איך נראה הרִיק שלך? ושלך? איך הוא נשמע? אפשר לגעת בו, להריח אותו, לדברֵר אותו? אפשר לתרגם אותו או לרקוד אותו? ואיך מדברים על ריק בשורת שיר? הרי כל מילה בשיר מנסה לערוג על מילים אחרות, על הקשרים אחרים, להיות היא ועוד דמויות וצללים – אז כיצד נדבר באמת על הריק, ולא רק על חיקוי שלו? כיצד נשכנע את קוראי השיר שבאמת ריק לנו, שהשיר הוא באר ללא תחתית, ללא נחשים ועקרבים, ללא "ללא"?
על ספרו של שמעון בוזגלו "תל היסרליק".
מבקר צרפתי, חייל יווני ומשורר ישראלי על שולחן בית-קפה במרכז ירושלים. רולאן בארת רתח וקיטרג מאחורי כוס הקפה, שמעון בוזגלו אמר את שיריו בשקט לצד הצלוחית, ואילו החייל היווני ישב על קצה השולחן והביט בחרדה לעבר הכניסה, מפחד נקמת הטרויאנים. מפגש כזה, שנשמע כמו תחילתה של בדיחה, הוביל לשדות מלחמה ולחשבון הנפש הבא.
על ספרו של תמיר להב-רדלמסר "תמונת מחזור". הרקע לשיריו של תמיר להב-רדלמסר בספר זה הוא מישורי סיני. ליתר דיוק – מישוריה הפצועים והמצולקים של זירת מלחמת יום הכיפורים. הסטת המבט מן המישור אל הצלקת הוא בעיני עיקר עניינו של הספר.
בעקבות ספרה של ויקי שירן "שוברת קיר".
קריאה ראשונה: נשימה. הספר נושם ברוך. מספר סיפורים צרודים וצרובים, אבל נושם ברוך, על פי קצב פנימי שאין להפריע לו עוד ואין לקרוא עליו תיגר.
