על השיר המתהפך ועל ארס-פואטיקה בשירת צבי עצמון
מבט ראשון, דפדוף:
עוד לפני שאני פותחת את הספר, שרק הגיע בדואר – בלי כל מכתב מלווה, ועם ההקדשה המינימלית ביותר שיכולה להיות – קופץ אלי משהו רענן. הכריכה בורוד עז ובשחור ולבן, שמו החידתי של הספר, העובדה שיצא בהוצאה שאיננה מוכרת כהוצאה 'ספרותית', השילוב בין שירים לפרוזה. אני מדפדפת, מרפרפת, ומשאירה את הספר פתוח בשני עמודים (עמ' 42-43) בהם – זה מול זה – שיר וקטע פרוזה.
השיר (42) נקרא "הדבר הכי מרגש". יש בו הרבה שורות חוזרות, כל בית מתחיל באותה שורה, שחוזרת ונבנית במשמעויות שונות. ומנגד, בעמוד 43, "דו-שיח" – קטע פרוזה קארְבֶרי – איזשהו גבר טוען כלפי גבר אחר 'למה אתה לפעמים עונה לי לא יפה?' והגבר השני עונה דברים ממש לא שיריים ולא פיוטיים. ואיכשהו שני העמודים האלו מאוד מתאימים – השיר על הדבר הכי מרגש, שזוהי סיטואציה רגילה לגמרי ברחוב, המלגלגת על הדמויות הטלויזיוניות, מלכי הרייטינג והתרבות (הדמות ה'נערצת' בשיר היא דודו טופז), על המוחצנות ועל האושר שאנו מחפשים בחוץ.
ולשונו הפשוטה של השיר. לא 'הדבר המרגש ביותר' אלא 'הדבר הכי מרגש'. כי, כמו הדו-שיח שבעמוד הבא, גם השיר הוא דו-שיח.
שיחה המתפתחת בהדרגה, וגם, אולי, לדו-שיח פנימי.
השיר מתחיל כך:
"הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל 'מָה הַשָּׁעָה?'"…
תמוה. יכולים אנו לחשוב: ציניות, לגלגנות. זה הדבר המרגש ביותר שקרה לו, למשורר, שמישהו ייגש אליו ברחוב וישאל אותו מה השעה? מה, הוא צוחק עלינו? ואולי כן? אולי זה באמת הדבר המרגש ביותר שקרה לו? אולי זה מישהו מסכן כל כך, בודד כל כך, שאין לו איש לדבר אתו, ואז עצם זה שניגש אליו מישהו אחר, זהו רגע מאושר בשבילו. ואולי זה שיר טרנסצנדנטלי בכלל, שיר המאיר כל רגע, ולו הפשוט ביותר, של החיים. מָֹשָל לדברים הפזורים מסביבנו ואיננו יכולים להעריכם די.
והשיר מתפתח. מן הבית השני והלאה הוא נראה כך:
הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל "מָה הַשָּׁעָה?"
וְזֶה הָיָה
דּוּדוּ טוֹפָּז.הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל "מָה הַשָּׁעָה?"
וְזֶה הָיָה דּוּדוּ טוֹפָּז, שֶׁהוֹסִיף
"סְלִיחָה, טָעִיתִי, חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ הָאֲמַרְגָּנִית שֶׁלִּי"הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ אֵלַי בָּרְחוֹב וְשָׁאַל "מָה הַשָּׁעָה?"
וְזֶה הָיָה דּוּדוּ טוֹפָּז, שֶׁהוֹסִיף
"סְלִיחָה, טָעִיתִי, חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ הָאֲמַרְגָּנִית שֶׁלִּי,
אֲבָל כַּמָּה שֶׁאַתְּ יָפָה!
אַתְּ רוֹצָה לְהוֹפִיעַ בַּתָֹּכְנִית?"הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁכָּתַבְתִּי שִׁיר שֶׁמַּתְחִיל בַּשּׁוּרוֹת
הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל 'מָה הַשָּׁעָה?'הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁכָּתַבְתִּי שִׁיר שֶׁמַּתְחִיל בַּשּׁוּרוֹת
הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל 'מָה הַשָּׁעָה?'
