דרכים לקידום מעמד השירה בישראל – פרולוג לחוק שירה
אחדים אוהבים שירה/ ויסלבה שימבורסקה
אֲחַדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי-הַסֵּפֶר שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים,
וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.
אוֹהֲבִים –
אַךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיוֹת,
אוֹהֲבִים גַּם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָׁן,
אוֹהֲבִים לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהֶם,
אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.
שִׁירָה –
אֲבָל מָה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.
סוף והתחלה (מפולנית: רפי וייכרט), גוונים, 1996
מבוא
השירה הישראלית על מפעליה השונים זקוקה בדחיפות להסדרה משפטית, לביטחונות ערכיים וכלכליים, לשדרוג תדמיתי ולאישור מחדש כמדיום ערכי משמעותי עבור החברה הישראלית. על מנת להשיג מטרות אלו אני מציע לפעול בשלושה מישורים: התקציבי, המוסדי והתוכני. לדעתי, באמצעות חקיקת חוק שירה, שימוש יעיל בחלק ממוסדות הספרותיים והתרבותיים הקיימים, שינוי תודעתי וקונצפטואלי אצל קובעי המדיניות בתחומי התרבות והחינוך ותמיכה תקציבית מתאימה ניתן יהיה להביא לשיפורים המיוחלים.
בישראל, כברבות ממדינות העולם, השירה היא בעלת מעמד תרבותי גבוה. האתוס הלאומי הישראלי מבוסס בין השאר על מכמניה של השירה העברית וקשה לתארו ללא שירה. השירה הישראלית העמידה משוררים מעולים ומפעלי שירה איכותיים בתחומי התרגום, העריכה וכדומה. באופן אירוני, בניגוד להכרה זאת, מעמדה הכלכלי והציבורי של השירה קשה ביותר. הישגיה של השירה הישראלית הם תוצר של נחישותם של בודדים וקבוצות קטנות, אשר התגברו על מציאות קשה בה השירה איננה מפרנסת את המשורר, איננה מקבלת תמיכות בהיקף מספק מהמדינה, המועצות המקומיות, והקרנות השונות, וצריכה להאבק על מקומה בדעת הקהל. זוהי מציאות של דלות בתשתיות, כגון, בתי שירה ובתי ספר גבוהים לשירה ועוד. לאור אנומליה זאת, מבקש המאמר להשתמש בכלים משפטיים על מנת למצוא אופנים לחיזוק ולפתח את השירה הישראלית.
בחברה קפיטליסטית בה שולט חוק ההיצע והביקוש חובה להבטיח בחוק עוגנים כלכליים עבור מפעלי תרבות חיוניים, אשר אינם בעלי פוטנציאל מסחרי משמעותי. יש חשש כי ללא עוגנים כאלה מפעלי התרבות לא יהיו נוכחים ומשפיעים בשיח התרבותי, או אולי לא קיימים כלל. לאור זאת יש לבחון, לראשונה תוך שימוש בכלי השיח המשפטי הישראלי, מספר עוגנים חוקיים, כלכליים ומוסדיים על מנת לקדם את ההסדרה המשפטית של השירה ולחוקק חוק שירה ישראלי. לאור זאת אני פורס כאן תשתית לדיון ציבורי ומקצועי לקראת חקיקה מעין זאת.
המאמר מתרכז במפעלים הבולטים והמשפיעים של השירה. לא ניתן לסקור את כלל העשייה בתחום, ובפרט איננו דנים במחקר האוניברסיטאי ובמצב השירה בחנויות הספרים. הנחת המוצא שלנו היא כי די בסקירת הפרמטרים המרכזיים הנסקרים כאן על מנת ליתן תמונה מהימנה של המצב בפועל, וכי התיקון המוצע, המתרכז בהיבטים משמעותיים שמייצגים את מצב השירה בישראל, יהיה בעל כוח רב מספיק על מנת להשפיע על כלל תעשיית השירה. המאמר גם אינו דן במצבן של אמנויות אחרות, אלא לשם ההשוואה לשירה, אולם בלא ספק, האמור כאן יכול לשמש במידה רבה גם ביחס אליהן.
חלקו הראשון של המאמר סוקר את מצב השירה בישראל, מעשית ומשפטית, ועומד על הבעיות המרכזיות של המדיום. המשך המאמר עוסק באופן משווה בשני מודלים המעניקים מתווה להתמודדות. המודל הראשון נדון בחלק השני והוא הסדרת תחום השירה בארה"ב. המודל השני נדון בחלק השלישי ובו מוצג פתרון ישראלי לבעיית ההסדרה בקולנוע באמצעות חוק הקולנוע. לבסוף, הפרק הרביעי דן במסקנות והצעות ראשוניות לפתרון הדילמות של השירה המתוארות במאמר.
חלק ראשון – השירה בישראל
א. רקע
השירה היא מדיום אמנותי ותרבותי נחות בכל הנוגע להקצבות ציבוריות ולתשתיות בישראל, הן ביחס לעצמו והן ביחס לרוב המדיומים האמנותיים אחרים. לדוגמא, בירושלים בירת ישראל לא הוקצה ולו בית אחד לפעילות שירה מובהקת, קרי, מה שמכונה בעולם – בית שירה. בית שירה הוא מוסד, אשר בו ובאמצעותו מתקיימות פעילויות ספרותיות, כגון, פסטיבל, כנסים, מופעים, סדנאות, אירוח משוררים מהעולם, ספריה, הוצאה לאור ועוד. לעומת זאת, ירושלים מקצה תשתיות למדיומים אמנותיים ותרבותיים אחרים, למשל, לתיאטרון, לקולנוע, למוסיקה ולמוזיאונים.[1] גם למול אחותה, הפרוזה, ניכרת מצוקת השירה: שוק הפרוזה בישראל הוא ער יחסית,[2] ואפילו הטענות בדבר הצורך בהגנה על סופרים, המהוות רקע להצעת החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, התש"ע-2010,[3] אינן נוגעות לנתוני המכירות של ספרים אלא לתקבולים הנמוכים של הסופרים, להתנהלות השוק ביחס לפרסום וכדומה.
מנתוני הספרייה הלאומית עולה כי בישראל יוצאים בשנה כ- 6500 ספרים בממוצע, כאשר למעלה מ-86% הם ספרות מקור ישראלית.[4] מתוך 6500 הספרים, רק כ- 155, כלומר כ-2.3%, הם ספרי שירה.[5] כתוצאה ממציאות זו, בעוד הפרוזה נאבקת על מידת ההכנסות של יוצריה – מאבק חשוב הרלוונטי בכלל תחומי האמנות – השירה נדרשת גם למאבק נוסף, קשה יותר, הנוגע לעצם קיומה: הסופרים נפגעים ממכירות אגרסיביות השוחקות את ערך המוצר, אולם המשוררים נפגעים מאי הנראות שלהם בשוק הספרות ובמודעות, מצב אשר ודאי אינו תורם למכירות.
