בעקבות טריסטן ואיזולדה לאברהם בלבן
השאלה
איך נראה הרִיק שלך? ושלך? איך הוא נשמע? אפשר לגעת בו, להריח אותו, לדברֵר אותו? אפשר לתרגם אותו או לרקוד אותו? ואיך מדברים על ריק בשורת שיר? הרי כל מילה בשיר מנסה לערוג על מילים אחרות, על הקשרים אחרים, להיות היא ועוד דמויות וצללים – אז כיצד נדבר באמת על הריק, ולא רק על חיקוי שלו? כיצד נשכנע את קוראי השיר שבאמת ריק לנו, שהשיר הוא באר ללא תחתית, ללא נחשים ועקרבים, ללא "ללא"?
השאלות הללו עלו אצלי בחריפות גדולה בעת קריאת שירי טריסטן ואיזולדה מאת אברהם בלבן. על מנת להבין את התשובה הטמונה בהם, מוגשת בזאת לקוראים תזה ואנטי-תזה. התזה היא זו שאנו שרויים בה, בתחילת המאה ה- 21, בדמות שירו של יהושע סימון. האנטי-תזה של בלבן מופיעה שניה, קוראת לנו מעידן אחר, ומציעה מהפכה קטנה.
תשובה 1: כמו מסדרון
תשובתו של יהושע סימון מצויה בשיר קצר מתוך ספרו אזרחים לאומיים (2001). זו לשון השיר כולו:
הָיִיתִי בַּבִּנְיָן שֶׁל הַהִסְתַּדְּרוּת
וְרָאִיתִי לָהֶם אֶת הַמִּסְדְּרוֹן
הריק הוא מסדרון של ההסתדרות שנראה בגניבה. חלל חשוף, מעורטל, שאינו מכיל דבר. ניתן להתגנב לבניין ולהציץ במסדרון, רק כיוון שאין בו איזה סוד אמיתי. מעבר לכך, כמסדרון פואטי, הוא בוודאי ריק כי הוא חותם את השיר ובעקבותיו באה רק שתיקה ומרחב לבן של דף ריק. זהו חלל במובן הראשוני של המילה – תשליל של מקום; קירות ובלבם תהום. לא רק זאת, אלא שברור כי זהו רק מסדרון אחד מתוך בנין שלם. המרחב "בניין" אף הוא לובש כאן צורה ריקנית – הבניין הוא אלבום של מסדרונות ריקים.
המכה הסופית והקטלנית מכולן על מלאות מכל סוג שהוא בשיר זה ניחתת משתי המילים שמצויות בין הבניין לבין המסדרון: הבניין הוא "של ההסתדרות" אבל ראיתי "להם". מיהם אותם "הם"? ומה קרה ל"הסתדרות", הנקבּית והיחידה? כיצד אנחנו – קוראי השיר – מבינים מייד שאותו בנין כפול-מסדרונות שייך לקבוצה שלמה, הומוגנית, שנקראת "הם", שאפשר להציץ להם? התשובה: כי המסדרון הוא פרט המייצג את הכלל – הבניין, שמצדו גם הוא מייצג איזה "בנין" רחב הרבה יותר, חברתי, ממסדי, שככל שהוא מתבצר יותר בבניינים ובמסדרונות – כך יותר קל לחשוף אותו בקלונו.
זהו רִיק נורא, פוסט-מודרני באופן מובהק. ההתארגנות החברתית הממוסדת אינה מצטיירת בו כמלאה רוע, או כגדושה ארס, אלא הרבה יותר חמור מכך: כחלולה. הרי גם אם ינוע מישהו באותו מסדרון, גם אם ירקוד בו בַּלֵט או ירסס את תובנותיו על הקירות – יהיה זה פרט קטן, במסדרון צדדי, שעתיד להיבלע במסדרון הגדול יותר. זו בבושקה של רִיק, בשתי שורות.
