חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
לאתר אוצר השירה העברית     |    צור קשר   |    English
לוגו מקום לשירה

ראיון עם פרץ-דרור בנאי

ש: מה פתאום שירה?

ת: שירה היא הצהרה של האדם שהוא אחר. לא כל האנשים קוראים וכותבים שירה, ובעצם היותך כזה אתה מצהיר שאתה שונה. אני לא מכיר את עצמי לא כותב; מגיל מאוד צעיר אני כותב תמיד. בבית הספר הייתי כותב את החיבורים הכי ארוכים, עד שיום אחד המורה הטיל על הכיתה כתיבת חיבור ורק אותי הוא הגביל לעשר שורות. יכול להיות שזה היה השיר הראשון שלי. כתבתי כל שנות הילדות וההתבגרות שלי.
ש: האם זו נטייה שהבאת מהבית?

ת: אני זוכר מילדותי את עצמי עוקב אחרי אבי כשהיה ניגש בחשאי לאיזו גומחה בקיר, מזיז וילון ושולף ממנה, פעם ספר, פעם מחברת. באחת הפעמים כשהבית היה ריק ניגשתי למדף, הזזתי את הווילון וגיליתי שם ספרי שירה ובמחברת שורות קצרות. הבנתי שזו שירה, אך לא ייחסתי לכך משמעות מיוחדת, משום שאבי החזיק גם כתבים קומוניסטיים בבית. המשטר רדף אחרי קומוניסטים, והיום אני יכול להגיד לך שזו היתה תעוזה בלתי רגילה מצידו להחזיק כאלה דברים בבית. הוא יכול היה להיעלם.

2-7-img36

פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל.

ש: במה עסק אביך?

ת: אבי נולד למשפחה דתית ולמד בתחילה ב'חיידר'. בשלבים מאוחרים יותר הוא מרד וביקש מסבי ללמוד בבית ספר חילוני. הוא היה מרדן עד הסוף והתפקר. בנשמתו היה בוהמיין ולבסוף מצא את דרכו לחבורות של נגנים שהוא היה כותב להם את הטקסטים ושר אותם. אני מזכיר את זה גם בחמצן [סתווית/עכשיו 1980]. כשעלינו לארץ ב-1962, המוזיקה והטקסטים כבר לא היו רלוונטיים בגלל אובדן השפה, ואבי נאלץ לעבוד במפעל אלומיניום והיה קונה לעצמו טרנזיסטורים קטנים לשמוע את המוזיקה מכל העולם. בי היתה תמיד נהייה ללמוד מוזיקה. כשהייתי בן עשרים נסעתי לתל-אביב, רחוב הירקון 55, לבית הספר למוזיקה, וביקשתי ללמוד גיטרה. כל שיעור עלה 5 ל"י, ואבי היה מרוויח 17 ל"י בחודש. אז הלכתי לעבוד במפעל למתיחת עורות, וכשכבר הרווחתי את הסכום הנדרש, נהיו לי יבלות בידיים והמורה היה אומר לי: עם ידיים כאלה אתה לא יכול להחזיק מַפרֵט ביד. אין לך רגישות. במבט לאחור אני מתפלא על אבי: הוא עצמו, שידע את כל המשקלים של השירה, לא לימד מזה מאומה, לא אותי ולא את אחי.
ש: לאן הגעתם מקָמִישְׁלִי?

ת: מקָמישלי [עיר בצפון סוריה] הגענו ישירות לכפר-סבא. לאחר מכן גרתי כמה שנים אצל דודתי בחיפה. תקופה מסוימת גרתי גם בקיבוץ מעיין-צבי.
ש: האם אתה יכול להצביע על הרגע שבו החלטת לכתוב שירה?