שוק הספרות סובל גם מקשיים נוספים כגון: העדר מסגרת עבודה מסודרת; פערי מיקוח מול הוצאות הספרים; תגמול מכירות נמוך ליוצר המוחרף נוכח ייחודיות השפה העברית הגורמת להגבלת קהל הקוראים; עבודה בתנאי אי וודאות וסיכון גבוה ביחס להצלחת המוצר הסופי; הזרמה למעשה של כל התמיכה הציבורית – דרך פרסים ומכירות – רק ליוצרים שהצליחו.[6] כל אלה נכונים על אחת כמה וכמה לשוק השירה. נוסף על קשיים אלה, מצוקתה החומרית והתשתיתית של השירה נובעת ממספר גורמים: כאמור, התמיכות וההקצבות נמוכות, דבר הפוגע באיכות ובכמות של כל מפעלי השירה; המדיום תקשורתי פחות, באופן יחסי, ממדיומים אמנותיים אחרים; האטרקטיביות של התרבות הפופולרית ותרבות ההמונים; דימוי אליטיסטי שלילי; ריכוז הפעילות הספרותית בגוש דן ובירושלים, באופן המונע מהשירה מפגש ישיר ומתמשך עם הפריפריה, מה שמעצים את הניכור כלפי השירה; דרכי הוראה ותוכניות לימודים לא מעודכנות בבתי הספר; העדר בית-ספר גבוה (לא אוניברסיטאי) בתחום השירה, כמו בתחומי אמנות אחרים, אשר מנחיל לתלמידיו כלים וידע שאינם בהכרח מחקריים, למשל, יסודות בכתיבת יוצרת, בתרגום, בהנחיית סדנאות, בייזום אירועי ספרות ועוד. בכך בית ספר גבוה לשירה מעניק לתלמידי השירה אופקים תעסוקתיים, אשר אינם מחקריים – הרי ממילא אין כמעט פרנסה ממחקר שירה בישראל; לבסוף דמות המשורר מעוררת יראה והדבר גורם לכך שהחברה מעדיפה להרחיק את המשורר, נביא הזעם.[7]
כבתחומים אחרים, גם כאן נוצר מעגל סגור של מצוקה. לדוגמה, הביקוש הנמוך למוצרי השירה, כגון, ספרים, מופעי שירה וכדומה משליך גם על היכולת של מוסדות השירה לזכות בתמיכות ציבוריות גבוהות וזאת בהעדר מאטצ'ינג (Matching).[8] במצב בו השירה איננה פופולרית, הפוליטיקאי עלול להעדיף לקדם מדיום המוני זה או אחר על פני השירה כדי לזכות בחיבת הקהל.
ככל שמדינת ישראל עודנה שותפה לתפיסה כי שירה היא מוצר בעל ערך ציבורי, אשר מוצדק לתמוך בו – כפי שהיא עושה ביחס למוצרים אחרים כגון קולנוע וטלוויזיה, השכלה גבוהה, השכלה דתית וכדומה, הרי שעומדת בפנינו בעיה שיש לתקנה. ישנם שלושה הקשרים בהם מתעוררת שאלת היחס לשירה: התרבותי, החינוכי והמוסדי-ציבורי. בישראל, עיקר ההתייחסות לשירה היא במישורים של חינוך ותרבות, ולכן התיקונים שנדרשים הם חיזוקים בשני מישורים אלה, ובנייה מהיסוד של היחס לשירה כמוסד.
ב. הנתונים
השירה כתרבות
המחזור הכספי של השירה כתרבות בישראל מתייחס להכנסות מתמיכות והקצבות של משוררים, מתרגמים, עורכים ויזמי אירועי שירה שונים מגורמים ציבוריים ופרטיים. מחזור זה מוערך בכ – 14,000,000 ₪. הנתונים הרשמיים ביחס לתמיכות המדינה להן זוכה השירה בישראל מצויים בידי המחלקה לספרות במשרד התרבות, המדע והספורט. לפי הנתונים שנתקבלו מגוף זה,[9] התמיכה בשירה בישראל היא חלק מהתמיכה הכללית בספרות (כולל ספריות ציבוריות), העומדת על כ-10 מיליון ₪ בתמיכות, ועוד כמיליון ₪ בפרסים. הסכומים נשמעים גבוהים עד שמשווים אותם לתמיכה בתיאטרון (80 מיליון), מחול (25 מיליון) מוסיקה (50 מיליון) ומוזיאונים (40 מיליון). אמנם נראה כי תמיכות אלה אינן מספיקות גם לתחומי התרבות האחרים, אולם יש לזכור כי המדיומים האחרים נהנים מתמיכות פרטיות שוטפות, בין אם דרך פילנתרופים המאמצים את מוסד התרבות או תחום התרבות, ובין אם דרך קהל הרוכש כרטיסים. תמיכות אלה אינן זמינות לשירה הישראלית במצבה הנוכחי. בנוסף, תמיכות אלה הן רק יסוד, שעל בסיסו מבוצע המאטצ'ינג עם תורמים אחרים, לכן הפער עוד שב ומתרחב בחשבון הסופי.
מתוך תקציב התמיכות הכללי לספרות, 1 מיליון ₪ מוקדש לתמיכה בכתבי עת, 6.5 מיליון לתמיכה במוסדות ספרות, והיתר (2.5) לפרויקטים ספרותיים, כולל אירועי שירה. ביחס לאלה, נכון למועד שבו הועבר אלינו המידע, עדיין אין קריטריונים קבועים להענקת תמיכה, אלא אמות מידה בלבד, שהן: נושא האירוע; מיקומו; תדירותו; משכו; כמות הקהל; זהות המשתתפים; השכר הניתן ליוצרים; הכנסות עצמיות. לבד מתמיכות אלה, תחום השירה נהנה באופן עקיף גם מסבסוד ממשלתי דרך הוראה בבתי הספר והוראה ומחקר באוניברסיטאות.
ארגונים ציבוריים, קרנות פרטיות ומעט נותני חסות נוספים, כדוגמת, רשויות מקומיות, אקו"ם, מפעל הפיס, קרנות פרטיות, חברות מסחריות ועוד, תומכים אף הם בשירה באמצעות פרסים, מענקי יצירה, תמיכות ותרומות ישירות במוסדות ובפרויקטים של שירה. קשה להעריך בדיוק את היקף התמיכות הללו, אולם על בסיס הנתונים שבידנו מדובר בהערכה גסה על כשניים עד שלושה מיליון ₪ לכל היותר.
השירה בחינוך: המקרה של בחינות הבגרות
השופט פליקס פרנקפורטר העיר:
No less important for a lawyer is the cultivation of the imaginative faculties by reading poetry[10]
הדברים לעיל נכונים לא רק לעורכי דין אלא לבני אדם בכלל. אולם, למרות זאת, התפישה ששירה היא חלק מהמטען שתלמיד צריך לרכוש בבית הספר אינה מובנת מאליה. הבחירה של המערכת הממלכתית הישראלית לכלול שירה במסגרת לימודי החובה (כולל בחינת בגרות) מצביעה על זיהוי ערך. מנגד, ההתמודדות של מערכת החינוך הישראלית עם הערך הזה לאחר שזיהתה וסימנה אותו, אינה מספקת.
במסגרת מאמר זה אין ביכולתי להציג תוצאות בירור מקיף בדבר מצב השירה בבתי הספר, ולכן בחרתי להתמקד בתוכנית הלימודים לבגרות בבתי הספר הממלכתיים.[11] תוכנית זו היא מובנית יחסית,[12] ובנוסף היא בעלת ערך סמלי משום שהיא משקפת את ציפיותיה של מערכת החינוך הישראלי מבוגריה. הבחינה תיעשה משני היבטים מרכזיים: היחס בין השירה לפרוזה ומבחר השירה.
