ריח קמוש חריף מזדקר

המפגש שלי עם אסתר ראב לא היה דרך שירי הטבע שלה. כלומר, רוב הסיכויים שראיתי את אותם השירים, שהוכתרו, בדרך כלל, כ"שירי טבע" או "שירי מולדת", אבל אני קראתי אותם אחרת. בעיני שיריה עמוקים מני טבע. בעיני שירתה חדשנית ביותר – היום כמו אז – חושנית, נועזת, ארוטית, פמיניסטית ומשוחררת.

אחד הידועים ביותר בשירי אסתר הוא "אני תחת האטד", השיר הראשון, אגב, שבחרה להראות, ב – 1920, לאשר ברש ויעקב רבינוביץ', שני עורכי כתב העת הספרותי "הדים", בטיול בפרדסי פתח-תקווה:

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד
קַלָּה, זֵידוֹנָה,
קוֹצָיו צוֹחֶקֶת
לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;
אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,
כָּל קִפּוּל בְּשִׂמְלָתִי
לִי יִלְחַשׁ:
לִקְרַאת מָוֶת
לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת
אַתְּ יוֹצְאָה.
אַתָּה מוֹפִיעַ –
וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת
מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת
וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם
בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר
אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי
בְּאֶחָת!

מתוך הספר "קמשונים"

השיר הוא שיר שובר-מוסכמות. הוא שיר ארוטי, אך אינו רומנטי: הוא אינו מתרחש בשעת בין ערביים, שעת האהבה של הרומנטיקאים. סצנת ההתעלסות היא בצהרים, כשהאור מכה במרחב והשדות לבנים מאור.

שורותיה של אסתר ראב הולמות, מערפלות את חושינו, דורשות את כל תשומת-הלב. המשוררת נמצאת תחת האטד – שימו לב: לא יסמין, לא דשא, לא ברוש, וגם לא אקליפטוס אלא אטד, שיח קוצני ודוקר – ומכנה עצמה 'קלה' ו'זידונה'.
מילותיה מחדשות: "קוציו צוחקת/ לקראתך זקפתי". קוציו זקפתי הוא צירוף מלים לא שגרתי. אני, הכותבת, שנמצאת תחת האטד, זוקפת את קוצי האטד לקראתך. מהי בדיוק המשמעות של "לזקוף קוצים"? זו פעולה אקטיבית מאוד, אפילו התקפית. בדמיוננו אנו רואים את הקיפוד מסמר את קוציו, או צבר שמזקיף את קוציו כך שיעמדו בזוית ישרה יותר. וזקיפה היא גם תנועה גברית, המזכירה זקפה.

האשה בשמלה היא בעלת תכונות גבריות: היא זוקפת את קוציה לקראת הגבר, היא מניפה חרב וגוזרת את דינם של הנאהבים למוות, למות האהבה. האשה מחוללת בשמלתה "לקראת מוות". הגבר, אליו היא משתוקקת, משול למוות. ויחד עם זה, השיר מלא תאווה והשתוקקות. אנחנו יכולים לדמיין סצנה ארוטית מאוד במרחבי האור השוממים: הקוצים הנזקפים, קפלי השמלה, האשה הלבנה (עירום גופה? שמלה לבנה?) המחוללת. ארוס ומוות, ארוס ותנאטוס, שני מוטיבים ספרותיים מנוגדים וצמודים, מחוללים בשיר יחדיו. מדוע הגבר הוא המוות? האם לא תוכל למצוא שלווה באהבתה הנסערת? באחת היא גוזרת את דינם, ללא הסברים. לא לו ולא לנו. אולי נמצא הסברים בשירים אחרים.

גם השיר הקצרצר, התמים-לכאורה, "ממנגינות אמה" הוא שיר מתעתע:

מִמַּנְגִּינוֹת אָמָה

וְלַיְלָה לַיְלָה תִּגְדַּל תְּשׁוּקָתִי
אֱלֵי שׁוֹקֶיךָ הַדַּקּוֹת הַקָּשׁוֹת
וְאַתָּה גֵּא וָזָר
עֲלֵי גֵּוִי תְּהַלֵּךְ
כִּבְשָׂדֵה קָצוּר,
הַבְּרָכָה הַזְּהֻבָּה –
בְּרַגְלֶיךָ מְבוֹסֵס.