ת: בהחלט כן. אני החלטתי להיות משורר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה חזרתי הלוּם קרב (למרות שלא הוכרתי ולא טופלתי ככזה). לחמתי על סף חרמונית, בעמק הבכא, היינו תחת הפגזה כבדה ואני זוכר את עצמי רץ בין העמדות, רץ בין הפצועים, רואה את הגוויות נאכלות על-ידי חיית השדה והחברים שלי צועקים לי "תקבור את עצמך, מטומטם, יורים!". אני המשכתי לזוז בין הפצועים כי הרגשתי חסין בעצם זה שאני עושה משהו חשוב. לפתע התחולל בי זעזוע פנימי ושאלתי את עצמי, איפה אלוהים כשאנחנו עומדים כקו אחרון ועומדים לשבור אותנו? אמרתי לעצמי, אם יש אלוהים, שיופיע. באותו רגע הופיע בגיא מתחתַי ועד השמים עמוד-אש אדיר. אני חושב שזו היתה תשובה עבורי. אמרתי, "אלוהים, אני ראיתי אותך, תיתן לי חיים ואני אחזיר לך בחזרה". להחזיר, עבורי, זו בעצם הבחירה בשירה. הייתי בן עשרים ושש כשהחלטתי להיות משורר. התחלתי לחפש את הקול שלי, את הביטוי לְמה שקרה לי, את הדרך שבה אהלל את מי שנתן לי את החיים. הרגשתי שאני זקוק קודם כל לחמצן, ולכן כך גם נקרא ספרי הראשון.
ש: יחסית לעוצמת החוויה, המלחמה מופיעה מעט בשיריך. ובכלל, נדמה שעבר זמן עד שמשוררים התחילו להתייחס למלחמת יום כיפור, אם זה תמיר להב-רדלמסר, אדמיאל קוסמן, בארי חזק ואחרים. כיצד אתה מסביר את זה?

ת: לורקה כתב שמשורר, כשבא לו לכתוב שיר – שישתוק. אם לא הצלחת לשתוק, תשתדל, ואם השתיקה לא עזרה – שב לכתוב את השיר. אני מאמין גדול במשפט הזה. השתקתי והדחקתי את חוויית המלחמה, והיא הפכה להיות כלי שבעזרתו אני מתבטא, אבל כשלא יכולתי לשתוק עוד, כתבתי שירי מלחמה מאוד מדויקים. לדוגמה, בספר טורקיז [ספרית פועלים 1994], שבו כתבתי פתיחות של שירים, למשל, כל שיר הודף מעלי פגז. אני הלום מלחמה שהמדינה לא טיפלה בו. למדינת ישראל יש חוב כבד שהיא לא פורעת. אבל כשהתחלתי לכתוב אחרי המלחמה, מתוך מחויבות, ידעתי שאני לא יכול להתחיל מחוויית המלחמה אלא בשורשים, בילדות שלי, בבית אבא.
ש: משוררים רבים דווקא מתמודדים עם חוויות הילדות שלהם בשלבים מאוחרים יותר. מדוע בחרת להתחיל איתן?

ת: הטקסט הוא עימות בין עבר והווה. אני משוכנע שללא חוויות הילדות שלי וללא כתיבת שירה, לא הייתי שורד את החיים שלי. ואכן, יש לי אח שהתאבד בעקבות מלחמת לבנון. רציתי לבנות עבור עצמי עוגן של התחלה וממנו להגיע להווה, משום שהיום אני כבר יכול לשיר לך את המחשב, את התיק ואת המאוורר. עבורי כל חומר הוא חומר לְשיר. הכל יכול להיות שיר, אם אתה מיומן ביצירת השירה.
ש: גם אצלך וגם אצל רוני סומק קיימות התייחסויות רבות לגיבורי תרבות פופולריים (מוזיקאים בעיקר). יכול להיות שההתייחסות לגיבורי תרבות פופלריים היא הדרך להתמזג עם התרבות הישראלית משום שזו תרבות אוניברסלית? משום שאם כולם אוהבים אלביס אז אפשר להתחבר דרך אלביס? משום שהמנגינות של אבא נשארו בקָמישלי?