מעיון בתוכנית עולה הפער בין ההתייחסות לשירה ולתחומי ספרות אחרים בכל הנוגע להיקף ולמבחר העדכני. כך, בשתי יחידות החובה בבחינת הבגרות נכללים חמישה פיוטים משירת ימי הביניים, חמישה שירים של ביאליק, וכ-15 שירים של משוררים ישראלים מהמאה ה-20.[13] לכאורה התוכנית נראית טוב, אולם המעשה רחוק מכך. ראשית, מאחר שההוראה מוכתבת במידה רבה על ידי בחינת הבגרות ובפרט ה"מיקוד" המכליל רק חלק מהיצירות בבחינה, בפועל נלמדים רק חלק מהשירים.[14] שנית, בחינת תוכנית הלימודים במלואה מגלה תוכנית עמוסה יחסית, המועברת במעט שעות הוראה שבועיות. שלישית, מתעורר חשש כי המורים לספרות קרובים פחות לשירה, והדבר אשר מצטרף לבעיה הכללית הידועה של מערכת החינוך הישראלית, פוגע באיכות ההוראה.[15] פגם זה חמור במיוחד נוכח הכמות הרבה של חומר, הן שירה והן פרוזה, אשר הבנתו והפנמתו דורשת רקע ביהדות, היסטוריה וכדומה. התוצאה היא תוכנית עמוסה ומכבידה, השוללת את הממד החוויתי המהנה של הלימודים. כל זאת לפני שהוזכרו כשלים כגון העדר התייחסות למסורות שירה בעולם, ביקורת שירה, תרגום וכדומה. לבסוף, תוכנית הלימודים כלל אינה מתייחסת להתנסות ביצירת שירה, בעוד יצירת מסות ופרוזה נתמכות על ידי לימודי ההבעה כמקצוע חובה לבגרות.
מצבם של התלמידים אשר בוחרים בספרות כמקצוע מוגבר אינו טוב יותר. מבחינת היקף ההוראה, תלמיד הלומד לבגרות בספרות בהיקף של חמש יחידות חייב למיטב הבנתנו בלימוד שישה שירים בלבד, במסגרת היחידה הרביעית המתייחסת לספרות העולם. למותר לציין שהמשמעות היא שהתוכנית אינה חושפת את התלמידים לשירה עברית (מעבר לחשיפת המינימום שבתוכנית החובה הכללית). בנוסף, במסגרת התוכנית הדיון בתרגום שירה והשוואת תרגומים מופיע בתוכנית הלימודים רק כהעשרה שהיא בגדר דיון רשות.[16] גם הוראת שירה מעבר למינימום מצויה בגדרי שיקול דעתו של המורה, אך כאן יכול המורה לחשוף את התלמידים לשירה עכשווית.[17]
להשלמת התמונה יצוין כי המצב גרוע עוד יותר בהוראת הספרות בחטיבת הביניים (כיתות ז'-ט'), שם כוללות יצירות החובה מעט מהקאנון הישראלי. בשלוש שנים אלה על המורים לחשוף את הלמידים לבלדה אחת של טשרניחובסקי, לשלושה שירים של ביאליק ולשני שירים של רחל.[18] אולם, ברשימת היצירות המומלצות לכיתות אלה לא מופיע ולו שיר אחד.[19] לבסוף, השירים הנלמדים במסגרת תוכנית החובה הם אמנם עמודי תווך תרבותיים בישראל, אולם יש להניח כי הריחוק הלשוני (ובמידת מה גם הנושאי) בין רחל וביאליק לבין תלמידי הדור הנוכחי, אינה תורמת לקירוב השירה אל הלבבות. המצב חמור במיוחד נוכח העובדה שרשימת היצירות בתחומי הספרות האחרים עדכנית יחסית.[20] גם כאשר עודכנה תוכנית הלימודים התוצאה היא, שבוגר מערכת החינוך העל יסודית בישראל עשוי להיות בעל בגרות מוגברת בספרות, לאחר שנחשף לכמה עשרות יצירות פרוזה, לעומת שישה שירים בלבד. עיון בתוכנית מעלה כי מצבה העגום של השירה בתוכנית הלימודים הוא אח רק למעמדם של המחזות.
ביטוי נוסף לשירה בתוכנית הלימודים ניתן במסגרת תוכנית "סופר אורח".[21] התוכנית מיועדת לכיתות ד-י"ב ובמסגרתה מוזמנים סופרים ומשוררים עם התלמידים למפגש של הקראה ושיחה. היוצרים נבחרים על ידי משרד החינוך, והתוכנית אינה כללית אלא מיועדת לבתי הספר הציבוריים ומותנית בבקשה של בית הספר להשתתף בה. במסגרת התוכנית נפגשות קבוצות של עד 80 תלמידים עם סופר או משורר אחד לפרק זמן של בין 45 דקות לשלוש שעות.[22] בפועל, בשל אילוצי תקציב וזמינות של היוצרים לא כל בתי הספר המבקשים להשתתף בתוכנית אכן משתתפים בה, והתוצאה היא "טעימות" בלבד, ולא לימוד משמעותי.[23] גם תוכנית זו, היפה כשלעצמה, טומנת בחובה קשיים למדיום הפחות פופולרי – השירה. התוכנית מבוססת על כך שבית הספר חופשי לבחור את היוצר המועדף עליו. מכאן יוצא שיש יתרון מוחלט ליוצרים המוכרים על פני הצעירים ולסופרים על פני משוררים, כי הפרוזה היא מדיום יותר תקשורתי, לכאורה. מכאן, ייתכן מצב שבו יוצר אף לא יוזמן כלל לבית הספר במסגרת הפרויקט. במצב דברים זה המשורר הצעיר הוא בדרך כלל מועד להיות בקצה "שרשרת המזון" של הפרויקט ולא יזכה לחשיפה.
לבסוף, בשנת הלימודים תש"ע החל משרד התרבות לקיים אירועים במסגרת "חודש הקריאה והספרות העברית". במסגרת חודש זה התקיימו מפגשים עם יוצרים בבתי קפה ובספריות ברחבי הארץ, אולם גם במסגרתו רק כעשירית מהמשתתפים כללו משוררים,[24] והדגש הברור של האירועים היה פרוזה ולא שירה. עד כדי כך שאירוע השירה המובהק היחיד שצוין במסגרת זו היה אירוע שהתקיים ממילא, ללא כל קשר לחודש הקריאה.[25]
המסקנה העולה היא כי ההתייחסות הרשמית של מדינת ישראל – דרך משרד החינוך – לשירה היא כנספח שולי לפרוזה, אשר אינו זוכה למעמד כסוגה משמעותית בפני עצמה. מיעוט שעות ההוראה, מיעוט התכנים והימנעות מהכללת שירה עכשווית, גורמים לכך שמעורבותו של משרד החינוך בטיפול בשירה אינה מקדמת את עניין התלמידים בקריאת שירה, ואת היכרותם עם עולם השירה.
השירה במישור המוסדי
מעמדה המוסדי של השירה בישראל הוא רופף: יש מיעוט מבנים ומשרות למוסדות התרבות העוסקים בשירה. משוררים אינם מתפרנסים משירתם, והוא הדין לגבי המתרגמים ורובם המוחלט של יזמי השירה (מנהלי פסטיבלים ואירועים). השירה כשלעצמה אינה מיתרגמת לכסף, הגם שבעלי אמצעי ייצור, כגון הוצאות ספרים ומפיקים, עשויים להתפרנס משירה. לטעמנו, בתי הספר טרם מצאו את הדרכים להנחיל את השירה באופן מעניין, חווייתי ורלוונטי. המציאות מלמדת כי לפחות חלק מחוגי הספרות באוניברסיטאות מתדלדלים.[26] לבסוף, כאמור, אין בתי ספר גבוהים לשירה. נתונים אלו, בין השאר, מדגימים כשל רב מערכתי ממנו מתקשים העוסקים בתחום להיחלץ.
ג. ההצדקות להתמודדות עם הבעיה
אם לפי שירה של ויסלבה שימבורסקה רק אחדים אוהבים שירה, מדוע נדרש להתמודד עם מצבה? ראשית, בשל ערכה העצמאי של האמנות, המשמש ככלי למציאת משמעות ויופי בחיים.[27] שירה היא מדיום מכונן עבור קהילות רבות. היא כלי המשקף תרבות ומעצב אותה. כבר התנ"ך, רב המכר הגדול בהיסטוריה והיסוד התרבותי של מדינת ישראל, הוא ספר אשר רבים מהאירועים המרכזיים בו מובעים דרך שירה (שירת הים, שירת דבורה, קינת דוד וכדומה).
