כתובת 3

שומר האלף

מאת: דורית ויסמן

על שירה, מחאה חברתית וחיפוש גאולה
בספר המשרד לסיפורי הציבור לגלעד מאירי

גילוי נאות: גלעד מאירי הוא חברי לקבוצת "כתובת" הירושלמית, המפעילה את "מקום לשירה" במינהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים.

ואפתח באנקדוטה. קראתי את הספר לאורך זמן, מתענגת על כל סיפור, ונשאתי אותו עמי לכל מיני מקומות, כולל המקום בו אני מתעמלת. בוקר אחד, כשעמדתי ללכת הביתה, גיליתי שהספר אינו עמי. חיפשתי אותו בכל המקומות, שאלתי בדלפק הקבלה, אך הספר לא נמצא. לבסוף שאלתי את עובדת הנקיון אולי ראתה ספר. "אולי זה?" לתדהמתי, היא שלפה את הספר מפח האשפה.

"מדוע זרקת ספר?" שאלתי אותה.

היא משכה בכתפיה. "חשבתי שזה נשאר מאתמול", אמרה.

חשבתי הרבה על התשובה שלה. האם ייתכן שיפוג תוקפו של ספר?

בכל אופן, ואם אכן יש תו-פג-תוקף שכזה, זה אינו תקף לספרו של מאירי. מכיוון שמאירי אינו עוסק בעבר. הוא עוסק במציאות הזויה, שאולי תיהפך לעתיד וודאי.

הנה לדוגמא הסיפור "המשרד לסיפורי הציבור", הסיפור הפותח את הספר ושעל שמו גם נקרא הספר. הסיפור מתרחש במשרד רגיל של העירייה ("המשרד של כהן"). למקרא הסיפור הזה אני, כמשוררת שעמלה בפרך – פיזית ונפשית – על כך ששיריה יראו אור, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. באופן אבסורדי, התהליך השגרתי של ההווה של הסיפור הוא, שאדם יכול לבוא עם סיפור לאותו משרד בעירייה, ושם, לפי התקשירים של העירייה, עוזרים לו ומכוונים אותו לכתוב את הסיפור, להיעזר בעורך, ולבסוף להוציא את הסיפור לאור. כמובן שאין אנו זוכים לשמוע את הסיפור, שמספרו חושב ש"זה לא משהו", והפקיד "לא עשה סיפור" מכך שהסיפור לא הוגש בכתב.

עוד סיפור העוסק במצב השירה באופן אירוני למדי הוא הסיפור  "יום השירה" (עמ' 35). במדינות רבות נחוג "יום השירה". לדוגמא, ב – 11 באפריל הוא נחוג בהונגריה וה – 31 במרץ הוא יום השירה הבינלאומי. ובארץ? כמובן שאין לנו יום שירה. ובסיפורו זה של מאירי, יום השירה שלנו הוא יום זכרון לאומי. לשירה למשוררים ולמשוררות. טקס הזכרון נפרט בסיפור הזה לפרטי פרטים, מציאותיים מאוד (איש הסאונד, הפודיום, תלבושת המנהלת, ההתארגנות). והמספר הוא תלמיד כתה יב' 5 מבית הספר המקיף על שם "רביקוביץ'".

אפילו סיפור כמו "מוזיאון השקט" (עמ' 39), המתאר הקמה של מוזיאון שֶׁקֶט, הוא, בעיני, סיפור על מצבה של השירה, למרות שמילה זו איננה מופיעה בו. זהו סיפור  המתאר מציאות ירושלמית מחוספסת לכאורה, אך עם נגיעות למסורת. קטש, גיבור הסיפור (יותר מרמז לעולם הכדורגל של מאירי), הוא היוזם והמקים של מוזיאון השֶּׁקֶט. הוא לא שוכח את תעודת ההכשר של המקום. למקרא משפטים כמו: "השמועות העקשניות והמדאיגות על מבול הגיעו עד לשולחנו של קטש, אבל הוא למד להתעלם מהן על מנת שלא יסיחו את דעתו מפרטי היומיום" (עמ' 39)