וְשֶׁדּוּדוּ טוֹפָּז
צבי עצמון מפטפט? האם המדען המדוייק הפך עורו? אני מניחה את הספר בצד, ומבטיחה לעצמי לחזור אליו במהירות, לפני כל הערימות שעל שולחני ובשידה שליד המיטה. אבל אקדים את המאוחר ואומר, שבשיר הזה נמצאים הרבה מן המוטיבים האופייניים לספר הזה: הפתעה, התרסה, הליכה – בכתיבה עצמה – אל הלא-נודע, וארס-פואטיות, כלומר, הרהורים על מעשה הכתיבה.
צבי עצמון היה מדריך שלי באחת הסדנאות הראשונות לכתיבה יצירתית, לפני שנים רבות. ואף פעם אינני שוכחת את דברי הפתיחה שלו בתחילת הסדנא. הוא אמר משהו כמו: "אני מנחה סדנאות כבר הרבה שנים, ומשנה לשנה נעשה לי פחות ברור מה אני צריך לעשות". כשאני קוראת את הספר החדש הזה שלו, השמיני במספר, אני חושבת שגם לשירים טוב כך – שאף פעם לא נדע לאן בדיוק הם לוקחים אותנו.
לכן אני קוראת את השיר שבעמ' 28, "עפעף עצום", לא כהתחכמות. השיר מתחיל כך:
"יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
וְאַף אֶחָד לֹא.
לְמָשָׁל
שֶׁכָּרֶגַע
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
מַה יְהֵא בְּסוֹפוֹ שֶׁל
הַשִּׁיר שֶׁעַתָּה רַק עוֹלָה בּוֹ
הַשּׁוּרָה הַשְּׁמִינִית
עַל הַכְּתָב, מַה יַּעֲלֶה בְּגוֹרָל
הַקְּבִיעָה הַנֶּחְרֶצֶת
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ וְאַף אֶחָד לֹא."…
אחרי כן מדבר השיר על מוגבלותו של הקשר האנושי, על דברים שהמשורר יודע ואף אחד אינו מעלה על הדעת, על דברים שהמשורר יודע ואף אחד לא שכח, על האהובה שאומרת דברים ואיננה יודעת שבן-זוגה איננו יודע. מה בדיוק איננו יודע, מה הדברים הפשוטים שהיא אומרת, אין השיר מפרש, אך בראש כל אחד מאתנו נמצאים הפירושים האישיים שלו. גם שיר זה, כמו השיר הקודם, מסתיים ללא נקודה, ומשאיר אותנו לתהיותינו. בשיר יש דימוי אחד חזק ומפותל: השיר מדומה ל "עַפְעַף/ עָצוּם בְּרִיסֵי אוֹתִיּוֹת". ולא די בדימוי חזק זה, אלא שהדימוי ממשיך: העפעף העצום בריסי אותיות הוא "כְּמוֹ צָעִיף עַל צַוָּאר מִפְּנֵי קֹר". חוץ מן הדימוי המורכב הזה, כל השיר מביא עצמו אלינו בלשון פשוטה ביותר, דיבורית ממש. זהו שיר על כתיבה, על הידע האנושי, על יחסים ואהבה.
אני חושבת עוד על הדימוי הזה, על ה"עַפְעַף/ עָצוּם בְּרִיסֵי אוֹתִיּוֹת". העפעף עצום. הוא עצום בריסי אותיות. כלומר, האותיות הן העוצמות את העפעף, הן אלו שאינן מאפשרות לעין להיות פקוחה, הן אלו שאינן מאפשרות את המבט. האותיות מסתירות את המבט. איזה מבט? האם מבטו של הכותב על העולם, או ראייתנו שלנו את הכותב, את עולמו של הכותב. שתי האפשרויות מפתיעות. האם ייתכן שהמבט הוא עצם השיר, כוונתו, קסמו, והאותיות, כלומר, המלים, מסתירות לנו אותו? הייתכן שמלים מסתירות את השיר? והלא הן נועדו להבהירו, הן כלי הקריאה שלנו, הן, בעצם, יוצרות את השיר. עצמון חתרני ומתריס. הוא מזהיר אותנו מפני הקריאה האוטומטית, השגרתית, המקובעת.
מבט שני, קריאה מן ההתחלה. הצטמררות:
אכן, צריכה הייתי לחשוש. או לפחות לחשוד. כי כבר השיר הראשון נקרא "קְרון מסע, עשָן", ושני חלקי השיר הם 'א. תחנה בעמק רפאים' ו'ב. ריכוז'. בשיר, שהוא חוויות של אושר מן הרכבת שהיתה בירושלים, וההבטחה שהקלה בדרך, זרועים נבטי עשן-רכבות-השואה. המלה 'ריכוז', כמובן, צועקת לעין, וגם טרבלינקה מוזכרת. אבל לא חשדתי.
