין אהבת-אדם./" ("זעקי ארץ אהובה" 81). דיצני מביט סביבו בספר הזה ומוצא מעט מאוד נחמה ואת תחושת אין האונים הזו, את הכעס הזה, הוא מריק אל מגוון של ערוצי מבע, דמויות, מסכות ומשלבים של העברית, המעלים פנורמה של נקודות מבט שהגודש שלה מסחרר ומעיק במכוון: מול המון המראות והמציאות המציפה מעמיד דיצני  שפע של אמצעי מבע, מול הדלות וההתבהמות העולות מן המציאות שהוא רואה, מציב דיצני, כמעט כסכר אחרון, את העברית המשובחת שלו, הרב רובדית, עברית המתכתבת בו זמנית עם המקרא, עם משוררי זמננו ועם שפת הרחוב.

שערו הראשון של הספר, "התערבות נמהרת", מהווה חשבון רב שנים של דיצני (שירים רבים בפרק זה שייכים כרונולוגית לתחילת שנות השמונים ולימי מלחמת לבנון) עם ההוויה הצבאית ועם האופן שבו שפת הצבא ומושגי הצבא מחלחלים אל תוך שפתנו ונשמתנו. דוגמה אופיינית היא השיר "ילדי ה "LES ENFANTS DU R.P.G  המעלה באוב את אחד מסמליה של אותה מלחמה. השיר נפתח בטון קליל, כמן שיח אהבה ישראלי אופייני, בו מתריסה האישה כלפי הגבר "אתה כמו ילד אתה", בהתחנחנות של חיבה זעופה. אך הגערה מעלה בתודעתו של הגבר ילד אחר, מוחשי ביותר "והילד ההוא שהרים לנו את הזלדה/ בן כמה את חושבת היה?…./ מזל שביד אחת עוד הספקתי לדפוק מחסנית שלמה בכיוון/…/ את הראש פוצצתי לבנזונה הקטן!" (10).  השפה שבה משתמש דיצני, עברית של "לדפוק מחסנית" וה"בנזונה הקטן", מבטאת כאן עולם פנימי פגום, עולם תרבותי ואנושי שהושחת. וכמו כדי להמחיש את המטפורה שהשפה מעלה, ממשיך וגורר אותנו דיצני בחלקו השני של השיר היישר אל תוך עולמו של הדובר  – "וכשהחזירו אותי מהתאג"ד בדרך למנחת-המסוקים/ שוב עברנו על הפרדס/ ואני בקשתי,/ התעקשתי, לעצור./…/ המוח כבר גמר לנזול,/ נזכרתי בריח האטליז בדרום העיר./ זבובים שמנים השתובבו באוויר./… בגיל של התלמידים שלי/ בגיל של אחייני הקטן." דיצני לא מרחם עלינו ויורד עד לפרטים הקשים ביותר, בשיר זה ובאחרים, לא רק על מנת לזעזע, אלא גם כדי להמחיש עד כמה הטמיעה לתוכה העברית את הבאנליות והשכיחות של הדיבור על המוות, עד כמה, בעצם, הפכנו קהים. הדובר בשיר אומנם רדוף בידי זיכרון הילד שהרג, אך איננו יכול להתעלות למעשה מעל לשטחיות הבסיסית והמצמררת של עיבודה  החוזר ונשנה של החוויה הנוראה "אולי/ כבר לא שנאתי אותו/ אבל הכאב ביד לא הרשה לי להרגיש משהו טוב יותר".

דרך אחרת, קלה יותר, אך לא פחות נוקבת, שבה דיצני מדבר על זליגת ההוויה הצבאית אל תוך חיינו הוא באמצעות הציטוט הפרודי של טקסטים מוכרים. כך למשל ב"בבית עלמין צבאי" שבמרכזו שחזור מעוות של השיר הנאיבי על שדה התלתן המוכר בביצועו של דודו זכאי, אך במקום המפגש הרומנטי, הפסטורלי, בשדה, נפגשים האהובים בבית קברות ( "אבל אני פגשתיה בבית עולם/ על כן לבי ילך לשם, לבית עולם, לבית עולם" 11). גם כאן משתמש דיצני בשפה ובקודים התרבותיים שלנו כסוכנים כפולים בכך שהוא מחדיר אל תוך צורות הביטוי השגורות מעין וירוס המהפך את דמותן והופך אותן ליצור חדש, גרוטסקי (בדומה לואריאציה המאקברית, העממית, על "אגדת דשא" הגורסת כי "יש ערמה של דשא על החברה") –  וכל זאת במסגרת של שיח אוהבים סוריאליסטי המתרחש כפי שמזכיר לנו הדובר מיד בפתיחה "ביום השנה/  אני נכה מאה אחוז והיא אלמנה/ כנראה כמוני מהמלחמה האחרונה."