השירה ככלי תרבותי היא תוצר חשוב של קהילה, ומהווה טובין ציבורי (Public good), משום שכלל המשתמשים בשפה ובכלים תרבותיים של הקהילה נהנים מהם, במידה רבה מבלי שניתן לפקח או למנוע את השימוש.[28] כך, לא ניתן לחסום אדם מלהשתמש במטבעות לשון כגון "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" (מתוך שירו הידוע של טשרניחובסקי, וישנן דוגמאות רבות נוספות), ולא ניתן להכפיף שימושים כאלה לתשלום, הגם שהם מהווים "צריכה" של המוצר.
גם בלא שתהפוך למצרך ציבורי, השירה היא טובין מן הסוג אשר קיומו חשוב לתרבות. אספקת שירה היא חיונית גם אם אין לה ביקוש, בפרט כזה הניתן לכימות כלכלי; שירה היא בעלת ערך כשלעצמה, גם מבלי שיהיה קהל אשר יכיר בערכה.[29] מאפיין זה של השירה יכול להיות מוגדר גם כהחצנה חיובית, אשר מן הראוי לפצות בגינה. לבסוף, מפעלי השירה אינם מספיקים בכמותם, ולאורך הזמן קיים חשש שהעדר תמיכה מסודרת יפגע גם באיכותם. גם מטעם זה מן הראוי להגדירה כחלק מכלל הטובין הציבוריים הזכאים, ככאלה, להגנה מדינתית.
השירה היא מדיום משמעותי בפיתוחה ושימורה של השפה וזאת הודות לכושר ההמצאה הלשוני של המשוררים, אשר בלעדיו לא ניתן כלל לתאר את עומקה של השפה. בעוד כל סוגי המדיה המילוליים רואים בפונקציה של השפה בעיקר העברת המסר, השירה היא המדיום המובהק, אשר רואה בשפה תכלית אסתטית לעצמה. הווה אומר, העברת המידע בשירה נכפפת ללשון ולא להפך. התבססותה של מסורת שירית – טובה ושאינה טובה – לאורך השנים, מאפשרת לקהל לזהות ערכים אמנותיים ולהעשיר את חיי הרוח שלו. ככל שמסורת כזו תוכל להתבסס בתנאים טובים יותר, יש להניח שהיא תפיק תוצרים, אשר לפחות חלקם יהיה איכותי יותר, ולכן בעל ערך רב יותר גם במישור הכללי, ולא רק במישור האמנותי. הדבר יפתח לא רק את השירה, אלא יגוון ויעשיר באופן כללי את התרבות.
הדיון במעמד השירה הישראלית חייב להביא בחשבון מספר שפות שירה: עברית, ערבית, אנגלית ועוד. עם זאת, אנו נקדיש התייחסות מיוחדת למרכזית מבין השפות הישראליות – העברית. מעמדה ונוכחותה של השירה העברית-ישראלית, הן בישראל והן בעולם, אינו עולה בקנה אחד עם האתוס היהודי-ישראלי של עם הספר. הצלחתה של השירה בישראל ובעולם תעמיק את הזיקה של תושבי ישראל לאתוס מכונן זה ולמתג את ישראל בעולם באופן המכבד והראוי כמדינה של שירה.[30] העובדה כי עברית, בשונה משפות אחרות, היא שפה ייחודית למדינת ישראל ולקהילת קוראים מצומצמת יחסית, גם היא מצדיקה ודורשת תמיכה מיוחדת הן כחלק מהמאמצים לכינון ושימור תרבות עברית, והן כחלק מהתפתחות השפה. זאת בפרט נוכח העובדה שאין מדינות וגופים ממוסדים אחרים, אשר משתמשים בשפה זו ועשויים לתמוך בה. לא זו בלבד שמדינת ישראל היא המדינה דוברת העברית היחידה בעולם, אלא שגם מובלעות העברית הבינלאומיות אינן עונות לצרכי השפה, שכן העברית המודרנית אינה המשך ישיר של שפת לימוד התורה, ולכן אפילו קהילת הלומדים אינה משמרת אותה באופן מלא.
יצוין כי ההכרה במעמדה המרכזי של השירה עבור השפה והתרבות העברית אינה טיעון מתבדל. הכרה בערך השפה העברית ובחשיבות התמיכה בשירה ככלי לפיתוחה תוביל ממילא לעליית קרנו של מושג השפה כערך עצמאי. שינוי תפיסה כזה יהיה בעל ערך רב תרבותי שכן הוא יוסיף לא רק תקציבים (מכוח עקרון השוויון) אלא גם עניין וקוראים, לשירה בשפות האחרות המדוברות בישראל. בנוסף, חשיבותה של השירה אינה מתמצית גם בדל"ת אמותיה שלה, של השפה או של התרבות במובן הצר: מחקרים מוכיחים כי קוראי שירה קוראים יותר מקבוצות אחרות, ולכן השקעה בשירה היא למעשה השקעה בכלל התרבות הכתובה: עיתונות, פרוזה, ואפילו תנ"ך.[31]
התרומה של השירה לשפה בכלל והפיכתה למטבעות לשון בפרט, הנובעת מגמישותה של השירה, גורמת לכך שהחשיפה הבסיסית לשירה נעשית באופן אורגני לחיים בקהילה. לכן, תרומתה של השירה אינה מוגבלת לקהילת צרכני התרבות, אלא מחלחלת למעשה לכלל הציבור. כך הופכת השירה לערך אשר תמיכה בו תוצדק אפילו בעיני בעלי גישה ליבראלית- כלכלית יחסית.[32]
ניתן לומר אם כן, כי השירה היא טובין ציבורי, גם משום מאפייניה העובדתיים, וגם בשל העובדה שהיא מספקת ערכים ציבוריים כגון גאווה לאומית, זהות תרבותית וכדומה. בשל הקשר העמוק של טובין זה עם השפה והתרבות, הוא בעל מקדם החצנה חיובית גבוה, וכמות רבה של משתתפים חופשיים נהנים ממנו באופן לגיטימי (לא פיראטי) מבלי להשתתף או לתמוך ביצירתו. קיבוצם של שלושה טעמים אלה יחד: טובין ציבורי, החצנה וחלוקה מחדש של משאבים הוגדרה על ידי אחד מהוגי הגישה הכלכלית למשפט כמשולש הצדקות אשר כל אחת מהן כשלעצמה מצדיקה תמיכה ממשלתית.[33]
לאור כל אלה אנו טוענים כי לא זו בלבד שמצבה של השירה בישראל טעון תיקון, אלא כי על המדינה לפעול לתיקון המצב, כחלק מאחריותה כספק שירותים ציבוריים בסיסיים וכחלק מתמיכתה ביעדים ציבוריים שונים. זאת, תוך קביעת מנגנוני הגנה מתאימים אשר ימנעו ניצול של התמיכה הממשלתית לשם השפעה על תכנים ומגמות אמנותיות.[34]
חלק שני – הסדרת שירה בארה"ב
הדוגמא האמריקאית יכולה ללמד רבות על הפתרון הראוי בישראל מן הבחינה המוסדית. כפי שנראה, ההתפתחות בארה"ב מבוססת על הצהרות שהיתרגמו לשינוי מוסדי בעל השפעה בפועל, ויצר מעמד ראוי לשירה. בנוסף, אחת מתוצאות השינוי המוסדי היא גם שיפור כלכלי, משום שהעלאת הדימוי גרמה להזרמת כסף פרטי לתחום השירה. עם זאת, יש לציין מראש כי תוצאה זו אינה משמעותית מספיק – לפחות בטווח המיידי – עבור ההקשר הישראלי שבו תרבות התרומות כמו גם ההון הפרטי הפנוי מוגבלים יותר. אינני מתיימר לעסוק בדוגמא זו מן ההיבט התקציבי בשל המבנה המשפטי השונה של השיטה, הכולל מנגנון כפול – פדראלי ומדינתי, ובשל אופן הסדרה ייחודי של התמיכה באמנויות (כחלק מחקיקת החינוך).