בעמוד הבא שם המדור הבא: 'קומץ ילדים בעירום'. וכבר גופי מתרווח בנינוחות על כסא המחשב המרופד, מחכה לעינוגי שירה על ילדות מאושרת, ילדים רצים בדשא בין ממטרות, אהבה ראשונה, אולי, ובכל מקרה, תום, תמימות, ילדות.
ואז ניחתות עלי המכות. גופי, עדיין יושב על כסא המחשב המרופד, מתכווץ. אני משנה תנוחה, מזדקפת. קוראת שוב ושוב את השורות. שירים מצמררים העוסקים בזוטות של הדוקטרינה הנאצית, מכתב המתווה את צורת הפתרון הסופי (שם השיר: 'הסטוריה אלטרנטיבית: מסע שנתי'), הערות של מבקר על אי-דיוק במספרים (בשיר "דו"ח המבקר. נספח"). מצמרר ביותר הוא השיר
או: הזהו אדם *
נָאצִי שֶׁאָהַב אֶת יְלָדָיו, אֶת אִשְׁתּוֹ וְהַכֶּלֶב,
כָֹּל מַחְסוֹרָםרָצַח
יְהוּדִי שֶׁמֵּרַר חַיֵּי יְלָדָיו
מֻזְנָחִים וְאִשְׁתּוֹ הַמֻּכָּה
_____
* פרימו לוי: Se Questo e un Uomo
שיר שהופך את העולם על פיו, שיר שמצמיד אותי עוד יותר לכסא. שיר שמפריך, בעצם, את אפשרויות הכתיבה וחושף את המלים בדלותן. אני חשה איך מופעל בתוכי כוח, על מנת שאוכל להתגבר על האהדה שמתעוררת כלפי הנאצי, זה שאהב את ילדיו, ואת אשתו, ואת הכלב, וסיפק כל מחסורם, וחשה את הדחיה מן היהודי, שהכה את אשתו (אם כי לא ברור בדיוק מי הכה את האשה, שוב, משחק במלים). השכל יודע יפה יפה מי הרע ומי הטוב, מי הרוצח ומי הקרבן, אבל סדר המלים, דרך צירופן על הדף שרובו ריק, אמנות השיר, עושה את שלה. שיר זה, שלעולם לא ילמדו לבגרות ולא יביאו אותו כדוגמא ל'שיר המתהפך' (לאחרונה למדתי עם בני למבחן בגרות בספרות ופגשתי במושג הזה), הוא שיר, שממלא את תפקיד השירה בנאמנות, לפחות את סוג השירה שאני אוהבת: הוא נותן לנו מכה חזקה בבטן, עוצר את נשימתנו, מאלץ אותנו לעצור ולחשוב, ולחזור ולהפוך בו שוב ושוב. (וברקע, במחשבתנו, מהבהב מידי פעם שם המדור הזה "קומץ ילדים בעירום").
צבי עצמון מתייחס כאן לספרו האוטוביוגרפי של פרימו לוי "הזהו אדם", ספר על חוויותיו באושוויץ. הספר נפתח בשיר בשם זה מאת פרימו לוי. הוא מתחיל כך: "אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד בשובכם הביתה עם הדמדומים:/ התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לבן מוות היה./…" ומסתיים כך: "הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם./ ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך…".
אבל כבר בכותרת, כשהוסיף עצמון לפני המלים "הזהו אדם" את המלה "או:" עם נקודתיים, (כלומר: "או: הזהו אדם") הוא מצביע על אפשרות אחרת להסתכל על האדם הרוצח. לחשוב על האפשרות שכל בן אדם אוהב, משפחתי, חובב חיות, יכול להפוך לרוצח. במלים ספורות הוא מוסר את הבנליות של הרוע, את המרחק הקצר בין טוב לרע.
פסק זמן. אני זקוקה למנוחה.
מפסיקה לקרוא. הולכת לענייני. מבטיחה לעצמי לחפש על ולנברג ב'גוגל', להבין יותר טוב את השיר 'אפקט ולנברג' שבמחזור זה.
מבט שלישי. חוזרת מגוגל. השיר 'אפקט ולנברג'.
נראה לי חשוב להבין שיר, שעל שמו נקרא הספר. ולנברג, אני קוראת בגוגל, דיפלומט שוודי, הציל בין 20,000 ל – 100,000 יהודים בבודפשט, הונגריה, בזמן הכיבוש הנאצי, ע"י כך שנתן להם תעודות חסות שוויצריות. יש לי נגיעה אישית לכך, כי גם משפחת אמי התגלגלה שם בבודפשט, באותם ימים, מבית לבית, עם תעודת חסות שבדית, וייתכן מאוד, שלולא ולנברג, לא הייתי נולדת ולא הייתי כותבת את הרשימה הזו. באינטרנט אני קוראת על ולנברג דברים מדהימים, על יצירתיותו וחוצפתו בהצלת יהודים. הוא ממש עלה בעצמו, פיזית, לרכבות, אחרי היהודים, והוריד אותם משם. אך כשנכנסו הרוסים לבודפשט, עם גמר המלחמה, הם תפסו אותו ומאז נעלמו עקבותיו. אין יודעים איך ומתי מת. הסברה אומרת שהרוסים הגלו אותו למחנות עבודה בסיביר, ושם מת. מהו אפקט ולנברג בשיר? השיר מדבר אל מישהו, שיש לו החוצפה והיעילות להציל. השיר איננו נוקט בשם הנמען. בתחילה נדמה שהשיר מדבר אל ולנברג, כי, הרי, כך נקרא השיר 'אפקט ולנברג', וגם השורה הראשונה, הפותחת ב"הַיְעִילוּת הַזּוֹ שֶׁלְּךָ" מתאימה, אך מהר מאוד מתברר כי השיר דובר אל ישות גדולה הרבה יותר, מין יישות אלוהית, מכיוון שהוא עוסק בתינוקות שהטביע אותם המבול, בסדום:
"…עַל סְדוֹם קִיֵּם דִּיּוּן נוֹקֵב, וּלְבַסּוֹף הָפַךְ, שָׁפַךְ
גָֹּפְרִית וָאֵשׁ – ואַל תִּשְׁכַּח, הָיוּ שָׁם בְּנֵי אָדָם חַיִּים,
יוֹתֵר מִקֹּמֶץ יְלָדִים הִתְרוֹצְצוּ עֵירֹם,
מְיַדִּים חַלּוּקִים בָּאֲגַם, צוֹוְחִים בְּצָהֳלָה…"
השיר נוקט אל אלוהים לשון קשה, אירונית, מלגלגת. אלוהים איננו מושג מאיר וחיובי, אלא מעין תגרן, שעושה ענין גדול כשהוא מציל נפש אחת ("וּכְשֶׁהִצִּיל אֶחָד, תְּמוּרַת הָאַיִל, עָשָׂה עִנְיָן גָּדוֹל, שָׁלַח מַלְאָךְ."). מי שמתגרה ברחמיו (אולי ולנברג?), גורלו לא יהיה טוב:
"…הוּא יְשַׁסֶּה בְּךָ אֶת הָרוּסִים,
אֶת מַחֲנוֹת סִיבִּיר קְפוּאָה, …".
וחוץ מקרבינו, גם השיר מתהפך, כי המלה שהופיעה בתחילת השיר, "יעילות", ושחשבנו שנועדה להלל את המציל, מקבלת מטען אחר, ואולי היא מתכוונת ליעילות של גוזר-הדין, ליעילות של זה שהחליט להשמיד. פתאום הופכות המלים הפותחות את השיר – "הַיְעִילוּת הַזּוֹ שֶׁלְּךָ,/ וְהַחֻצְפָּה" – למחרידות כל כך.
אם כן, מהו אפקט ולנברג? האם זה חוסר-התוחלת שבאפשרותנו להציל מישהו? האם גם כשאנחנו חושבים שאנחנו עוזרים, איננו יכולים, אבסולוטית, לעזור, איננו יכולים כלל להשפיע על גורלו של מישהו אחר? האם זו הנחרצות של אלוהים, או הגורל, להמית, להביא רע? ואם מישהו ינסה, בכל זאת, להציל, האם גורלו, גם גורלו שלו, נחרץ? המלים המרכזיות בשיר, כמו ברבים משירי הספר, הופכות ומשנות משמעות, עם הקריאה. הילדים המתרוצצים בעירום, מיידים חלוקים באגם, צווחים בצהלה, אינם מעוררים בקורא נועם ושמחה. הקורא יודע כי גורלם נחרץ.
ואם עד היום נעשה לך טוב כששמעת את המילה 'ולנברג' – הוא הרי הציל כל כך הרבה יהודים, וביניהם ילדים – לא עוד. אחרי קריאת השיר הזה תמיד תחשוב על 'אפקט ולנברג' המזעזע.
השיר האִיוֹבי הזה מסמל את התמה הקשה שבספר, תמה שאין בה רחמים: חשוֹד בכֹּל, גם בָּאֵל. וכמו ולנברג, גם השירים בספר אפקט ולנברג הם עירניים, חוצפניים, ומלאי חוכמה.
מה שעובר כחוט השני כמעט בכל השירים, הוא, שתמיד יש מימד נוסף. גם אם השיר איננו מעורר זעזוע וקושי, כמו בשירים המפנים אותנו אל השואה, תמיד הוא מעורר בנו מחשבה. תמיד הוא מופנה גם אל מישור אחר. והרבה פעמים פוקח השיר עין אחת על עצם מעשה כתיבת השיר, אל הכתיבה ומשמעותה בעבור האדם הכותב.
זקוקה לרוך
אני זקוקה לרוך. רוצה לסיים בשיר אהבה מן הספר. האם יש רוך בספר?
עפיפון פניך
נְיָר מְרַשְׁרֵשׁ, שְׁתֵּי עֵינַיִם,
צַמַּת הַזָּנָב
בְּגוֹן שְׂעָרֵךְ,
מִתְרַחֵק וּמַגְבִּיהַּ
לְכֶתֶם בַּתְּכֵלֶת, פִּסַּת גַּעֲגוּעַ,
אֲפִלּוּ הַחוּט הַהוֹלֵךְ לֹא נִרְאֶה,
אֲבָל הַיָּד מַחְזִיקָה
בְּרֶטֶט הָרוּחַ
כִּשְׁקִיפוּת הַמֶּרְחָק הַגּוֹאֶה
אֲבָל רֶטֶט הַלֵּב.
זוהי תמונה של עפיפון המרחף בשמים – ניר מרשרש, שתי עיניים, זנב העפיפון – מתרחק ומגביה בתכלת השמים, החוט המחזיק אותו איננו נראה. העפיפון עצמו, ואולי כל הסיטואציה, מזכירים לכותב את פני האהובה, שרחוקה עכשו, פיסת געגוע בלבד. החוט המחבר בין האוהב לאהובה כבר לא נראה, אולי אפילו ניתק, אבל היד מחזיקה עדיין, כמו גוף שנכרת בו אבר והגוף מרגיש, עדיין, את האבר; היד מרגישה עדיין את החוט, מרגישה ברטט הרוח. שוב מעורבים כאן פשטות עם דימוי מורכב: רטט הרוח, בו מחזיקה היד, הוא "כִּשְׁקִיפוּת הַמֶּרְחָק הַגּוֹאֶה". והשיר, ההולך ונעשה נרגש ונכמר, נגדע בסופו. המשפט "אֲבָל רֶטֶט הַלֵּב", המסתיים בנקודה, הוא קטוע. שוב המשחק בין רכות לקושי, בין הרפיה להתנגדות, בין הדרגתיות לחריפות. לרטט הלב אין המשך, והעפיפון הופך לכתם בשמי התכלת, למשהו המכתים שמים זכים. טינה וייאוש מתגנבים אל השיר האלגי. והעפיפון, שיכול היה להיות סמל לנעורים, לתום, או לבילוי שמח, הופך לסמל דמותה השטוחה, הדו-מימדית, של האהובה, לסמל של גורל שנגזר מראש (עפיפונים בד"כ נעלמים לנו בשמים). אני חוזרת אל כותרת השיר, ואיני מנוחמת.
רציתי רכות? מישהו הבטיח לי רכות? לא בספר הזה. כאן, גם מה שנראה רך הופך לקשה יותר.
ואולי יש גם בשיר הזה הרהור ארס-פואטי סמוי: השיר נפתח במלה "נְיָר". הַנְּיָר הוא המשטח עליו כותבים. היד הכותבת את השיר, על נייר, מנסה להחזיק בחוט הגעגוע, האהבה, מנסה להעביר – אל הקורא – את רטט הלב.