ציטוט נוסף ומתריס מצוי ב"שתן בשדה רקָב", שיר קצר הבנוי כמין תמונת ראי הפוכה של שירו הידוע של עמיחי "גשם בשדה קרב".

שתן זולג על פני בנֵי דודי
קורסים מסריחים מכוסי-עיניים
זרועותיהם כפותות לאחור –
ועל אצבעות אחַי
המנערים רוכסים מגחכים
מכסים על הערווה

(21)

לא במקרה מתחלפות אותיות "קרב" ל"רקב". בדיוק כשם ששירו של עמיחי היווה מעין גרסת נגד ל"אנחנו" ההרואי של "הנה מוטלות גופותינו", בא שירו של דיצני וכמו מראה לנו במראתו המעוותת את המרחק שעברנו. אך השבר שבין שירו ובין שירו של עמיחי גדול ונורא לדעתי מזה שמתקיים בין "גשם בשדה קרב" ובין "הנה מוטלות גופותינו" של גורי, זאת מכיוון שדיצני תוקף את עצם מוסריותו של הלוחם הישראלי. כך הופך הגשם, אותו אלמנט טבעי, פסיבי, המפריד אצל עמיחי באופן אובייקטיבי בין המתים לחיים, לפעולה מכוונת של הטלת נוזלים על מנת לבזות ולהשפיל. כאן אין עוד קבוצת רֵעים שהגשם ממחיש את חלוקתה למתים ולחיים אלא מערכת היררכית של משפילים ומושפלים, גבוהים ונמוכים, ישראלים ופלשתינאים. וכך גם נזרק הפועל "מכסים", בו עשה עמיחי שימוש כה נוגע ללב, על מנת להבחין בפשטות נוקבת בין החיים למתים (מכסים/אינם מכסים עוד) – אל רובד אחר של משמעות אפשרית ואל ביטוי דוגמת "לכסות על הערווה" ואל ההקשר הסמלי של כיסוי על הבושה, הסתרת העליבות, הגסות, הפעולה אשר באותה מידה שהיא מסתירה היא גם מורה ומצביעה על מה שלא ניתן עוד להסתיר ולהסוות.

בשני השערים האמצעיים של הספר "תחת שמי שווארמה" ו"עיר קיר", מתרחבת הפנורמה, ומבטו של דיצני משייט  ואוסף תמונות וקולות מתוך החוויה הישראלית הרב-גונית. אולם גם אם כאן לעיתים נדמים הטון, ובחירת הנושאים, מחויכים יותר, הרי שזהו חיוך מריר, אפילו אכזרי. כך בהתפלפלות המשעשעת על חשבון הנהייה אחר פתרונות זמינים למצוקות ואופנת הסדנאות הרוחניות ב"הבשורה על הסדנה הישראלית לכאב" (30-31), שיר הפורט לפרטי פרטים את הבנאליזציה של הרוחני.  כך, וביתר חריפות, בשירים המופיעים תחת הכותרת "תחינות קשות על קרטון קשיח", שירים שהם מעשה אומנותי מתוחכם ורב רובדי. דיצני נוטל כאן את קולה של העליבות והאומללות, את הזעקה של האדם העני המנוסחת בעברית עילגת ועצובה, ומניחה באחת בתוך עולמו המהוגן, ה"תרבותי" של ספר השירה. בכך הוא מעמת אותנו באורח ישיר ומיידי עם המודחק הקולקטיבי שלנו, עם הקול והשפה שרובנו מעדיפים שלא לשמוע; קול ישיר, עיקש, חסר יומרות ופשוט המסוגל, למשל, לאמירות מצמררות כמו "אין אהבה בלב שלכם/ זה אתם חולים בעצמכם/…יא בנקים ממשלה עם גנבים מאתנו זקנים/../ אני מבקש רחמים/אני חולה/ אין לי כוח" ("במדרחוב" 52). ברמה נוספת, וכחלק מן הטיפול המתמשך שלו בספר זה ברובדי השפה העברית, מהווים הטקסטים האלה, ביטוי נוסף של העברית. דיצני מזכיר לנו כי בצד העברית הצבאית, הכוחנית, בצד העברית המקראית, בצד העברית המצטטת טקסטים קנוניים משל עמיחי או שמר, חיה ונושמת גם עברית אחרת, אמנם חסרת כוח וכבוד, עילגת, מצומצמת מאוד, אך היא כאן ועלינו להקשיב לה כי גם העברית הזו היא אנחנו.