למרות ההבדלים, נראה כי מאחר שארה"ב היא מדינת שוק חופשי הדוגלת בהפרטה, מוצר ציבורי שהיא תומכת בו הוא מוצדק יחסית לתמיכה גם במדינות כגון ישראל, המבקשות להידמות תרבותית ומבנית לארה"ב. ההתאמה במגמות נמשכת גם בהתייחסות החשדנית בארה"ב לרשות ולהתערבות מדינתית, הדומה לחשדנות הקיימת בישראל. לבסוף, הדוגמא האמריקאית מתאימה במיוחד לישראל בהיותה שייכת למסורת המשפט האנגלו-אמריקאית, אליה משתייכת גם ישראל. נימוק נוסף להתאמה הוא שגם ארה"ב היא בעלת הסדרה חדשה יחסית של הנושא, בדומה לישראל ובשונה מאנגליה. לאור אלה נראה כי ניתן לגזור מהמקרה האמריקאי מסקנות משפטיות אשר יהיו תקפות למקרה הישראלי.
א. הבעיה בארה"ב: רקע
השירה בארה"ב נתמכת כיום באמצעות כמה מנגנונים, שרובם חדשים יחסית. בשונה ממדינות אירופה, בהן הייתה תמיכה ממוסדת באמנות מאז ימי הביניים (על ידי פטרונים כנסייתיים) ועוד לפני כינונן הפורמאלי של המדינות, הנצרות הפוריטנית בארה"ב נמנעה ממתן תמיכות כאלה, ותמיכות ציבוריות אחרות לא היו לפני הכרזת העצמאות.[35]
התייחסות ראשונית ורבת עוצמה לתמיכה באמנויות בכלל ולשירה בפרט מצויה בהכרה בזכויות יוצרים המצויה בחוקה האמריקאית. החוקה מקנה לקונגרס סמכות –
"To promote the Progress of Science and useful Arts, by securing for limited Times to Authors and Inventors the exclusive Right to their respective Writings and Discoveries;"[36]
למרות חשיבותו של סעיף זה, הוא היווה אמירת מדיניות אמריקאית יחידה במשך שנים רבות, למעט התיקון הראשון לחוקה, הנוגע לחופש הביטוי, והנתפס גם כהגנה על האמנויות.[37]
ניסיון פדראלי ראשון לתמיכה בשירה נעשה במאה ה-19, אולם התקדמות ממשית בנושא הושגה רק במאה ה-20.[38] השלב הראשון, העקיף, של ההתקדמות היה בתחילת המאה ה-20, עם הקמת מנגנון תמיכה שנועד להלחם במיתון הכלכלי על ידי יצירת מקומות עבודה יזומים, בין היתר לאמנים.[39] פרויקט זה הקנה תמיכה פרטנית לאמנים ובכך יצר ביקוש ל"מקצוע" האמן, אולם התוצאה הייתה ירידה באיכות היצירות, ו"הלאמה" של האמנים ונושאי היצירה באופן שגרם לנתק בין האמנים לחברה האזרחית, ולהסטה של היצירה האמנותית לכיוונים שכבר נוסו בהצלחה.[40] על רקע זה, דרוש היה הסדר חדש, ישיר ופורמאלי, לתמיכה באמנויות.
הצורך לתמוך באמנויות נבע מתחושה שרווחה בציבור בשנות ה-60 של המאה ה-20 לפיה ארה"ב מפגרת מבחינה תרבותית ביחס לעולם, והשקעתה המעטה מאוד בתרבות אינה עולה בקנה אחד עם מעמדה כמדינה מובילה בעולם.[41] תקווה נוספת שהזינה את התמיכה באמנויות הייתה שבאמצעות פיתוח האמנויות יקודמו גם ערכים כגון זהות לאומית ואחדות. [42] בשנת 1965 בשלו התנאים הפוליטיים, והקונגרס פעל בעניין.
ב. ההסדרה
המענה שניתן לתמיכה בתרבות בחקיקה הפדראלית בשנת 1965 ועודנו בתוקף כיום, הסדיר את התמיכות באמנות בכלל ושירה בפרט במסגרת הסדרת החינוך, בפרק 20 לקוד הפדראלי. פרק זה עוסק ב"תוכניות ליבה" חינוכיות:[43] בתי ספר, חינוך מיוחד, מוזיאונים, ספריות ציבוריות, ועוד. חלק 26 של הפרק עוסק בתמיכה ומלגות למדעי הרוח, אמנויות ומוזיאונים, ומיסד את ה-National Endowment for the Arts (NEA), סוכנות עצמאית של הממשל הפדראלי דרכה ניתנות תמיכות ישירות של מענקים לתחומי האמנויות. בנוסף הסעיף מאפשר תמיכות עקיפות כגון גישה לאמנות דרך חינוך,[44] ומדליה לאומית לאמנויות.[45] בשנת 1985 תוקן החוק המסדיר את ה-NEA באופן שמעודד השתתפות מיעוטים.
סעיף הנימוקים של הקמת ה-NEA[46] מלמד משהו על המעמד ההצהרתי שניתן לשירה בארה"ב. הנימוקים נוגעים למספר נקודות. ראשית הם דנים בזכותם של האזרחים לאמנות, והנחלת ידע לאזרחים וחיזוק היכרותם עם העבר והעתיד התרבותיים כתנאי לדמוקרטיה – נימוקים ההופכים את האמנות לנושא רלוונטי להתערבות פדראלית. שנית, הם מציינים את חובתה של ציביליזציה מודרנית להשקיע במגוון תחומי דעת, שהם תנאי לשימור המורשת האמריקאית. שלישית, הם מציגים את האמנות כתנאי הכרחי לשימור העליונות האמריקאית בעולם(!).[47] למרות הנמקות דרמטיות אלה, בפועל כוחה הכלכלי של ה-NEA מוגבל, משום שתקציבה אינו גדול.
ה-NEA תומכת בתחומי אמנות שונים, כאשר התמיכות לשירה ניתנות כחלק מהתמיכה הכללית בתחום הספרות. הדו"חות השנתיים אותם מפרסמת ה-NEA מלמדים על התפלגות התמיכות הניתנות וזהות המוטבים.[48] מעיון בנתונים עולה כי תמיכות הופנו למפעלים הקשורים ישירות לשירה, כגון הוצאת ספרי שירה, תרגומים, תמיכה באירועי שירה ופיתוח תוכניות חינוך לשירה. בנוסף חולקו מענקים לתוכניות ספרות כלליות, אשר יש להניח שכוללות גם שירה. הסדרה כזו של הענקת תמיכות לפרויקטים פרטניים מגוונים, ובפרט כאלה הנוגעים לפיתוח תוכניות יצירתיות ומגוונות, אשר כל כולן עוסק בחינוך לשירה, היא עדיין חלום רחוק בישראל. יחד עם זאת, יצוין כי הסכומים שחולקו במסגרת זו אינם גבוהים, והסתכמו בפחות ממיליון דולר, קרי, גם ארה"ב איננה מחויבת דיו לשירה.
