ריתמוס שחור מאת: גלעד מאירי

ריתמוס שחור

מאת: גלעד מאירי

ננופואטיקה עוסקת בננו הספרותי על היבטיו בתוכן ובצורה. מכאן העיסוק בקטן משמעו בין השאר התייחסות לשוליים, למיעוטים, אך גם לקטנוני, לזוטות, לשטויות; הרי, לפעמים מה שנדמה לכאורה קטן, צ'ופצ'יק זניח, מתגלה כקצה קרחון. כזה הוא העיסוק האובססיבי בספירות מלאי עדתיות. במסגרת זאת אבקש להקדיש 60 שניות במונחים ביקורתיים לסדרת ריתמוס של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ריתמוס קיימת מאז 1989. היא נחשבת כסדרה יוקרתית מחמש סיבות שיווקיות (חלקן לא ידועות לקהל הרחב, אלא לאנשי מקצוע): מערכת בעלת מעמד אוטונומי בהוצאה לאור (הכוללת אף את המנכ"ל); היא מאובחנת בין שלל פרסומי השירה של ההוצאה לאור על ידי הגדרתה כסדרת שירה אליטיסטית; מדי שנה מתקבל לסדרה קומץ נבחר של כתבי יד (כחמישה); היא שייכת להוצאה לאור קנונית; המשוררים לא מחויבים לשאת בעלויות ההפקה של הספר. מעבר למניפולציות של המיתוג, היוקרה נובעת גם מכך שרוב ספריה עומדים בסטנדרטים של שירה בשלה ועכשווית.

בריתמוס יצאו לאור עד כה 121 ספרי שירה מפרי עטם של 66 משוררים. סקירה עדתית של ספרים אלו מעלה שריתמוס היא בועה בכל הנוגע למשוררים ולשירה מזרחיים (ממוצא ערבי, לא ספרדי). הסדרה הוציאה לאור ספרים של שלושה משוררים מזרחיים בלבד: שמעון בוזגלו, אפרת מישורי ואדמיאל קוסמן, סך הכול שמונה ספרים. משמעות הנתונים באחוזים: כ-2% ממשוררי הסדרה; קצת פחות מ-10% של ספריה.

ב-25 השנים האחרונות עשרות משוררים מזרחיים בני דורות שונים פרסמו ספרי שירה. הדברים ידועים ובאו לידי ביטוי אף במחקר שיצא לאור בסדרת מושג של הקיבוץ המאוחד (קציעה עלון, אפשרות שלישית לשירה, עיונים בפואטיקה מזרחית, 2011). ראוי לציין שעורכת הספר, לאה שניר, ושניים מעורכי מושג (עוזי שביט ורות קרטון-בלום) הם חברי מערכת של ריתמוס (החבר הרביעי במערכת הוא יצחק לבני). ועוד, הקיבוץ המאוחד פרסם בתקופה מקבילה (מ-1989) מעת לעת מעט ספרים של משוררים מזרחיים למשל, ארז ביטון, אהרן אלמוג, חביבה פדיה, אבי אליאס, אך לא בריתמוס המוצגת כסדרה בעלת מוניטין.

בהנחה שמשוררים מזרחיים שלחו כתבי יד לריתמוס, כיצד קורה שבמשך מספר דורות ספרותיים נמצאו רק כתבי יד בודדים מתאימים לפרסום? שאלה זו מתחדדת בעיקר לנוכח רוח התקופה: מהפכת שירה מזרחית מתחוללת במקביל לשנות פעילותה של ריתמוס. היא באה לידי ביטוי איכותי וכמותי בכל רובדי המדיום: שירת מקור, עריכה, מחקר, תרגום, ניהול מוסדות, ביקורת, יזמות ועוד.

להלן מספר תשובות אפשריות לשאלה זו וייתכן שיש בכל אחת מהן קמצוץ מהאמת: מקריות נדירה, קרי, בחירות המערכת נעשו על בסיס טעם ספרותי מובהק וללא שיקולים זרים לכאורה של פוליטיקלי קורקט; למרבית המזרחיים יש ככל הנראה פואטיקה ייחודית, אשר איננה רלוונטית לאג'נדה הספרותית של המערכת; לדעת העורכים, למעט מקרים חריגים, מזרחיים לא כותבים שירה טובה; העורכים, אשכנזים כולם, לא מעודכנים דיו ומרוחקים משיח השירה המזרחי.

אמנם, העובדות משקפות הדרה, אך על מנת לטעון שמדובר בקונספירציה ובגזענות לא ניתן להסתפק בפרשנות ויש להמציא לטענות אלו ביסוס; אולם זהו מהלך מיותר, כאשר מדובר בשיח השואף לסובלנות. לכן, לבסוף, ריתמוס, כסדרת שירה משפיעה וותיקה, מחויבת לרגישות הנדרשת מאתוס של חברה רב-תרבותית. מכאן לעניות דעתי על עורכיה לערוך חשבון נפש פואטי.

פורסם לראשונה בננופואטיקה 2, אוגוסט 2014, עמ' 43 – 45.