מעלה: גיליון 17

"גיליון 17 של כתב העת מעלה מוקדש (כמעט) כולו לרשימות על ספרי שירה חדשים. החלטנו ליצור גיליון שהוא חגיגה: גיליון ביקורות שירה הוא דבר נדיר במקומותינו, ועל כן ההזדמנות לערוך אותו משולה לעריכת משתה שאליו מגיעים קוראים וכותבים המוזמנים לשוחח, לצחוק, להתווכח (ולהשתכר) עד אור הבוקר. יחד עם זאת, העבודה על הגיליון הנכיחה דווקא את האופי הבלתי חגיגי של רשימות ביקורת בכלל, ושל ביקורות השירה בפרט. גילינו שאופייה הלירי של השירה – המיקוד שלה במסעות פנימיים, בדוברים מסוכסכים ובמבעים מורכבים – משפיע על אופקיהן של הביקורות שנצבעות בגוונים אפרפרים-סגלגלים-כחלחלים של קריאה לירית.

ניתן בה סימנים: הקריאה הלירית היא מעט כבדה – היא מזכירה קריאה של מאמר יותר מאשר שהיא מייצרת חוויה אומנותית כלשהי. חסרה בה יכולת הניווט: המבקרת הולכת עם קוראת הביקורת יד ביד, על אף שהאחרונה זקוקה לא פעם למדריכה; למישהי שעומדת בחוץ, או לכל הפחות קצת מעל. מישהי בקיאה, שכבר עשתה את הסיבוב כמה פעמים, ויש לה נקודת עמידה טובה יותר (עם צל), היא יודעת איפה השירותים בלי התור, וכמובן – יש לה כמה אנקדוטות לְספּר. עם המבקרת – המדריכה, לא משעמם, כיף איתה. היא חיונית, ומאחר שהיא כבר מכירה את החומר, נקודת המבט שלה רחבה, ולא נבלעת.

לכן, כדי לא לוותר על החגיגה, התחלנו לחפש אחר שובבות ביקורתית. אנחנו רגילים לחשוב על ביקורת ספרות כטקסט רציני, מוכיח, מחנך ולא אחת כבד. אולי כי הוא מחפש אחר חשיבות. הטקסט השובב הוא הפוך מזה: משחקי, הומוריסטי, מהנה וקל. וכידוע, יש גם ביקורות משעשעות, או לכל הפחות אירוניות – המכילות נגיעות כאלה. ביקורת מסוג כזה נוטה להיות טקסט העומד לעצמו, אשר הקריאה בו מענגת מעצם הניסוח הרהוט האופייני לשנינה קומית. העובדה שמבקר מצליח לייצר עמדה שובבה כלפי ספר מלמדת על עיבוד עמוק של המקור, וממילא על שליטה בפרטים הקטנים המעניקה בעקיפין מהימנות.

[…]

במעלה17 17 רשימות ביקורת על ספרי שירה חדשים. זהו פרויקט שאפתני, שלא נולד כמוסף לחגי הקריאה אלא כעוד ציון דרך של קוראים. אנו מקווים שתשמרו אותו ותקראו לאורו. את הגיליון פותחת רשימתה של רות אשור על להבות הלב וענני הגשם מאת דרור בורשטיין, ולאחר מכן, רשימתו של ערן הדס (ברוך הבא!) על ספרו של אוהד פישוף המקל המדבר לומד עברית. אלפרד כהן כתב נפלא על מיץ של שוהם סכנה מנלה, ונועה שקרג'י על הספר הראשון על המשורר האחרון שכתב אילאור פורת – עורך הלשון של מעלה (הבטחנו חגיגה). ספיר פז ממשיגה את שירת הקינטסוגי בהנדסת אורות מאת גל נתן, ודניאל עוז קרא את אנתולוגיית שירת הנשים האמריקאית הסיכוי הפראי לחיות בעריכת ותרגום ריקי טראום, וחזר כדי לספר. גלעד מאירי שמח בקרוב יותר למשהו בוער – מבחר משיריה של יעל גלוברמן, ויהושבע סמט שינברג (ברוכה הבאה!) כותבת על עול הלו, ספר הביכורים של רואי רביצקי. נצר לאו כתב על האל והאלה בספרו של אורי פרץ אלה שרה איתי, שי פורסטנברג רעב לתמנון השבע של שני פוקר, וחיה לוי (ברוכה הבאה!) על מחזה קצר – ספר השירים השלישי של שי שניידר־אילת. נמרוד ברקו קורא בפליאה של צוריאל אסף בספרו העפרוני, תום בייקין־אוחיון שמח בוכל זה לעולם יתחיל ולא יחדל – התרגום החדש לשירי אוסיפ מנדלשטם. נדבי נוקד קורא לאור המלחמה בספר השירים החדש של יערה שחורי, ואורי אליס (ברוך הבא!) קורא שוב בסוף דבר – בתקווה שעד הגיליון הבא הרשימה הזו תאבד מהרלוונטיות שלה. גליה ברס מרימה להכלה של המדינה מאת לריסה מילר, ומורן שוב כותבת על גשרים ויופי בגשרים נופלים לאט מאת ענת בצר. אנחנו חותמים את הגיליון במדור מעבר לים, עם תרגום חדש לנאום של יוסף ברודסקי בקבלת פרס הנובל. תרגמה מרוסית (ברוכה הבאה!) אנה בוגוסלבסקי. את הגיליון מלווים הפעם ציוריה היפים של אורית אשל."

מתוך דבר המערכת מעלה 17

לקריאה נוספת לחצו כאן