מעלה: גיליון 22

גיליון 22 של מעלה מוקדש לספרות ספקולטיבית. ספרות ספקולטיבית הוא שם מאגד לספרות שעוסקת במדע בדיוני, פנטזיה, אימה, אוטופיה ודיסטופיה, היסטוריה חלופית וזרמים היברידיים נוספים. היא מבוססת על תפנית, חריגה שיטתית מהממשי ומהמוכר כדי לחשוב דרכו על הממשי. היא מדמיינת עולמות שונים, מקבילים, מדעיים ועתידיים. גיליון 22 של מעלה מוקדש לספרות ספקולטיבית, אבל אפשר באותה מידה לומר שהגיליון מוקדש לבריאה — לכינון של עולמות חדשים, להצעות והנחיות מפתיעות לקוראים ולכותבים, להשראה ולקריאה לאחור.

האטימולוגיה של הספקולטיבי מגיעה מן השורש הלטיני specto / spectare, שפירושו לראות, והיא קשורה גם במילה speculum שמשמעה מראה (וכמובן המכשיר מז'אנר האימה). כלומר, הספקולטיבי הוא הצופה, המתבונן והרואה. ההתפתחות של הספקולטיבי מהלטינית אל האנגלית קירבה את הספקולטיבי אל הספקולציה (speculation) והפכה אותו לנושא של שתי משמעויות: האחת קשורה בהתבוננות עיונית או פילוסופית שאינה נשענת בהכרח על עובדות, ואילו השנייה היא השערה, ניחוש ואפילו הימור. כך, הספרות הספקולטיבית מחזיקה את שני עברי המשמעות: את הראייה ואת הספקולציה, את גילוי הנסתר ואת ההסתברות הסטטיסטית, את הקדוש ואת המשחקי. לכן, הספקולציה היא האופטיקה של האפשרי, ובמקרים מסוימים, היא גילוי סוד, ראייה של הנראה ליחידים.

בהקשר הספרותי, המונח speculative fiction הופיע כבר בסוף המאה ה־19, אולם הראשון לעשות בו שימוש משמעותי שהיה הסופר האמריקאי רוברט הינליין. הוא השתמש במושג בשנות הארבעים של המאה ה־20 כדי להבחין בין מדע בדיוני לבין פנטזיה. סופרים קנוניים נוספים שאפשר לשייך לספרות הספקולטיבית הם אייזק אסימוב, הרברט ג'ורג' וולס, ארתור סי קלארק, אורסולה לה גווין ומרגרט אטווד. גם במרחב הישראלי יש זרם איתן ומרתק של סופרים ספקולטיביים: אופיר טושה־גפלה, שמעון אדף (כאן איתנו!), יואב בלום, עודד וולקשטיין, רותם ברוכין, אמיר חרש (כאן איתנו!), והצעירים יותר: איל חיות־מן, יהודית קגן, צבי פרידלנדר ונוספים. ההידרשות של מעלה לגיליון ספקולטיבי הבשילה בתוך התחושה ההולכת וגוברת של השנים האחרונות, שבהן נדמה שמה שהיה פעם ז'אנר בצידו של הריאליזם היצוק הולך ומתרחב, מתעצם ומתקרקע אל תוך לב של הספרות העברית. בין אם ההתגברות זו היא ביטוי של זמן חדש, ובין אם זו הספקולטיבי מתעצם אל מול הדלדול הרקבוני של הריאליזם בחיים ובאומנות, נדמה שזה הרגע לדיון רואה וחוזה, משער ומהמר בסוג הזה של הספרות. אם ברנר נדרש לזומבים (ולחלופין אם איתמר בן גביר חותך עוגת יומולדת של ”מוות למחבלים”), כלו כל הקיצים, נלך בעקבותיו.

הספרות הספקולטיבית מלמדת כי ראייה אינה זקוקה למימוש במציאות החומרית או לאישור ועדות כדי להשפיע ולשנות. אל מול השיח המזלזל ביחס למונח ”ראייה”, הספרות הספקולטיבית מלמדת על עוצמת הממשות האפשרית דווקא של מה שמעטים רואים. אל מול אלו שחושבים שספרות ספקולטיבית היא לא ריאליסטית, או לא מימטית — הספרות הספקולטיבית עונה פעם אחר פעם שהיא לא סובלת מהיעדר מציאות, אלא מרוויה ואולי אפילו מעודף של מציאות, גם משום שהיא מכירה בהיותן של יותר מציאויות. זאת ועוד: חשיבה שטוחה על הספרות הספקולטיבית מחברת אותה עם העתיד, אבל האמת היא שהיותה עתידנית נובעת דווקא משום שהיא קשורה בחוויה רחבה עמוקה ומלאה של ההווה. היא נובעת מההבנה שההווה הוא הזמן היחיד שנתון לשליטתנו הפרועה, ושהוא מרובד, רחב, פנטסטי ופוטנטי יותר מאשר כל זמן אחר.

*

גיליון 22 רחב במיוחד (כל המציאות אליי!) וכולל 18 רשימות. את הגיליון פותחת רשימתו של שמעון אדף ”אוטופיה עכשיו”, שכותרתה מסגירה את עניינה, ולאחריו צמד רשימות המשוחחות זו עם זו: אמיר חרש כותב על ”משבר הריאליזם הישראלי”, ואילו אופיר פורמן תוהה ”האם בקרוב דרקונים יזכו בפרס ספיר לספרות?” כפי שעשה אמיר חרש. רמז: מבחינה ספקולטיבית פורמן סקפטית. דנה שוופי הביאה מתנה מארץ רחוקה: רשימה על סדרת הספרים On the Calculation of Volume, שעוד לא תורגמה לעברית ושיש לקוות שתתורגם בקרוב. כרמל ווייסמן משיטה אותנו בנהר ההיסטוריה של ספרי המסע בזמן וזורקת עוגן אל המרחב הישראלי. יואל בוטביניק לוקח את הסירה הלאה ומשיט אותנו במרווח הפורה שבין החיים, המתים והחיים. ולאחריו אלעד נבו ברשימה היסטורית תיאולוגית מרתקת על מדע בדיוני ועל ”יוצרי האלים” מאת פרנק הרברט. עמרי הרצוג כותב על הספקולטיביות של מעשה האומנות ועל ההגשמה שהיא מחייבת דרך קריאה בסיפור ”חטאו של ארתור סביל” מאת אוסקר ויילד. מהכתיבה אל הכותבות הקומפולסיביות העכשוויות: אופיר שיפמן בוחן את מבחן טיורינג וערן הדס בביקורת חוקתית על ”חוקי הרובוטים” של אייזק אסימוב. קצת ספרים מההווה אם לא אכפת לכם, אבל בנושא של השיעור: שרי שביט על ”משוררים בחלל” מאת עודד כרמלי, דניאל אושרי על ”האם אינך רוצה בי” מאת אסף גברון, אלפרד כהן על ”בית היל הרדוף” מאת שירלי ג'קסון וירדן ירושלמי על התרגום החדש ל”הנעדר” מאת פרנץ קפקא. בחזרה אל הכתיבה: רות פוירשטיין במסה ארספואטית על מקומו של הדמיון בהוויה ובספרות ומעין רוגל על חוסר האפשרות למקוריות בספר ”זיהוי תבניות" מאת וויליאם גיבסון. את הגיליון חותם תרגום של אלה נובק לקטעים מתוך מאמר של ברוס סטרלינג על סוגת הסליפסטרים. את הגיליון מלוות עבודותיו הרכות־חדות של האומן עידן גלבוע.

נתראה בהווה!

קריאה נעימה.