בשער השלישי, "עיר קיר",  מציג דיצני תמונה מורכבת מאוד, עכשווית וכאובה של עיר הבירה. זו איננה עוד ירושלים האהובה, החצי מיסטית של עמיחי או פנחס שדה, אלא העיר הכעורה למדי, ההזויה, האלימה והמשיחית לא אחת, המוכרת בעיקר למי שחיים בה יום יום ולא פוגשים אותה רק בימי חג ומועד:

עיר דרך יסורים בכל דרך. בכל תחנה.
זרועת פאלוסים כסופים פולטים כרטיסי חניה בלי עודף כסף.
עיר בירה לנהגי מוניות גסים עבריינים מנתקים מונים מונים צליינים.
עיר מפגינים יורקים על מפגינים ושוטרים בריונים חובטים בלאומנים
ושמאלנים ופלסטינים וחסידים חסונים שעירים ושמנים ואנתרופולוג
ומשלחת ניאו היסטוריונים בהיסטריַת הקץ.

עיר קיר.
עיר ויברציות קשות באויר.
עיר אין נביא בעיר. עיר לֵך תכתוב לה שיר.

("למאסף הירושלמי שיר" 53)

ירושלים של דיצני היא עיר קשה ומכאיבה, בה  "סמרטוטי מפרשים מוטלים מותשים על תרניי טלוויזיה טובעים" ("שקיעת דם ירושלמית" 55),  בה מהלכת דמותו של ישעיהו ליבוביץ' שבירה וזרה "פניו דוים מצער,/ גלגלת קדוש מעונה" עד כי המשורר נלפת רצון חומל להגן עליו מ"פר (מוכר למשטרה) במכונית אמריקאית חדשה/ הנה כעת ממש יצא אחור יכה בו בפגוש מכה קשה." ("הנשר המפואר" 58) אך יותר מכל זו היא עיר של ניגודים המטשטשים זה בזה לתמהיל אופייני, כמין זיקוק של המבוכה הערכית והלאומית בה אנו חיים. כך ב"אני פורים אני פורים" (65) בו מדגיש דיצני את כל טווח הפגיעה של פיגוע המשבית את שמחת הילדים ואת פרנסת אמני הבידור וכולל באבחתו גם "שתי חמולות בני דודים/ שתְבָכינה (מבכות אולי כעת ממש) חלל משלהן: בכלל הוא לא אשם! (אך לא אוּשָר! כי בכיסו רשיון מעבר מפלסטיק שנמס עוד לא שוחזר)/ אשר נקרה לו באקראי מושב באוטובוס…/ …בדרכו לעבודת יומו לילו/ לשטוף כלים שמח באולם שמחות/." וכך גם בפתיחה המצמררת של "מכתם אבן" אשר בה (אולי כמן ואריאציה נוספת על "גשם בשדה קרב") חוזר הגשם ויורד לבלי הבחן על

                                פסיפס כתמי אבן בדגם עיר-עתיקה במלון הולילנד

ועל כתמֵי אין-ירק בעיר

ועל כתמי קצף-ביוב בנחלים

ועל כתם-ונחושת-ואור בשירים

ועל בני אדם כתמים באוטובוס-דמים

ועל כתמים אדומים על כבסי –

(64)