תשובה 2: כמו מכנס על רגל עץ
לעומת תשובתו האירונית של יהושע סימון, עומדת אפשרות אחרת, קדם-מודרנית. ספרו הקטן של אברהם בלבן טריסטן ואיזולדה (1982, ובהדפסה חדשה – 2002) מצליח להושיט גשר ארוך מעל עידן הנאורות לעבר עולם בו האבחנות בין העצמים פחות חדות, וגם הריק מלא יותר. השירים בספר מתייחסים לסיפור ששורשיו בתרבות הקלטית של המאה ה – 12, סיפורה של אהבה בלתי אפשרית. טריסטן נשלח להביא את איזולדה אל המלך, ובשוטם יחד בספינה הם שותים בשוגג שיקוי אהבה שדן אותם לתשוקה וכאב נצחיים. לכאורה זהו סיפורו של הריק הקיומי באשר הוא, סיפורן של גומות ובארות שנפערות בלבנו ואינן מתמלאות לעולם. אך למרבה הפלא, בשיריו של בלבן עולה המלאות על גדותיה. שוב ושוב מנסים הגיבורים להגדיר את החללים הריקים שבנפשם, אך כל דימוי שהם נוקטים ממלא את החללים האלה מייד. הנה, כך למשל, מתאר בלבן את טריסטן בשיר "בין פגישה לפגישה":
בֵּין פְּגִישָׁה לִפְגִישָׁה מְשַׁדֵּר טְרִיסְטָן,
אֲנִי שָׁמֵם וָרֵיק
כְּמוֹ מִכְנָס עַל רֶגֶל-עֵץ
אם כן, בנוגע לשאלתנו אודות הריק, זו תשובתו של טריסטן: הרִיק הוא מכנס שאינו ממלא את ייעודו, בד שעוטף איבר לא נכון. איזה מין ריק לא רציני זה? הרי המכנס לא באמת ריק, אלא רק מוסט ממקומו הראוי! מדוע אין טריסטן, אוהבהּ שבור-הלב של איזולדה המלכה, ממחיש את החלל בקרבו באופן משכנע יותר? תאמרו – הוא אינו יכול. התהום הזו עמוקה מכדי להביט בה. אם כן מדוע גם משרתיו המביטים בו אינם מצליחים יותר ממנו? –
מֶה הָיָה לִטְרִיסְטָן,
שׁוֹאֲלִים מְשָׁרְתָיו.
כָּל הַיּוֹם אֶצְבְּעוֹתָיו
כְּמוֹ תּוֹפְפוֹת בְּצִפִּיָּה,
כְּמוֹ שׁוֹזְרוֹת בְּלִי הֶרֶף
מַחֲרֹזֶת סְמוּיָה.
(מתוך "געגועים")
התבנית דומה: במציאות אצבעותיו של טריסטן ריקות – ריקות מאיזולדה, ריקות מתינוקם הרך, ריקות מכל מתנה שאי פעם הגיש לה – אך בשיר אצבעותיו מלאות בחרוזי-רוח. הבעיה שמשרתיו של טריסטן מצביעים עליה אינה שהאצבעות ריקות, אלא שהמחרוזת סמויה, שהם אינם רואים אותה. הריק אינו אלא מה שמלא בדבר אחר ובלתי רצוי. אין רִיק בעולמם של טריסטן ואיזולדה – כל גומחה או מחילה מתמלאות בדבר אחר, ממשיכות לקיים קשרים עם העולם, עם הטבע, עם האור – אך הקשר אינו זה הרצוי.
זהו ריק אחר, קדם-מודרני, ריק שלפני עידן ה- delete. הדברים אינם נמחקים אלא נמסים, משנים את תצורתם. השירים הללו, החוזרים בהווייתם לעידן אחר, עושים שימוש בדימויים רבים באופן טבעי ביותר, שכן הדימויים הללו אינם ממציאים זיקות בין שתי תופעות, אלא פשוט נותנים להם פה. סיפורם העצוב של טריסטן ואיזולדה, באמצעות שירים אלה, מספר לנו כמה מלא העולם, תמיד, ורק בשל כך ההחמצה כואבת כל כך. ידיו של טריסטן אינן ריקות. ביניהן אחוזה איזולדה – מוחשית גם כשהיא איננה; עולם ומלואו, גם כשהעולם ריק.
הספר טריסטן ואיזולדה – קורות אהבה בלתי אפשרית יצא לאור לראשונה בשנת 1982, בהוצאת דליה פלד. הספר הודפס שנית ויצא לאור בשנת 2002 בהוצאת אבן חושן, סדרת אחלמה.