תרגילים בסגנון

תרגילים בסגנון הוא ספרו הידוע ביותר של רמון קנו, ממקימי תנועת האוּלִיפֹּו, תנועה ספרותית אוונגרדית שנוסדה בצרפת בשנת 1960 במטרה להגדיר מחדש את הטקסט הספרותי. הספר הוא ניסוי: ניסיון לספר סיפור קצר שבמרכזו פגישה מקרית באוטובוס בלא פחות מ־99 דרכים חדשות, יצירתיות ומשעשעות; הרעיון שאוב מעולם המוזיקה הקלסית שבה יש "נושא" ו"ואריאציות" על הנושא. יצירתו הייחודית של קנו הפכה כבר מזמן לקלסיקה בצרפת ומחוץ לה. זהו תרגום ראשון לעברית של הספר בשלמותו. על תרגום הספר זכתה רותם עטר בפרס שרת התרבות למתרגמים לשנת 2019.

רמון קנו (1976-1903) הוא סופר ומשורר צרפתי, ממייסדי תנועת האוליפו. ידוע בשנינותו ובהומור ספרותי ייחודי. בין ספריו: זאזי במטרו, היום השביעי של החיים, הפרחים הכחולים ועוד.

מתוך הספר:

תרשומת

בקו S, בשעת עומס. טיפוס כבן עשרים ושש, כובע רך עם שרוך במקום סרט, צוואר ארוך מדי שנראה כאילו מתחו אותו כלפי מעלה. אנשים יורדים. הטיפוס הנ"ל מתרגז על השכן לידו. הוא מאשים אותו שהוא דוחף אותו בכל פעם שמישהו עובר. טון מייבב שמנסה להישמע מרושע. ברגע שמתפנה מקום, הוא מזנק עליו מיד.
שעתיים לאחר מכן, אני פוגש אותו שוב בכיכר רומא, מול תחנת הרכבת סן לזר. הוא בחברת ידיד שאומר לו: "אתה צריך להוסיף עוד כפתור למעיל שלך", ומסביר לו היכן (בצווארון) ומדוע.

בקצב כפול

באמצע היום ובשעת צהריים, טיפסתי ועליתי על הרמפה ועל הכבש האחורי של האוטובוס והרכב לתחבורה ציבורית הצפוף והמלא עד אפס מקום של קו S, הקו שמתחיל בתחנת קוֹנטרֶסקַרפּ ומסתיים בשָמפֶרֶה. ראיתי והבחנתי בבחור ובעלם צעיר לימים, מגוחך למדי ודי טיפשי למראה: צוואר צר וקנה כחוש, פתיל וחבל מסביב לכובע ומגבעת. לאחר הדיפות ודחיפות, הוא אומר ומצהיר בקול ובטון מתבכיין ומייבב שהשכן והנוסע שלידי דוחף אותו ומציק לו בכוונה ובזדון בכל פעם שמישהו עוזב ויוצא. לאחר שהדברים נאמרו והוצאו מפיו, הוא מזנק ומסתער לעבר מושב וכיסא ריק ופנוי.
שעתיים לאחר מכן ומאה עשרים דקות מאוחר יותר, אני פוגש בו ורואה אותו שוב בכיכר רומא ומול תחנת הרכבת סן-לזר. הוא נמצא עם חבר ורע שמייעץ לו ומשדל אותו להוסיף ולתפור עוד כפתור ודסקית לשכמייה ולמעיל.

מהוסס

אינני בטוח היכן זה התרחש… בכנסייה, בפח אשפה, בקבר אחים? או אולי באוטובוס? היה שם… מה באמת היה שם? ביצים? שטיחים? צנוניות? אולי שלדים? כן. אך הבשר עדיין עטף אותם והם היו בחיים. נדמה לי שכּך היה. אנשים בתוך אוטובוס. אבל היה שם גם אחד (או אולי שניים?) שבלט בין כולם, אך אינני זוכר מדוע בלט. בשל אופיו המגלומני? מראהו השמנוני? המלנכולי? או שבעצם… מדויק יותר לומר… דווקא משום שעלומיו היו מעוטרים בדבר מה מוארך… אף? סנטר? אגודל? לא. צוואר. וגם כובע משונה, משונה, משונה. הוא פתח באיזו קטטה, כן, כן, זה מה שקרה, כנראה עם נוסע אחר (גבר או אישה? ילד או קשיש?). כל זה בטח הסתיים, נגמר, בסופו של דבר, כנראה במנוסה של אחד משני היריבים. אני די בטוח שזו אותה הדמות שפגשתי כבר, אבל איפה? על יד כנסייה? על יד קבר אחים? על יד פח אשפה? היה אִתו ידיד שבוודאי דיבר אִתו על משהו, אבל על מה? על מה? על מה?