 

הלאומי והאישי, היפה והנורא, הקרוב והרחוק, דבקים יחד בשרשרת אנושית ועגומה של אסוציאציות שבמהלכה מטשטשים ההבדלים בין כתמי נחושת ואור בשירים (רמז בכיוון "ירושלים של זהב" הקנוני), כתמי צבע על בגדים ובין "בני אדם כתמים באוטובוס דמים". קשה מכל היא הרדוקציה, הכמו אגבית, של אדם למדרגת כתם, המיטיבה להמחיש את אבדן ערך החיים הכללי, את ההתקהות הרגשית והייאוש העמום הפושה בנו. השיר מסתיים בתחושת הבושה התוקפת את המשורר כאשר הדיווח על פיגוע מעלה בדעתו גם את כבסיו שלו שהוכתמו. ואולי יותר משבושה יש כאן, יש בכך הודאה עצובה בטירופה של המציאות המאלצת אותנו לשוט תדיר בין "עבדקנים/באפודים כתומים…./ מתרוצצים עם מלקטות אחר חלקי גופות בגשם בין השלוליות…/ ובין "הכבסים הרטובים (ש)נותרו על חבל".

בשער האחרון בספר "משא ארץ משיסה" לובש המשורר בגלוי את מסכת השליח, הנביא, האנתרופולוג, מן אדם שלא מכאן, המתייר באותה "ארץ זבה" ונדרש לדיוק אובייקטיבי. השפה התנכי"ת במכוון, העמדה המרוחקת-משתתפת (המזכירה כל כך את עמדת נביא הזעם, המבקר ומבכה את עמו מתוכו פנימה) מצטרפים יחד לחתימה אפוקליפטית מטרידה אשר בה מצד אחד מתרה השליח בסיום "זעקי ארץ אהובה"  "והארץ לכם כל הארץ תירשו?// לכן הנה ימים באים/" (81) ובו בזמן, מוכנה לו דרך המילוט "כאשר תפרוץ מלחמת אחים בלתי נמנעת" ב"ספינות תותחים של מעצמת העל", כי הוא הרי לא מכאן ועליו לשוב "להתהלך בין בני תרבות". אולם שורותיו האחרונות של השיר ושל הספר כולו עלולות להטעות. אותו מקום של תרבות, מקום טוב, איננו, למצער, על פני האדמה. השפה בסיום מוליכה אותנו אל גן העדן ואל האור האלוהי "בני אֵלים ואראלים ועלמות בהינומות של אור בְּאור ש"י עולמות.". ניתן לראות כאן אולי פתח של תקווה, אך תהיה זו לדעתי החטאה של האירוניה הכללית, היות וכל היופי הזה הוא יופי שלאחר מוות. כביכול ההתאיינות, המוות ופנטזיית גן העדן, הם המפלטים האחרונים מאותו מקום אכול שנאה, איבה ומלחמה.

ארץ זבה הוא ספר שירים בוטה ולא קל לעיכול המכוון את חיציו הרבים אל ההווה. אך האם יש מוצא? עתיד? סיומו האפוקליפטי של הספר מעמיד את האופציה האופטימית בסימן שאלה. סימן השאלה הזה צורב במיוחד גם משום שבחשבון כללי עולה החשש כי ספרו של דיצני (כמו גם כמה, כמה מלחמה של רמי סערי, או שיריהם הפוליטיים מן העת האחרונה של אהרון שבתאי ואגי משעול, אם למנות רק דוגמאות אחדות) הוא בבחינת קול קורא במדבר. תיבת התהודה של השירה בזמננו היא הרי מצומצמת בלאו הכי, וכך גם הדין מן הסתם בשירה המעורבת, הפוליטית. מה שמוביל למרבה הצער אל התהייה האם בהמולה הנוכחית, ולמרות הטכניקות הרבות המגוונות בהן מנסה דיצני לעורר את תשומת לבו של קהל הקוראים, לא יוותר ארץ זבה, למרות חשיבותו ועוצמתו, כמין דגל אדום נעוץ על תלולית אדמה, אובד ברוח הגדולה.