יום חמישי 09/07 בשעה 19:30

במקום לשירה חיפה, סירקין 5

כניסה חופשית בהרשמה מראש: לחצו כאן 

משתתפים/ות: איטו אבירם, ירון בן ארי, הדס פרלשטיין-נשר, ליסה פרץ

נגינה: עוזי רם

ערב לכבוד ספרו החדש של איל נחמיאס ״מוליכים למחצה״, במקום לשירה חיפה: נדבר על הספר ועל נושאיו, ונציין את יום הולדתו ה-70 של המחבר.

איל נחמיאס, יליד חיפה, אדריכל וכותב. סיפוריו עוסקים בזוגיות, בזיכרון, בחומות, במחיצות, בעירניות ובחללים, בנתקים ובסדקים הנפערים.

רישומי הספר – שחף רם וזאב שוורץ

תיבת נח או לאן נעלמו הממותות

וְלַמַּמוּתָה שְׁתֵּי נָשִׁים,

וְאֶת שְׁתֵּיהֶן אָהַב

אַהֲבָה עַזָּה כַּמָּוֶת.

״בְּחַר אַחַת,״ פָּסַק נֹחַ,

״רַק זוּג מִכָּל סוּג וָמִין.״

״עֲלוּ שְׁתֵּיכֶן!״ פָּקַד הַזָּכָר,

זָכַר הַמַּמוּתָה,

״אֲנִי חָזָק,

אֲנִי אֶשְׂרֹד. ״

וַיַּעֲלוּ שְׁתֵּיהֶן לַתֵּבָה,

שְׁתֵּי נָשִׁים,

כְּזָכָר וּנְקֵבָה.

וְהַמַּמוּתָה הֵזִיל דִּמְעָה,

מֵהַחוֹף נוֹפֵף בְּחַדְקוֹ לְשָׁלוֹם.

וַיַּעֲלוּ הַמַּיִם,  וְהִתְיַתֵּם הָעוֹלָם מִמַּמוּתוֹת 

תקוע בתקופה האנאלית

חודשיים לאחר שהיכרנו, מצאתי פתק מתחת לפסלון שקנינו בשוק בכלכותה בטיול שם נפגשנו בהודו.

״אתה תקוע בתקופה האנאלית! אוסף חפצים, אנשים וזיכרונות.״ זאת הייתה הדיאגנוזה הכתובה של הסטודנטית הדעתנית לפסיכולוגיה, והבחורה היפה הזאת, הג'ינג'ית עם כל הנמשים שכל כך רציתי לצרף לאוסף שלי, הלכה ולא חזרה.

מאז נאספו הרבה פסלונים וגם הרבה פתקים, ואחר כך נאספו הודעות SMS ובהמשך משפטים ופרצופי ווטסאפ ע״ג צג האייפון, חלקם שמחים וחלקים כעוסים ונחרצים.

כסטודנט, גרתי בדירה קטנה בהדר, ברחוב יוסף הגידם, בשכונת הדר הכרמל. מוזר לקרוא לאדם בשם המעיד על נכותו, במיוחד שזרועו השמאלית של יוסף טרומפלדור, לא נכרתה כעונש על מעשה כייסות או גניבה, אלא אבדה כתוצאה מלחימה בקרב, המהווה חלק מזיכרוננו הלאומי.

ברחוב יוסף הגידם, דרו בכפיפה אחת, אוכלוסייה מבוגרת, קשת יום, חלקם ניצולי שואה עריריים, ולצידה, סטודנטים וסטודנטיות צעירים, שלמדו ארכיטקטורה בבניין הטכניון ההיסטורי הסמוך, משפחות עולים חדשים שהגיעו מחבר העמים והרבה עצי פיקוס בוגרים שעטלפים שחורים הפילו את פירותיהם הנגוסים והכעיסו את האורחים שביקרו בתיאטרון העירוני, ומצאו את מכוניותיהם החונות מטונפות.

מידי מספר ימים, היינו מתעוררים אני ובת זוג שישנה לצדי, למשמע צפירת אמבולנס. למחרת צפינו במודעת אבל שהודבקה בסלוטייפ ע״ג טיח מגורד שכיסה את אחד הבתים או שהוצמדה, דוקרת בנעצים, את אחד מגזעי הפיקוס הרחבים.

שבועיים או אולי חודש לאחר מכן, את המדרכה כיסתה ערמה המכילה בגדים, סדינים, חפצים, תעודות, מסמכים, מזלגות, כפות, כוסות…. חיים שלמים של אדם שהחיים ניטלו ממנו.

ואני, התקוע בתקופה האנאלית, הייתי נובר בערמות, אוסף כלי כסף, מכתבים מרגשים, תעודת חבר מפא״י, עיתון דבר משנת 1943…

חלק מהמציאות הוצגו לראווה וצברו אבק על גבי מדפים בביתי, חלקם גדשו את המגרות, וחלקים ניכרים ממלאים את קליפת אונת המוח השמאלית, שם מאוכסנים הזיכרונות, מקושרים בסינפסות.

הם מוצאים את דרכם אל המוח הקדמי, מתורגמים למילים ועולים על הכתב, רק לעיתים רחוקות. כמו כאן.

אוסף האנשים, ובעיקר הנשים, שאספתי במהלך חיי, לא תמיד חשו אמפתיה לאוסף החפצים המאובקים אותם פגשו על המדפים בביתי. הן התרשמו יותר מאוסף הזיכרונות, הסיפורים ששכנו במוחי.

הן לא ידעו, כי אלו וגם אלו, הגיעו מאותה ערמה של חיים שהושלכה על המדרכה, וככל שאני מכיר את ילדי, אלו גם אלו, עוד ימצאו את מקומם חזרה אל המדרכה.