ת: ממה שאתה אומר משתמע שאני נותן שוחד לחברה הישראלית בדמות אלביס ואחרים על מנת שהשירה שלי תתקבל או לא תתקבל, וזה בשום אופן לא נכון. אני אכן גדלתי על מוזיקה, אבל מה זה משנה מהם האפיונים שלה? יהודי המזרח לא נקראו ככה     שָם אלא רק כאן בישראל. אני תמיד שמעתי מוזיקה, לאבי היה גרמופון גדול עם כל התקליטים של הזמרים הערביים. כשהגענו לכאן היו תקליטים אחרים – של הגשש, של אלביס וכו'.
ש: מתוקף היותך עולה בחרת אתה באבות הספרותיים שלך בארץ. מי הם האבות הספרותיים שלך, ואיך בחרת אותם?

ת: אני מאמין שהאב הספרותי האהוב ביותר הוא זה שאתה רוצה לרצוח. ממנו אתה יונק בשביל להיות האנטיתזה שלו. אתה מעריך אותו כי הוא המזון והתבלינים שלך. כשאני צריך לקרוא, אני לא קורא את עצמי. אני קורא בשירים של ביאליק, אלתרמן, רחל, לאה גולדברג וזלדה. אף אחד לא אבא ספרותי שלי. יש לי אבות רבים, אימהות רבות, אבל אין לי משורר ספציפי שנמצא בראשי כשאני כותב. אין לי אלוהים ספרותי ואני לא מקַדֵש נוסח, צורה, משורר או נושא. האישיות שלי היא כזו שמאפשרת לי לבחור: אני בוחר ולא מאמֵץ. אני אוהב משהו בשירת ביאליק, אני אוהב משהו באלתרמן, אבל מי שכותב הוא פרץ. כל הבריחה שלי מאבות המזון הפואטיים שלי במאה העשרים זה סוג של חתרנות שקיימת בי. אני עושה מהפכות קטנות: אני נוהג להוציא מהספרייה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר. זו גאולה קטנה.
ש: ככל שהשנים עוברות אתה נותן לעצמך לבטא את ההשפעות שלך. לדוגמה, בשנים האחרונות פירסמת כמה ספרי קונספט שבהם יש רעיון מסוים המלווה את כל הספר, כמו ב'מחברות קליפורניה' [אבן חושן 2004], שהוא ספר המושפע מהפואטיקה של וולט ויטמן, ו'נגיעות שפרחו בענן' [ספרית פועלים 1997] המושפע משירתה של מאצ'י טווארה. האם אתה מודע להשפעות האלה?

ת: כמו שאבידן היה אומר, בשירה יש משפיעים ומושפעים. אני מההתחלה לא ראיתי את עצמי כמושפע. אני עצמי. אני אכן מאוד אוהב את ויטמן ואת מאצ'י טווארה ואת צורתם של שירי הטנקה. במה אני קרוב אליהם מלבד זאת? במאומה. כל השאר זה אני וההוויה שלי כאן בארץ.
ש: מדוע ב'נגיעות שפרחו בענן' יש דווקא 217 שירים?

ת: תיכננתי לכתוב 365 שירים, שיר ליום, אבל כפי שראית הספר מסתיים ברצח רבין, רצח ראש הממשלה רָצַח גם את התוכנית שלי, ולכן נכתבו רק 217 שירים. אגב, אני המשורר הראשון שפירסם שיר על רצח רבין, ולא הוזמנתי מעולם לקרוא את השיר הזה, כי הרוצח הרי בא מסקטור כלשהו. אנחנו קורבנות הרצח באותה מידה, בגלל שהרוצח היה מזרחי.
ש: אתה נתפס כמשורר מזרחי?

ת: בהחלט כן. כך לדעתי גם הוחלט. הקונספט של 3 בשביל .1 העורך הבין שיש גל חדש של יוצרים והם טובים ופירסם את הספר הזה. למדתי אנגלית וצרפתית כבר בכיתה ג' בקָמישלי. כשהגעתי לארץ דיברתי אנגלית שוטפת, אבל בכל מקום שהייתי דיברו על המזרחיים לא טוב.
ש: ומה אתה חושב על השירה המזרחית?