או "קטש השקיע סכומים גדולים בשיפוץ המבנה המיועד וזאת בניגוד לכל התחזיות המוקדמות שהצביעו על חוסר כדאיות כלכלי", אי אפשר שלא להעלות מיד על הדעת את מפעל השירה הגדול של מאירי וחבריו, הלא הוא מקום לשירה. משפט כמו "לדידו, עצם המאמץ להגיע למוזיאון הוא חלק מהתהליך החינוכי" – גם הוא מעלה במחשבתי את המאמץ להביא שירה לציבור הרחב, שירה, שהיא איזוטרית ממש כמעט כמו "מוזיאון שקט".

מאירי הוא אחד האנשים המשפיעים בתחום השירה בארץ. יש לו קבלות על הקמתו ואחזקתו (יחד עם חבריו לקבוצת "כתובת") של מקום לשירה בירושלים, ועל פרויקטים רבים ומגוונים בתחום השירה. הוא יודע משהו על עשיה ציבורית, על קשיי תקציב, על מאבק בממסד ועל אי-הליכה עם הזרם המרכזי. (משהו על הפעילות הציבורית ככפוית טובה אפשר לראות בסיפור "בצינורות המקובלים" (עמ' 64), על אדם, ש"כתלמיד מצטיין וכאדם צעיר שזה עתה סיים את שירותו ביחידה מובחרת, יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו בתחום שבו התמחה. אך במקום ללכת בנתיב הסלול אל קריירה מבטיחה, העדיף לשמור על פרופיל נמוך, לרדת מתחת לפני השטח ולהתחיל את דרכו הארוכה במסלול כפוי טובה, בצנרת הציבורית…").

מאירי, שהוא חוקר-ספרות (את עבודת הדוקטור שלו עשה על המשורר דוד אבידן), בחר כמקור פרנסה תפקיד במינהל קהילתי בלב העיר ירושלים, המשלב עשייה עם שירה (היום הוא אחראי על כל תחום תרבות במינהל הקהילתי לב העיר). בכך יש לו לעתים נחמה ואולי אפילו התרוממות הנפש, מעצם היותו עוסק בדבר הקרוב לנפשו, אך יש לו גם סיכון קבוע, יציב ומתמשך, של מקור הפרנסה הזה, מעצם היותו מעמד לא מוכר ולא מתויג בחברה שלנו, שאיננה מציבה את התרבות והשירה בראש סולם ערכיה, וכמובן שאינה מתגמלת את העוסקים בכך, ואת האמנים בתחומים אלו. האווירה הזו, האופפת את חייו, אוירה של חיים על הקצה, אוירה אפוקליפטית-מעט, מרחפת גם בין דפי הספר.

הדמויות בספר הן פשוטות, עממיות, ישראליות מאוד (למרות שבד"כ הן שותות תה-עלים). הנה למשל פתיחת הסיפור "עלילות הדם בעיר הגדולה" (עמ' 78): "משה עמד במטבח במכנסים קצרים ובגופיה ועשה תה", או שורה מהסיפור "רדיו חובבים" (עמ' 101): "הוא קם ולבש מכנסים קצרים וגופיה לבנה וירד למכולת כדי לקנות ופלים". ופלים – הרי זה פשוט, ירושלמי. לא מותגים, לא שמות תל-אביבים של קופי-רייטרים.

זה אכן ספר ירושלמי, שיש בו ערבוביה של שוק ועולם עתידני, מיסטיקנים, עובדים בעבודה ממשלתית (שהם "צללים בחליפות" (עמ' 100)) ואנשי צבא.

בהרבה סיפורים מתרחשת מלחמה ברקע, והגיבור חי את חייו כשהוא מנותק-חלקית. הוא יודע שיש מלחמה ופיגועים, זו צורת החיים הרגילה שלו (בסיפורים "שומר האלף", "חובש הפצעים" "השומר מסך אנוכי?", "יוניס" ועוד).

רוב הסיפורים בספר הם סטיריים, אירונים, אבסורדים והזויים. מאירי מקצין את מציאות חיינו. בסיפור "המלאך השומר", לדוגמא, חמוש המלאך השומר באמ-16, וכשפניו קורנות אור ושלווה, הוא "מרסס" במקלעו שני פורצים צעירים. כך הוא שומר על השכונה.

הסיפור "הטיל" (עמ' 15), הוא סיפור על טיל שהזמינה משפחה לביתה, והיא מציבה אותו בסלון, על כן מעץ מלא, מכוון אל השכנים. הסיפור כולו מתרכז באספקטים הצרכניים של הזמנת הטיל (הבטיחו שלושים ימי עבודה ולא עמדו בכך, צבע הטיל הוא אפור ולא מטאלי לבן, כפי שהוזמן), ובהערכות הפיזית בבית (לפנות את המסדרון מצעצועי הילדים, למשל).

בסיפור "חמצן" (עמ' 84) מוצג מפעל בשם "אויר פסגות" שמשגר טילי חמצן, המביאים אויר לנשימה מהפריפריה לעיר. המשגרים, בצבעי כחול-לבן, מחמצנים את הגוש המסורטן של המדינה.

שפתו של מאירי היא פשוטה ביותר ותכליתית, והמשפטים קצרים. אך בפרוזה שלו מניח לעצמו מאירי גם להתפייט, דבר שהוא בדרך כלל נמנע ממנו בשיריו. ההתפייטויות שלו הן מחוספסות ופרודיות. לדוגמא, בסיפור "פועל הנקיון": "תאורה עמומה של פנסי רחוב שהפיצה רסיסי אור וקצף דלוח בינות לדולבים המלבלבים קיבלה את פניו" (עמ' 26). ועוד דוגמא: שורה כמו "מעלי היה הלילה תלוי כמו דג גדול ושחור על אנקול ירח דק והזליף טיפות גדולות של דממה נעימה, שמנונית. באורות המעומעמים של פנסי הרחוב חגו הברחשים הראשונים המבשרים את בוא האביב". (בסיפור "מלאך שומר", עמ' 12).  זו התפייטות שיש בה רובד סטירי: הלילה מדומה לדג גדול ושחור, הדממה שמנונית, ומי מבשר את בוא האביב? הברחשים!

בכמה סיפורים טמונה מחאה חברתית עדינה. בסיפור "קפיצה" (עמ' 17) קופץ זוג אחד לביקור אצל זוג שני, אחרי שלא התראו שנים. תוך אכילת עוגה מקמח מלא ושתיית קפה נטול הם משוחחים על קשיים של זוג צעיר, שאינו יכול להגיע לדירה. בסיפור אין פתרון לצאת מהקושי ואין נחמה, והוא מסתיים סיום של כלום, כמו סיפורים רבים אחרים בקובץ. האירוניה מודגשת בשם הסיפור – "קפיצה". מכיוון שיכולים היינו לחשוב על קפיצת מדרגה, על איזושהי קפיצה לגובה, אך אין כאן לא קפיצה ולא מוצא: הקפיצה היא בסך-הכל קפיצה בסלנג, מין ביקור שכזה, והמחאה היא על הווה מייאש וגם על מוסכמות "כן, אנחנו זורקים את הכסף על שכירות".

בסיפור  "תהליך" (עמ' 29) יש הגחכה והעצמה של תהליכי מיון וקבלה של עובדים (במקרה הזה, קבלה של עובד ניקיון לבנין), והביקורת היא על ה"גישה הנכונה", ה – P.C, (פוליטיקלי קורקט). הסיפור נפתח כך "אחמד התקבל לעבודה אצלנו לאחר שעבר מבחן קבלה מורכב המבוסס על שאלון וראיון עם נציגי הועד".