1926

בכותרת השיר מכנה עצמה אסתר ראב 'אמה', כלומר שפחה. האם יש לכך כיסוי בשיר? האם נמצאת בשיר אמה? שפחה חרופה? עיון מעמיק בשיר יגלה לנו כי המשוררת היא רק לכאורה אמה. ראשית, כבר בפתיחת השיר היא אינה פסיבית, כמו שמצפים היינו מאמה, אלא אקטיבית: תשוקתה פעילה מאוד, וגדלה מלילה ללילה. ואחר כך הגבר מבוסס אותה ברגליו כבשדה קצור, כאילו הוא האדון.
אבל הדוברת כאן היא שדה, היא אדמה, לכן היא, הקטנה, גדולה ממנו. הכותבת כאן גאה לחלוטין, גם כשמתבוססים עליה. היא רוצה שהגבר יבוסס בזהב הזה, שזו היא. היא כוונה אותו לכך. כלל לא אכפת לה להיות אמה. ומותר לנו גם לחשוב, שהמלים "גא וזר", שכתבה על הגבר בשיר, ושמגבירים מאוד את האפקט הארוטי, הושלכו מהרגשתה שלה אל הגבר, ולכן, למעשה, נכתבו על עצמה. נראה היה גם שמי שמבוססים על גבו ברגלים, כאילו הוא 'שדה קצור', נאנק תחת הנטל והסבל, אבל לא כאן. נראה כאן שהדוברת נהנית מכך. ממש אפשר לומר כי יש כאן SM – יחסים סאדו-מזוכיסטים – הדוברת נהנית ממעשים אלימים, שהיא עצמה הזמינה אותם. היא ה"סאדו" והיא ה"מאזו". הגבר כאן, כמו בשיר הקודם, סביל לגמרי, בלתי-מורגש, ואיננו יודעים מה הוא מרגיש וחש.

נוסח כזה של יחסים – אשה חזקה וגבר הנכנע בפניה – מופיע בשירים מוקדמים נוספים של אסתר ראב. הנה השיר "ככה תאהבני":

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי
וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –
יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם
לְךָ לֹא אֶהִי;
יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר
נָנוּחָה
וּלְשֵׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים
לֹא נֵרֵדָה;
יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי
תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –
טְרוּפַת-אַהֲבָה.

1926

לולא השיר היה רציני כל כך אפשר היה לחייך למקרא המוטיב ה"פולני" – "יען רק על מרומי-הצער ננוחה", כלומר, אין שלווה ("אני כבר אנוח בקבר", כדברי הפולנייה מהבדיחה).

לכל אורך השיר הגבר פסיבי, מובל, והאשה חזקה. וחוזרים המוטיבים, הנמצאים בשירתה המוקדמת: היציאה נגד הבורגנות (היחסים הביתיים הם השלב הנמוך: "ולשפל ספות בחדרים לא נרדה"); האשה היצרית, המשתוקקת כל כך; האשה, שלעולם לא תהיה ביתית, אלא תחיה תמיד בטבע; האשה שמעדיפה לאהוב בטבע, כמו חיה, תחת להט אקליפטוסים חמים ועל מצע עלים מרשרשים.

אפשר אולי לחזור עכשיו אל השיר הראשון – 'אני תחת האטד' – ולהבין מדוע שם גזרה המשוררת 'את דינם באחת'. אולי מפני רתיעתה ממיסוד היחסים, מן השגרה של חיי בית ומשפחה.

עד כאן ראינו את המשוררת כאשה עוצמתית, אקטיבית, ואפילו זידונה. בשירים אחרים של ראב היא מופיעה כאשה רכה וכנועה. בשיר האחרון שאביא כאן, שיר ללא כותרת, נמצא את שתי פניה של אסתר ראב – זידונה ורכה:

לֹא אָח וְאֵשׁ כִּירַיִם
לְךָ אֲטַפֵּחַ –
עֵינֵי חַיָּה יְרֻקּוֹת עוֹמְדוֹת,
וּבְרָקִים כְּחֻלִּים
יוֹרוּ גִּצִּים וִיגַשְּׁשׁוּ
אֶת אֲשֶׁר מֵעֵבֶר
לַבִּצּוֹת הַכְּבֵדוֹת הַחַמּוֹת –
וּבְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת תָּרֹן זֶה כְּבָר
צִנַּת-בֹּקֶר טוֹבָה
מַרְעִידָה
לִקְרַאת אוֹרוֹת לֹא הָיוּ עוֹד…

אַךְ עֵת כְּיֶלֶד מֻשְׁלָךְ
עַל בִּרְכַּי תָּנוּחַ –
וְנִצְבְּרוּ הֲמוֹן יוֹנִים לְבָנוֹת
וְרִשְׁרְשׁוּ בְּרַחֲמִים וְטָהֳרָה
סְבִיב רֹאשְׁךָ הַנּוּגֶה,
וּבָנוּ לְךָ קֵן בִּלְּבָבִי –
סֻכָּה תַּמָּה, כִּירָה חַמָּה,

מֵעַל יְצוּעֲךָ רֹאשׁ כָּבֵד תָּרִים,
לִבְּךָ לֹא יֵדַע עַל מַה יַּעֲגֹב,
הָהּ, כִּי בְּלִי דַּעַת כָּל הַלַּיְלָה
אַחֲרַי, בִּדְרָכַי הַקָּשׁוֹת,
בִּכְבָלִים לֹא יִנָּתֵקוּ גְּרַרְתִּיךָ.

1926, מתוך הספר "קמשונים"

מיד בשורה הראשונה של השיר מכריזה המשוררת כי לא רק שהביתיות והמשפחתיות (האח שבסלון ואש-הכיריים) אינם בשבילה, אלא שגם לא תוכל לטפח אותם עבור אהובה. היא, בעלת "עיני החיה הירוקות העומדות", רוצה להתעלס בטבע, בביצות הכבדות החמות של התאווה, בסערה של ברקים וגצים.

זוהי גישה ניטשיאנית, המעדיפה את כוחות החיים, הויטאליות והיצרים, על מה שנקרא עליונות הערך הרוחני. זוהי אלוהותו החדשה-ישנה של דיוניסוס. זה נצחון האינסטינקטים על האינטלקט, נצחון היצר על הבורגנות.

בבית השני של השיר היחס מפויס ומתגלות פניה הרכות של האשה, שגם בנתה לאהוב קן בלבבה. האהוב מתרפק על ברכיה, נוגה. מדוע נוגה האהוב? האם מפני שהוא יודע שאין סיכוי להגיע עם אהבתו זו לקן של קבע, לבית עם אח, בו נמצאים סירים על הגז?

הבית השלישי מאחד את שתי הפנים שראינו בשני הבתים הקודמים: האהוב, ראשו כבד. האשה מודה שדרכיה קשות, שאופייה ומנהגה אמביוולנטיים, שהיא 'משגעת את הגבר'. הגבר שבילה אתה מבולבל – "לבך לא ידע על מה יעגב". כל הלילה הוא נגרר "אחרי, בדרכי הקשות, בכבלים לא ינתקו גררתיך".

אסתר ראב, 1896 – 1981, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה במושבה פתח-תקווה להורים שעלו מהונגריה בשנת 1875 והיו ממייסדי המושבה. שיריה הראשונים התפרסמו בראשית שנות העשרים, בספר בשם "קמשונים".

ספרי אסתר ראב:
"קמשונים" [שירים], הדים, תר"ץ, [1930].
"שירי אסתר ראב" [כולל "קמשונים"], מסדה, [תשכ"ד, נובמבר 1963].
"תפילה אחרונה" [שירים], עם עובד, 1972.
"המיית שורשים", מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, 1976: שירים מתוך: קמשונים, שירי אסתר ראב, תפילה אחרונה.
"אסתר ראב, ילקוט שירים", מבחר, עריכה ומקורות, אהוד בן עזר וראובן שהם; "אסתר ראב ושירתה", מבוא, ראובן שהם; מבחר ספרותנו לעם, הוצאת "יחדיו", ואגודת הסופרים העברים, 1982.
"גן שחרב", מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, תרמיל, משרד הביטחון, הוצאה לאור, 1983.
"כל השירים", המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה – 100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994.
"כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, אסטרולוג, 2001.