תמיכות אלה אינן חזות הכל, שכן בנוסף לתמיכה הפדראלית במסגרת ה-NEA קיימות בארה"ב גם תמיכות מדינתיות בתחומים שונים, המקבילות במידה לא מבוטלת להסדר הפדראלי.[49] ישנן מועצות אמנות מדינתיות בכל מדינות ארצות הברית, אשר מהוות מקור תמיכה נוסף, במודל זהה אך עם משאבים גדולים יותר מה-NEA. כן ישנן תמיכות מקומיות באמנות, אשר משאביהן גדולים עוד יותר.[50] רובן המוחלט של המועצות המדינתיות קמו לאחר חקיקת ה-NEA, כדרך לקבל תקציבים מקומיים מגוף זה, אשר 40% מתקציבו מופנים לגופים מדינתיים ואזוריים לפי חוק.[51] תקציבי הסוכנויות המדינתיות מצטברים לסכומים גדולים הרבה יותר, משום שתמיכת ה-NEA היא רק מקור תמיכה אחד אותו הן מנצלות לצרכי מאטצ'ינג מול מקורות תמיכה אחרים. למעשה, תמיכות ה-NEA עומדות על כ-12% בלבד מהכנסות גופים אלה.[52] הסוכנויות נתמכות גם על ידי המדינות עצמן, ועל ידי תומכים פרטיים שונים.[53] הסוכנויות המדינתיות מהוות נגזרת של ה-NEA גם מבחינת מטרותיהן הכוללות תמיכה באמנים הן כלכלית, באמצעות מענקים שונים, הן לוגיסטית, באמצעות סיוע באיתור חללי תצוגה או הוראה, חומרים דרושים וכדומה, והן אקדמית, דרך קורסי קריירה לאמנים הכוללים סדנאות כתיבת מענקים, סיוע בשיווק ויצירת קשרים וכדומה. עוד כוללות התוכניות תמיכה בחינוך לאמנות בכלל ובשירה בפרט דרך מענקים לכתיבת תוכניות לימודים לשילוב אמנויות והנגשתן, תוכניות של artist in residence בבתי ספר,[54] סדנאות ושבתוני חוויה (retreats) מיוחדים למורים, וכדומה.[55] לבסוף, התוכניות מיועדות גם להנגשת האמנות לכלל הציבור כקהל וכיוצרים פוטנציאליים, ועידוד מצוינות אמנותית.[56] משמעות מטרות אלה היא תמיכה בכמות גדולה של פרויקטים מגוונים, הרבה מעבר לאלה הנתמכים ישירות על ידי ה-NEA.
ההסדרה הקיימת שעיקרה ב-NEA זכתה לביקורות רבות. בין היתר, נטען כי חלוקת התמיכות על ידה מונעת משיקולים פוליטיים, וכי היא פוגעת בחופש הביטוי האמנותי.[57] עוד נטען כי התמיכה הפדראלית מסייעת לחיזוק כוחות אמנותיים של המיעוטים, אשר אינם זוכים לייצוג ראוי בדרך כלל. אולם, מבנה השיטה האמריקאית הוא כזה שקבוצת יוצרים שהצליחה לגייס תמיכה פדראלית הוכיחה כי למעשה יש בידה כוח פוליטי משמעותי. לכן נטען כי התמיכה הפדראלית מחזקת בפועל את החזקים.[58] אולם למרות הביקורות, ה-NEA זכתה, ככלל, לתמיכת הפוליטיקאים, האמנים והציבור.[59]
בהשוואה לישראל, נראה כי חלק מהביקורות אינן תקפות. כך למשל, חבר הקונגרס האמריקאי, המייצג קבוצות אינטרסים באופן ברור ובלבדי, הוא תופעה שאינה קיימת, או לפחות אינה נפוצה, בישראל. עובדה זו, יחד עם גודלה של ישראל ומאפיינים אחרים מסוג זה, גורמים לכך שייצוג בחוק בישראל אינו משקף כוח פוליטי, וודאי שלא כוח כלכלי ממשי. החוק הישראלי מגן בפועל על קבוצות מוחלשות, ולכן תמיכות שיחולקו במסגרת שלטונית עשויות ליצור שינוי ממשי. ביקורות אחרות נחלשות בשל העובדה שבשונה מארה"ב, בישראל האיזון מול חופש הביטוי וערכים דומים לא נעשה מכוח של חוקה מחייבת, אלא מכוח ערכים שנשקלים אד הוק בידי בית המשפט.
טיעון נוסף התומך ביצירה ובחיזוק של מוסדות מתווכים ומחנכים בישראל הוא חיובי: תמיכת ה-NEA בחינוך זכתה להערכה רבה בארה"ב, משום שנטען שמאמץ חינוכי ראוי, אשר כולל חשיפה לאמנות ופיתוח היכולת להערכתה מעודד תמיכה פרטית באמנויות, ובכך מסייע להבטיח שוק חופשי יותר.[60] בישראל, בה שוק האמנות והתרבות קטן ומקורות התמיכה ריכוזיים יחסית, טיעונים אלה המדברים על הכנסת כסף פרטי לתחום לשם הרחבתו וגיוונו, הם בעלי עוצמה כפולה ומכופלת.
לבסוף, טענה בה נתקלים המצדדים בתמיכה מדינתית באמנויות היא החשש מפני תמיכה שתוביל לחיזוק ההגמוניה ודחיקת יצירה חדשנית וחתרנית הצידה. אולם, טיעון זה אינו עומד במקום שהתמיכה נדרשת על מנת ליצור הגמוניה. במציאות הישראלית בה השירה עצמה היא תרבות שוליים, ואין כלל מודעות מספקת בציבור לשירה ולאיכויותיה, תמיכה כלכלית נדרשת לשם יצירת מודעות לשירה עצמה. בנוסף, המודל האמריקאי מציע הזרמת סכומים צנועים יחסית מהקופה הציבורית, אשר יושלמו בעזרת כסף פרטי. יש להניח כי תורמים פרטיים יעודדו גם את יצירת השוליים, ולא רק את המרכז שיזכה להכרה ותמיכה ממסדית. כך נטען גם ביחס לתקציבים המוגבלים של ה-NEA, שאינם מספיקים כשלעצמם לתמיכה בשוק האמנות, ובכך יתרון מתווה זה על התוכנית שקדמה לו.[61] לכן, אין חשש כי הזרמת כספים ציבוריים תהווה הטיה פסולה של שוק השירה.
תמיכה מוסדית מסוג אחר שקיימת בארה"ב היא מוסד המשורר הלאומי בספריית הקונגרס. זהו תפקיד פורמאלי יוקרתי ביותר, הפועל במסגרת מוסד חזק וחשוב בתרבות האמריקאית, ואשר חלקים ממנו הוסדרו בחקיקה של הקונגרס.[62] המשורר ממונה על ידי ספרן ספריית הקונגרס, בהתייעצות עם משוררים לאומיים לשעבר ומבקרי שירה. המינוי נעשה מידי שנה מחדש, ותקף לחודשים אוקטובר עד מאי. משך הזמן של שנת-פעילות מאפשר למשורר פרק זמן של עשייה משמעותית וחשיפה במידה המקנה השפעה, בפרט בשיאו של התפקיד – חודש השירה הלאומי המתקיים באפריל.[63] הדרישות מן המשורר הלאומי מוגבלות: במסגרת התפקיד על המשורר להעביר את ההרצאה השנתית ולהקריא משיריו, ולעיתים גם להציג משוררים במסגרת מפגש השירה השנתי של הספרייה. הגבלת תפקידיו של המשורר מכוונת, ומטרתה לאפשר לו לפנות את זמנו לכתיבה. עבור שירותיו מקבל המשורר מלגה של 35,000$.[64]
משרה זו משקפת הערכה רבה למוסד השירה, מעבר לתמיכה הספציפית והמוגבלת במשורר הבודד. היא מעניקה מוניטין למעמד המשורר החברה, ותקציב פעילות המאפשר מופעי שירה, הרצאות וכנס שירה שנתי הנערך על ידי מוסד ממשלתי-תרבותי מרכזי. מטרה מוצהרת של התפקיד היא העלאת העניין בשירה,[65] ובמסגרת התפקיד יכול המשורר להציע הצעות שונות בתחום זה.[66] יוקרת התפקיד והמוסד במסגרתו הוא קיים משדרים מסר של ערך ציבורי, ובפועל אף מעודדים שיח ציבורי על שירה, דיון בהשפעת המשורר על התפקיד, וכדומה.[67]
מסקנות
הדוגמא האמריקאית מלמדת על קונספט מקורי לקידום השירה, ממנו תוכל השיטה הישראלית לבור את המפעלים המתאימים לה. הטיפול האמריקאי בתחום סומן כצורך לאומי על רקע מציאות בה השירה סבלה (ועדיין סובלת) ממעמד נמוך. דרך הפעולה המרכזית שננקטה הייתה הזרמת כספים וכוחות ליצירת מסגרת מוסדית לשירה, בדמות ה-NEA שפועל לתמיכה בחינוך וביוזמות רבות ומגוונות הקשורות לשירה, ויצירת סמלים לאומיים כגון מעמד המשורר הלאומי וחודש השירה.
במקביל וחשוב לא פחות, הסדרת התמיכות באמנות, כולל בשירה, באמצעות מוסד מכובד ופורמאלי, אשר נוצר מכוח חקיקה ראשית מפורשת שטרחה להתעכב על חשיבות השירה בעיני המחוקקים, משקפת אף היא סדר עדיפויות והענקת מעמד ראוי לשירה. דוגמא זו משקפת שינוי ערכי אמיתי, הכולל העלאת קרנן של האמנויות כחלק חשוב ואינטגרלי מהשירותים המסופקים לאזרחים במדינה מתוקנת.
התמיכה הכלכלית שנלוותה למאמצים אלה הייתה מוגבלת יחסית (בוודאי במושגים אמריקאיים), אולם השינוי הערכי שנוצר כתוצאה מהם הביא לעניין ציבורי, מודעות לשירה וביקוש. בסופו של יום נראה כי הביקוש מסופק בעיקר דרך הזרמת כספים פרטיים. מאפיינים אלה הופכים את הדוגמא האמריקאית למקור השראה רלוונטי, ולכזו הניתנת להשגה גם במציאות של משאבים מוגבלים.
עם זאת, מאחר שבמציאות החברתית והכלכלית הישראלית הפניית כספים פרטיים היא אפשרות רחוקה יחסית, אשר תדרוש השקעה חינוכית רבה, נדרש גם פתרון מיידי יותר בדמות הפנייה מושכלת של תקציבים, לפי קריטריונים מפורשים וברורים. הפנייה כזו נעשתה במסגרת חוק הקולנוע, ולהלן נברר האם היא אכן הועילה.
חלק שלישי – הסדרת הקולנוע בישראל
חוק הקולנוע הוא מודל לחיקוי עבור מדיומים אמנותיים המבקשים להתפתח. חוק הקולנוע הוא דוגמא לאופן בו הסדרה קידמה את המדיום האמנותי באמצעות תמיכה כספית ישירה, אשר לוותה במאמץ לשקיפות ויצירת קריטריונים ברורים לתמיכה שיאפשרו הסתמכות של היוצרים.
רקע חקיקתי
בשנת 1998 נחקק בישראל חוק הקולנוע, תשנ"ח-1998.[68] הרקע לחקיקה היה תאור מצב הקולנוע בישראל כ"על סף משבר חמור",[69] וזאת למרות איכות היצירה הקולנועית הישראלית. המצב המשברי נבע מכך שההשקעה הישראלית בקולנוע הייתה נמוכה משמעותית מהנהוג בעולם. המחסור הכלכלי גרם לחוסר יציבות בהצעת וקבלת תמיכות וחוסר בהירות ביחס לתמיכות המוצעות ותנאיהן.[70]
כבסיס לשינוי הנדרש, הצעת החוק הכירה בכך שהסרט הוא מדיום ליצירה "שאינה פחותה בחשיבותה מיצירות פרי היצירה הספרותית או מכל ביטוי תרבותי מקורי אחר",[71] וכי ההשקעה בקולנוע תהווה כרטיס ביקור אמנותי למדינה.[72] החוק תואר ככלי לפיתוח כיוונים חדשים בקולנוע "תוך התחייבות להשתתפות דמוקרטית ורב תחומית של במאים, תסריטאים, מפיקים ומעורבים אחרים… ללא חשש לאבדן זהות תרבותית ישראלית".[73]
החוק והמציאות בעקבותיו
תקציב הקולנוע במדינת ישראל עומד כיום על סך של 67 מליון ₪ בשנה,[74] עליו מתחרים קרנות הקולנוע, סינמטקים, פסטיבלים ויוצרים. חוק הקולנוע קובע את המנגנון לקביעת חלוקת הכספים. הוא קובע כי תמונה ועדה שתייעץ לשר התרבות לגבי מדיניות בתחום הקולנוע, לקביעת מבחנים לתמיכה במוסדות ציבור ומוסדות אחרים העומדים בדרישות. לפי החוק,[75]
"המועצה תפעל לשם עידוד הקולנוע הישראלי ותמיכה בו תוך הבטחת חופש היצירה ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה."
החוק קובע כי חלוקת תקציב הקולנוע תיעשה כך שלפחות 60% יופנו להפקת סרטים ישראליים, וסכומים נוספים יוקדשו לשיווק סרטים ישראליים בעולם. יצוין כי בנוסף לחוק, נקבעו בשנים האחרונות מנגנונים המוסיפים תקציבים ליצירה הקולנועית הישראלית ממקורות אחרים. [76]
תוצאות החוק
לא מצאנו מחקר הבוחן את השפעת חוק הקולנוע הישראלי על התעשייה ומצבה. המציאות של מיעוט פסיקה וספרות, ואפילו דיונים אינטרנטיים בנושא, מהווים לדעתנו ראיה לכאורה לפעילות טובה ותקינה של החוק, המייצרת מעט קשיים ולכן מעט דיונים תיאורטיים. עדות נוספת למציאות זו היא ריבוי הצלחות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, הכולל מועמדויות לאוסקר וזכיות בפרסים בינלאומיים חשובים אחרים,[77] וריבוי סרטים.[78]
ב-12 שנות קיומו של חוק הקולנוע, הוא ייצר התדיינות משפטית מעטה: שני הליכים הוגשו בעניינו, ושניהם לא בעניינים מהותיים.[79] גם במישור הציבורי היה שקט יחסי ביחס לחוק זה, אשר עלה לכותרות פעם אחת בלבד, בשל כשל נקודתי בפעילות מועצת הקולנוע שנגרם כתוצאה מחילופי גברי תכופים, ואשר נפתר עם מינוי ראש מועצה חדש.[80]
מישור נוסף בו משתקף החוק כהצלחה הוא תגובות אנשי המקצוע אליו. כך, איגוד הבמאים והתסריטאים טוען באתר האינטרנט שלו[81] כי:
"חקיקת חוק הקולנוע בישראל הינו הישג חסר תקדים, שהסדיר אחת ולתמיד את השקעת המדינה בקולנוע הישראלי […] פריחת הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות התאפשרה הודות לחקיקת החוק."
