תמיר להב-רדלמסר
תמיר להב-רדלמסר

המישור העקוֹב

על ספרו של תמיר להב-רדלמסר "תמונת מחזור"

הרקע לשיריו של תמיר להב-רדלמסר בספר זה הוא מישורי סיני. ליתר דיוק – מישוריה הפצועים והמצולקים של זירת מלחמת יום הכיפורים. הסטת המבט מן המישור אל הצלקת הוא בעיני עיקר עניינו של הספר. שיריו חורשים בעט קפדנית תלמים, חריצים ושוחות, עד שעין הקורא אינה מזהה עוד מרחב רצוף, אלא מקטע אחר מקטע של אדמה, ובסוף כל אחד – סדק חשכה.
התנועה מן המישור האינסופי אל החריצים בו, מאפיינת רבים משירי הספר, ואף את הספר כיצירה אחת. ארבעים ושניים השירים מופיעים ברצף, ויוצרים בעצמם מעין מישור פואטי בו מתקדם הסיפור – סיפורו של חייל בימיה הראשונים של המלחמה. אך גם מישור זה שב ומופרע בידי בורות וחריצים המספרים על משפחתו של המשורר, ביקוריו בוינה ובפריז, והבזקים מן הימים שלאחר המלחמה.
במרבית השירים מצאתי תנועה מעין זו – פתיחת השיר פורשת מרחב, והמשך השיר קוטע אותו. כך, למשל, כבר בשיר הפותח. הדובר מצהיר "עולמי נברא בשתיקה", ובכך פורש יריעה רחבה וכפולה: הוא מדבר על עולם שלם, המוקף שתיקה גדולה. אם מילים אלה הן ההיכרות הראשונית עם קולו של הכותב כאן, הרי שהמסר ברור – מדובר באדם שאינו נמנע ממגע עם הכללי, המטאפיזי והנצחי. אלא שלא עובר רגע, וכבר נקרעות יריעות רחבות אלה כשאותו קול אומר – "עד שמת עלי אבי", ואנו עדים למעבר כאוּב מן הכללי אל הפרטי, משתיקה חובקת-כל לגמגום שבור. תנועה דומה מופיעה גם בשיר שאחריו: בפתיחת השיר תופס הדובר גוף שלם, רחב, של חייל אנונימי. אך שוב השלמות והגודל נפגמים, כשהדובר מזהה בו "חור גדול, חף מדם ושפתיו חדות" . ובאחד השירים המצמררים בספר, נפרש מעלינו המישור השמימי, הטרנסצנדנטי, ואט-אט מתעקל, מתקמט וכלֵה בתמונת אצבעות הדובר בנקבי-פצעיו המדממים של דוד הפצוע (שיר 4).
אין מדובר כאן רק בתיעוד פרטיה הקטנים של המלחמה, או בהתמקדות במבט האישי. רבים מן השירים משקפים דווקא את ניסיונה של התודעה לצרף את הפרטים לכדי תמונה אחת, מובנת. אך אותם שירים עצמם משקפים את כשלון הניסיון הזה. במילים אחרות – המבט הלוכד קודם כל את המישור הרחב, השמיים, הגוף הבלתי-פצוע, הוא מבט הכמֵהַ אל הכללי. המשכו של המבט, החושף את הפצע, מופיע כמעט בעל-כורחו של הדובר, ומנתק אותו בכוח מן המרחב. פעם אחר פעם, כמעט בכל שיר, שולח השיר את ציפורניו אל המישור הרחב, אך גורף רק פיסה קטנה שלו.
ובכל זאת מתרחש שינוי: לקראת סוף הספר מזכיר הדובר יותר ויותר שמות פרטיים. בתוך תיאורי פציעה, אובדן, וקשיי ההסתגלות שלאחר הקרב, מופיעים שמות, כמו תמונות פורטרט פתאומיות בלב הבלהה. ככל שמגמה זו מתגברת, מתמעטת התשוקה למישור הרחב. יובל, יוני, רפאל, מסייעים לדובר במאמץ אחר- המאמץ להתמקד באינטימי. כך, למשל, במחזור השירים "תמונת מחזור", בו הדובר אינו מביט לעבר האופק, או השמיים, אלא הצידה: "כשהבטתי שמאלה ראיתי אותו יושב, לרגע / קשה היה להבחין בו בגלל החשיכה" (שיר 40). האינטימיות שהושגה קודם אגב אכזבה וכאב, מופיעה כאן מייד בפתיחה, והכמיהה למישור הרחב מומרת כאן בכמיהה לבמה קטנה יותר – זו של קירבה אנושית. הספר שנפתח בניסיון להגדיר את בריאת העולם של המשורר, מסתיים בהגדרה מדוייקת של רגע יחיד – "הבערנו אש וחיממנו מים לקפה. עמנואל התיישב ואחז בידי".

"תמונת מחזור" יצא בהוצאת עם עובד, 2003. זהו ספר שיריו השלישי של תמיר להב-רדלמסר. קדמו לו
"רמוז / איך אתה / אוהב / להתחזר" (שופרא, 1999), ו- "י"ד שירים" (כרמל, 2000). בזמן כתיבת שורות
אלה יצא לאור ספרו הרביעי "יא מוסטפא, יא מוסטפא" בהוצאת כרמל.