הוֹמוֹיוֹטֶלֶאוּטוֹן

ביום הָביל באוטומוביל שנוסעים הוביל איזה דחליל חבוש אהיל נהג כאינפנטיל. כשנוסע אוויל אותו הכשיל, הוא העליל "דביל", הכחיל כְּפִיל, אך בצעד קליל את הטוסיק הטיל והתיישב בטיל.

שעיל יותר מאוחריל ליד התחניל סן לזיל ראיתיל משוחחיל על כפתוריל, כפתוריל של מעיל.

אונומטופיאה

בשעה שתים עשרה בדיוק, קוּ־קוּ, קוּ־קוּ, נסעתי באוטובוס וְרוּם וְרוּם וְרוּם, והצטופפתי באחורי האוטובוס, קלאק קלאק, של קו S (כי קול הכסיל כקול הסירים תחת הסיר), כשלפתע (היי היי!) עלם חמד מגוחך למראה, פחחח, שחבש מין מגבעת כזאת, פוי, הסתובב אל שכנו — פליפּ פלאפּ — בפרצוף כועס, ארררר ארררר, כחכח ואמר: "ההמ ההמ, אדוני, אתה דוחף אותי בכוונה". והופ. צ'יק צ'ק זינק על מושב פנוי והתיישב — טראח.

באותו היום לאחר שעתיים בדיוק, קוּ־קוּ, קוּ־קוּ, ראיתי אותו שוב בחברת עלם חמד נוסף, פחחח, שנאם לו על כפתור במעילו (בררר בררררר, זה לא היה יום חמים במיוחד…).

והופ.

ווּלגרי

צְ'מָה, בְּאָחַצְרֶה אָחַצְרֶה וָחֵצִי כָּכָה אָנְבַּה לַתַּחֲנָה. קִצֵּר אָנְבַּה, אָנִמְשָׁלֵם לָנָהַגוֹס, פִיתוֹם יָנִי מוּל אַפַּרְצוּפְשְׁלִי מָנִירוֹאֶה? אֵזֶה אַבָּל אִים פַּרְצוּפְתַּחַת, בְּאִמָּשְׁלִי נִירַה כְּמוֹ לוּלָב אִים כּוֹבַה מָאַף אָפַן אִים חוּט, יָנִי שְׁמוֹק חָבַלְךָ לָזְמַן. אָזַנִי סְתַכֵּל אָלַיו כִּילוּ לוֹ בָּלִי טוֹב בַּאַיִן וְפִיתוֹם מָנִירוֹאֶה! הָחַתְכַת זֶבֶל אָזֶה צוֹאֶק אַל מִישׁוּ אַחֵר, יִנָאַל דִינָק! אָז אָאוּ אוֹסֶלוֹ, תַּגִיד תָלוֹ רוֹאֶה שְׁתָה דּוֹחֵפתִי כּוֹלפַּם שֶׁמִּישׁוּ אוֹבֵר? מָתַה אוֹסֶלִי בּכָבָנָה שְׁתָה דּוֹרֵךְ אָלַי? כָּכָה אוּ אוֹסֶלוֹ. וְאָז הָחַתְכָת טַמְבַּל אָזֶה אוֹלֵכיוֹשֵׁב כֻּלּוֹ מַבְּסוּט מָצְמוֹ. חַתְכַת זֶבֶל בְּאִמָּשְׁלִי.

אַחֲרֵיזֶה שָׁאַה אֲנִי אוֹבֵר בְּכִּכַּר רוֹמָה וְתְמִינִירוֹאֶה עוֹדְפַּם? תָטַמְבַּל אֵיךְ קוֹרִים אוֹתוֹ, מְחַרְטֵט תָסֵכֶל אִים אוֹד אֵזֶה פּוֹץ כָּמוֹאוּ. אָז אַכְשָׁו אָאוּ, חָבֵרשְׁלוֹ, אוֹסֶלוֹ, יָמָאָבּוּל לָמַה לוֹ סַמְתָּ אוֹד כַּפְתּוֹר בַּמְּאִיל שְׁךָ. כָּכָה אוּ אוֹסֶלוֹ. גַּמְכֵּן חַתְכַת זֶבֶל.