ת: "הזמר המזרחי" זה ביטוי שהומצא בישראל על מנת לשים וטו על זרם מסוים. שְאל היום את ארצות המזרח – הם לא יודעים מה זה. אגב, כל שירי ה"אני אוהב אותך" ששומעים היום ברדיו, אני מקבל את זה כסובלימציה: אלה הילדים הדחויים של הארץ הזאת השרים לארץ בבקשה שתאהב אותם. לצורך העניין, אם תשאל אותי מי אני, אני יהודי-ערבי. מאז 1962 קיבלתי עלי את האזרחות הישראלית והגנתי בגופי על המדינה בשלוש מלחמות. אני אחד המשוררים הראשונים שאמר שיש גזענות במדינה, בראיון לעיתון "מעריב". הייתי לפני הפנתרים ונכחתי גם בישיבות הראשונות שלהם בתל-אביב, אבל פרשתי מהם משום שהרגשתי שהם גזענים ובעלי גזענות פנימית. מדינה, עַם או חברה יכולים לעשות לסקטורים מה שהם עושים ולקוות שהזמן ימחק את זה, אבל טראומה לעולם לא נמחקת, אלא נדחקת ולעיתים גם מתעצמת.
ש: ואתה כותב שירים בערבית שמתפרסמים בעולם תחת שמות-עט; האם תתרגם אותם יום אחד?

ת: לא. אני מסוגל ליצור בעוד כמה שפות ואני שמח בכך. היצירות שלי בערבית פורסמו בכתבי עת אלקטרוניים שניתן להגיע אליהם בקלות, והם קיימים באינטרנט בעוד מקומות שלא ידעתי עליהם. בתרגומים שלי מערבית הבחירה היא קודם כל אסתטית; הבחירה היא בטקסט הטוב ביותר, ואחר כך – במידת המהפכנות של הטקסט מבחינות חברתיות, פוליטיות ודתיות. אני מבחין בכך שהמהפכה הגדולה היא דווקא בעולם הערבי, חתרנות הבאה לא רק מבפנים אלא גם מסטודנטים שיוצאים ללמוד בחו"ל [הראיון נערך בחודש אוקטובר 2010, שלושה חודשים לפני פרוץ המהפכות בתוניסיה].
ש: האם אתה מעריך את השירה הישראלית-ערבית הנכתבת בארץ?

ת: כשאדם נקרע בין שתי נאמנויות לשני לאומים שונים, הוא יודע בתוכו שלא טוב לו, לא כאן ולא כאן, הוא מאבד את עצמו כי הוא נקרע בין הרצון להיות נאמן לבין הרצון להיות חופשי. לכן, לטעמי, השירה הישראלית-ערבית אינה ראויה להערכה.

ש: האם אתה מרוצה מהמעמד שלך בעולם השירה?

ת: אני לא יודע. אם לומדים אותך בבי"ס זו הכרה? אם מתרגמים אותך לשפות אחרות זו הכרה? אם אתה מקבל פרסים חשובים זו הכרה? אם אני מוצא טקסטים שלי בכל מיני מקומות בעולם זו הכרה? אני אדם כל כך חלש, שאני לא יכול לעשות לעצמי תסכולים שעשויים למנוע ממני להתבטא או לכתוב. יש לי ביקורת כלפי הפוליטיקה הספרותית בישראל: בשנים האחרונות מחלקים את פרס ביאליק בסיטונאות לאנשים בגיל מסוים שמפרסמים בהוצאה מסוימת שהשתלטה עליו. זה כבר פרס לא יוקרתי. רוני סומק שמאדיר את שם ישראל בעולם לא מקבל את הפרס הזה, ארז ביטון לא מקבל את הפרס הזה… מה, כבר לא יודעים במדינה הזו להעריך ספרות טובה?

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש