אתר פנוי

יהושע

מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?
יְהוֹשֻׁעַ,
מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?
אֲנִי כּוֹתֵב אֶת גּוּפִי, אִמָּא,
אֲנִי כּוֹתֵב אֶת גּוּפִי
בְּחוֹרִים שֶׁל דָּם
אֲנִי כּוֹתֵב
נְקָבִים נְקָבִים
אַל תִּרְחֲצִי יָדַיִךְ אִמָּא
כִּי אֶל הַנְּקָבִים
אֲנִי חוֹזֵר
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאתִי
אֲנִי כּוֹתֵב.

אתר פנוי הוא ספר השירים השני של המשורר יורי סלע. קדם לו הספר "בשפתי ראשית ואחרית" שראה אור לפני 30 שנה. אתר פנוי מאגד 46 שירים בנושאים שונים, למשל: זוגיות ומשפחה, נשיות, נצרות וישראליות. למרות הגיוון הנושאי, בכל שירי הספר קיים ניסיון דומה, והוא לבאר את החיים כאתר של אי-אלימות.

סלע מתאר בשיריו נופים שונים, ביניהם נופים לשוניים כגון "לא נשכח ולא נסלח"; נופים פוליטיים כגון תיאור שני זבובים על גדר המערכת; נופים זוגיים כגון צפייה בטלוויזיה בסלון לעת ערב; ונופים מיתולוגיים-דתיים כגון הקשר שבין האלוהים ובין ברואיו הנבחרים. במרכז כל אחד מהנופים הללו רוחש מתח, ובכולם – קיים פוטנציאל של התפרצות, מריבה, אלימות, אולי אף נתק. שוב ושוב מבקש סלע לרדת אל שורש חומר הנפץ ולנטרל (אולי דווקא להפעיל) אותו באופן אינטימי, מדויק ונקי, רוחני, לעיתים אף אירוני.

הדובר של שירי סלע הוא דובר חרישי, רך ומלא אוויר. זהו דובר מתבונן ומאזין, העוסק בזיהוי ובסינון החומרים המגיעים אליו מן העולם ומן התרבות – בחלל דומם. שירי אתר פנוי שייכים למקרים הנדירים בהם הרווחים בין המילים והשורות לא נופלים במשמעותם מאלו של המילים.

הפואטיקה של שירי הספר רזה, אוורירית, ומזמנת קריאה איטית וחוזרת החותרת להגות, חלימה, היזכרות ומחשבה. אלה אינם שירים הנקראים רק כאשר הם נקראים על הדף: הם לרוב נשארים עם הקורא גם כאשר השיר על הדף מסתיים, ממשיכים להתגלגל כסליל עשן. האיכות המיוחדת של שירי הספר הזה באה לידי ביטוי בכך שהם מזמנים את הקורא להגות ולהיזכרות – במה? במי?

אתר פנוי הוא ספר מעט זר בסצנת ספרי השירה העבריים, הודות לכמה מאפיינים: נושאיו והאופן בו נושאים אלו מתממשים, למשל הנצרות, הנשיות או אי האלימות; זהירותו המופלגת מפני רטוריקה וטעינת טענות שהפכו לטכניקות רווחת בפואטיקה העכשווית, ואי העיסוק בכלכלת תשומת הלב של הקורא.

בניגוד למשוררים המבקשים להשיב את תשומת הלב של הקורא אליהם שוב ושוב, סלע מבקש לשלוח את תשומת הלב של הקורא אל הקורא עצמו ואל מה שמעבר לו, מה שנרקם בחלל המשותף בין הקורא והכותב. בתקופה בה כותבים לא פעם כולאים את קוראיהם בתוך סבך המקרים, האסוציאציות והפרטים של חייהם, יש משמעות לשירה השולחת את קוראיה אל דמיונם שלהם, אל חייהם, זכרונותיהם, חלומותיהם.

שלא הייתה לה

בְּיַלְדוּתִי
טָבַלְתִּי אֶת רֹאשִׁי
בְּשִׂמְלַת אִמִּי
שֶׁלֹּא
הָיְתָה

מֵאָז
אֶשָּׂא פָּנַי אֶל הַמַּסְתִּיר פָּנָיו
לִרְאוֹת
שֶׁמִּי שֶׁאֵין
אֲתָר
פָּנוּי
מִנֵּיהּ
אֵין לוֹ מַלְבּוּשִׁים

עַכְשָׁו

כְּשֶׁאָבִי וְאִמִּי עֵירֻמִּים
הֵיכָן
אַסְתִּיר
פָּנַי?