איך מתחברת כל הערבוביה הזו של ספורים הזויים, לפעמים עתידניים, סיפורים ללא פואנטה וללא מיקום מדוייק, סיפורים אירונים, אבסורדיים, חברתיים, ארס-פואטים? האם יש להם בכלל ציר משותף?

לדעתי יש ציר כזה. בדרך נסתרת, עקלקלה ורבת-רבדים, סיפורי הספר קשורים בגאולת הנפש. אלו סיפורים המחפשים או קוראים לגאולה. הגאולה בספר, או שמחכים לה בשלווה, או שהיא באה פתאום, מבלי משים ומבלי כל הסבר הגיוני. זהו ספר ניו-אייג'י למהדרין.

בסיפור "יוניס" (עמ' 138), יוניס, פועל ערבי, שבעל הבית שלח אותו לקנות סיגריות וקולה, ננעל בסיטרואן מבלי יכולת לצאת, ודווקא בום על קולי (ששחרר את מנגנון הרכב) מביא את שחרורו.

בסיפור "חזי" (עמ' 143), המתרחש בדרכו של חייל היוצא לחופשה, דרך של מטרים בודדים, משער הבסיס לכביש, רואה (או הוזה) הגיבור בסוף הסיפור נערה יוצאת מסלע באמצע המדבר, נערה שבקעה מגולם.

בסיפור "נלסון" (עמ' 55) נתקע אדם בשירותים ומחכה להצלה. הוא הצליח לתת את הטלפון של איש האחזקה לשני אנשים: אחד שחירבן, ואחר שבא להזדיין עם מישהי, אבל מאז עבר זמן רב. הסיפור מסתיים כשהגיבור עדיין תקוע בשירותים.

גם הסיפור "יונה" (עמ' 109), שנראה על פניו כסיפור קליל של נעילה במקלט, מבלי יכולת לצאת, של זונה ולקוח שלה, הוא, להרגשתי, קריאה לגאולה. בסיפור מפוזרים רמזים מקראיים וספרותיים לרוב: יונה יורדת עם דוד, ששערו אדמוני, לתוך מקלט חשוך, משהו כמו מעי של דג גדול. והשם שרשום על הכניסה לחדר הפרטי של הזונה, הממוקם בעמקי מקלט רב-מסדרונות ואולמות הוא "מלון קליפורניה". "מלון קליפורניה" הוא להיט רוק של להקת "הנשרים", שמדבר על בעיית הסמים: הסם, נאמר שם, הוא כמו מלון מזמין, תמיד, כל השנה. קל להיכנס, קשה לצאת. הסיפור של מאירי מתכתב עם השיר הזה: המרתף הוא אולמות אולמות והמספר מחליט שזה "מקלט אטומי", שאפשר להישאר בו כל החיים, הנה מלות הבית האחרון של השיר של להקת "הנשרים":

. . .מראות על התקרה

שמפניה ורודה עם קרח
והיא אמרה
אנו כולנו אסירים פה
מהתחבולות של עצמנו
ובאולם הראשי
הם נתקבצו לסעודה
הם דקרו זה את זה בסכיניהם הקשיחות
אך לא הצליחו להרוג את החיה
הדבר האחרון שאני זוכר
רצתי לדלת
הייתי צריך למצוא את המעבר למקום בו הייתי קודם
תירגע, אמר איש הלילה של המלון
אנו מתוכנתים כאן לארח
אתה יכול לעשות "צ'ק אאוט" מתי שתרצה
אבל לעולם אינך יכול לעזוב

וזה הדבר האחרון שהוא זוכר

הסיפור מסתיים כך: כשמסתבר ליונה הזונה, שאח"כ מסתבר, אגב, ששמה בת שבע, ולדוד האדמוני, הלקוח שלה, שאינם יכולים לצאת, ועליהם לחכות לבוקר, שאז, אולי, ישמעו בחוץ את קולם, הם מתנחמים בקריאת תהילים.

הציר הזה של חיפוש ושל ציפיה לגאולה, מעורב בספר בציר של שליחות והרגשת יעוד שיש לגיבורי הסיפורים. להרבה מהם יש הרגשה שהם חייבים לעשות את מה שהם עושים, שזה יעודם.

בסיפור האחרון, למשל, "העבודה הזאת", סיפור של פחות משני עמודים, הדובר הוא בחור צעיר, שיש לו משימה סודית. בכל מוצאי שבת הוא הולך למתחם הנמצא במחילה סודית בתוך בית קברות. ו"גם אם בא לי פתאום לא להגיע לכאן, אני לא יכול. מי יעשה את העבודה הזאת? אני לא מכיר אפילו אדם אחד – אחד שיעשה את זה בדיוק כמוני. רק בגלל זה כל מוצאי שבת אני יושב פה בצד בין העשבים השוטים…"

בסיפור "שומר האלף" (עמ' 123) שומר גיבור הסיפור על גבול האלף. ברקע מלחמה. השומר ניצב על משמרתו בטוח בעצמו ומלא הרגשת שליחות, ורואה עצמו כשומר היחיד, שאין לו ברירה אלא להישאר על משמרתו כי אין אף אחד אחר, והמחליפים אינם מגיעים. השומר רואה עצמו כאחד שניצב במקום ש"שום אדם לא מוכן לבוא למקום" (עמ' 125). סיום הסיפור: "אני נמצא כאן בתפקיד ואין סנטימנטים. .."

ואדגים זאת בעיקר בסיפור חובש הפצעים (עמ' 115): חובש הפצעים הוא וולט ויטמן, שבא לבקר פצועים ולשמח אותם. (הסיפור נקרא כשם שיר של וולט ויטמן, שנכתב ב – 1865, ומתאר את עזרתו של ויטמן לפצועים).

הסיפור מתרחש בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב. המספר הוא פצוע מחיל הדרום, שהתנגדו לאיחוד (ורצו בהשארת העבדות) מהעיר צ'טנוגה. זו עיר בטנסי. טנסי היתה מדינה שתושביה היו מפולגים – חלקם בעד וחלקם נגד האיחוד. שם נערכו הקרבות העיקריים של מלחמת האזרחים האמריקאית בשנים 1861 – 1864. לינקולן שלח את הצבא הצפוני לאלץ את מדינות הדרום להצטרף לאיחוד. צבא הדרום, הוא צבא הקונפדרציה, הפסיד בקרבות.

וולט ויטמן ( 1819 – 1892), המכונה "משורר החירות", הוא משורר מטאפיזי, שעסק בחוויות אנושיות וקוסמיות גדולות, וביחסים בין העולם הפיזי לבין הנשמה, ואלו שירים קרא וולט לחיילים? הוא קרא את אמרסון. אמרסון (1803-1882) , שנוסף להיותו משורר היה אחד מחשובי הוגי הדעות המשפיעים האמריקניים, הושפע, בין היתר, מהבודהיזם, ונטש את הנצרות לטובת פילוסופיית הטרנסצנדנטליזם.

זה סיפור על מעשה של הצלה בארץ שסועה בין מלחמות, שאזרחיה חצויים. מעשה של הגשת שירה ברגע הבלתי צפוי ביותר, בבית חולים, לפצועים קשה. השירה היא ההצלה. היא החסד שאנו המשוררים יכולים לעשות עם העולם. קריאת שירה כהצלה, כפתח לתקווה, לעולם אחר וטוב יותר, שיכול להתקיים בד בבד ובמקביל עם החיים האלו. כלומר, גם בכאוס ובתוהו הקיימים, יש לנו שליטה על רגעים מסוימים. גם השירה יכולה לחבוש פצעים.