בדומה, המפיק דודי זילבר, אשר התבטא בנושא בכנס חזון הקולנוע הישראלי בשנת 2009 והגיב לביקורת לפיה החוק לא היטיב את מצב הקולנוע הישראלי בשל חוסר הצלחה מספק בקופות, טען כי המצב טוב משנדמה:
"אנשי התעשייה מכירים את המציאות. ב-2009 יש לנו שני סרטים שבאמת היו במוקד מתוך 20 ומשהו שנעשו פה. בממוצע עולמי זה ממוצע טוב […] גם שני סרטים בשנה שעוברים את 200 אלף הכרטיסים זה לא הולך ברגל."[82]
נראה כי לאור מטרות חוק הקולנוע, אשר כללו התגברות על שיקולים מסחריים ועידוד יצירה על בסיס איכותי, ריבוי של סרטים שעיקר הצלחתם בביקורת ובפסטיבלים הבינלאומיים ופחות בקופות משקף דווקא הצלחה של החוק. אמנם עיקר מקבלי התמיכות הם סרטים בעלי אופי מקומי (ובפרט כאלה העוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי), המצליחים בעולם ובפסטיבלים אך לא בקרב צופי הקולנוע הישראלים, אולם הדבר משקף קיום מטרות החוק שנועד להתגבר על שיקולים מסחריים ולאפשר חופש יצירה. בנוסף, ההצלחות הבינלאומיות של הסרטים נתפסות כתעודת כבוד לתעשייה, המחזקת את מעמדה בקרב הממסד והציבור כאחד.[83]
נקודות נוספות הוארו בריאיון שערכנו עם מר אסף כרמל, אחראי קידום היצירה המקורית באיגודי הבמאים והתסריטאים.[84] לדבריו, אמנם לא ניתן לייחס לחוק שיפור באיכות הסרטים, אולם השפעתו ניכרת בגידול המספרי של הסרטים המופקים, וממילא גם של הסרטים האיכותיים, ולכן לטענתו, חוק הקולנוע הביא לשיפור מעמד הקולנוע הישראלי בעולם. השפעה נוספת של החוק, לדברי מר כרמל, היא הזרמה של כוח אדם רב ואיכותי, וגם גידול במשאבים – ציבוריים ופרטיים – המופנים לתחום, דרך העיקרון של מאטצ'ינג. מר כרמל סיכם שהגם שעדיין חסר כסף רב בתחום הקולנוע, "ככלל, החוק הביא לפריחה בכל המגזרים הקולנועיים".
מסקנות
חוק הקולנוע היווה, ראשית לכל, תוספת תקציבית משמעותית ליצירה הקולנועית בישראל, הגם שלא מדובר בסכומי כסף גדולים במונחים מדינתיים. לבד מזאת, יש יסוד סביר להניח שהחוק הצליח להפוך את הקולנוע הישראלי למותג בארץ ובעולם. עוד ניתן לראות כי ההצלחה הראשונית בגיוס כספים ובפיתוח התחום הביאה להזרמת כספים ממקורות נוספים, ולהגדלת מספר ההצלחות והתומכים של הקולנוע הישראלי. הגם שהמצב אינו מושלם, חוק הקולנוע מהווה דוגמא טובה לפיתוח וקידום תרבותי משמעותי דרך הירתמות תקציבית חיונית, אך גם – חשוב לא פחות – סמלית. מהלך כפול זה משקף הכרה בעובדה שייצור תרבות דורש משאבים, ומסמל את התרבות כערך באופן המהווה הצדקה להענקת הכספים, ואף מחזק את התדמית הציבורית של התחום. בנוסף, ההסדרה הברורה במסגרת חוק מקלה על היוצרים ליצור וחוסכת מכל המעורבים בזבוז משאבים בירוקרטי. בכל אלה מראה חוק הקולנוע כיצד השקעה מינימלית יחסית מושכת כישרונות והצלחות, וכיצד כסף ציבורי גורר אחריו כספים פרטיים. בכל אלה מהווה חוק הקולנוע דוגמא מצוינת לחקיקת תרבות שיכולה להיות מיושמת בהצלחה גם עבור השירה בישראל.
חלק רביעי – דיון והצעות
במאמר זה, ביקשתי להצביע על הקושי הקיים ביחס למעמד השירה בישראל, ולהציע דרך פתרון המבוססת על ניסיונות דומים שצלחו. הדוגמא האמריקאית לעיל שיקפה הצלחה חלקית על בסיס תקציב מדינתי נמוך יחסית, שעיקרה במבנה מוסדי חזק שהביא למודעות ציבורית והזרמה של כספים פרטיים. הדוגמא של חוק הקולנוע הציגה הצלחה בהתהוות בהקשר הישראלי, שעיקרה בהזרמת תקציבים משמעותית לקידום תחום, אשר בעזרת תמיכה הפך לסמל ישראלי הן בהקשר המקומי והן בהקשר הבינלאומי. שתי דוגמאות אלה מהוות סימנים מעודדים לאפשרות שבאמצעות השקעה בסדרי גודל המקובלים ואפשריים בישראל, תוכל גם השירה לפרוח ולהגיע להישגים.
נדמה כי אין צורך להכביר מילים על שקיעתם של מדעי הרוח והתרבות בכלל, והשירה בפרט, בישראל. עם ירידת קרן החינוך וההתדרדרות בתכני ההוראה בבתי הספר,[85] ועם צמצומם המתמיד של תקנים וקורסים בפקולטות למדעי הרוח הנובעת מירידת הביקוש ללימודים "לא מכניסים",[86] סיכוייה של מדינת ישראל ליצור תרבות גבוהה וצרכנים של תרבות כזו מצטמצמים.
מאמר זה ביקש לצאת ממשחק סכום האפס הישראלי הקבוע, המאזן בין "מצב הנוער" ל"צרכי הבטחון" ואינו משיג התקדמות כלשהי. אכן, אין לשכוח את האילוצים האחרים ומגבלות התקציב איתם מתמודדת מדינת ישראל במגוון תחומים. מגבלות אלה יוצרות פערים בין הצורך לסיפוקו גם בתחומים חיוניים כגון רווחה ובריאות, אולם בטווח הארוך, הזנחת התרבות בכלל והשירה בפרט תזיק למדינת ישראל לא פחות מהזנחת הבריאות והרווחה, בשל הנימוקים שהבאנו לעיל.
כאמור, שירה, ותרבות בכלל, הן משאבים ציבוריים ויסודות חיוניים לחברה האנושית, שעל המדינה להעניק לאזרחיה. במציאות הקיימת כיום, החובה הראשונה של מדינת ישראל אינה לייצר שירה, אלא לפעול ליצירת במה ראויה לחשיפת הציבור לעושר זה. לצורך זה יהיה עליה לבצע את ההשקעה הראשונית – במישורים הסמלי, הערכי, המוסדי והכספי. אמנם ניתן לטעון כי השקעה באמנות משמעה השקעה במעמדות הגבוהים, שהם אלה המודעים לערכה ולכן הנהנים ממנה.[87] אולם מעבר לטיעון שגם בני מעמדות אלה זכאים לקבל שירותים ציבוריים, נראה כי חוק הקולנוע מחזק את הסברה שהנגשת התרבות מחלחלת אל המעמדות הנמוכים יותר, שכן ההצלחה הקופתית של אחדים מהסרטים הישראלים[88] מצביעה על חשיפתם לקהל גדל והולך של צופים, מעבר לאליטה התרבותית הצורכת אותם בדרך כלל. בנוסף, דווקא משום שמדינת ישראל כבר משקיעה סכומים מסוימים של כספי ציבור בשירה, שומה עליה לדאוג להרחבת קהל הנהנים ממנה, ולוודא הנגשתה לכלל הציבור.
השקעה ראשונית זו תיצור את הביקוש והעניין הדרושים כדי להניע את רוב הפעילות שלא מכספי ציבור, אולם עד שכך יקרה, על המדינה להשקיע בשירה. כדברי המשורר אילן שיינפלד:
"כדי לקיים ולקדם את השירה העברית חייבת מדינת ישראל לסבסד סבסוד רב-משמעות את הוצאתם לאור של ספרי שירה בארץ. אי אפשר לצפות מכל העוסקים בענף הספרים להפסיד כסף כדי לקדם את היצירה הרוחנית בישראל".[89]
על מנת לקדם את מעמד השירה ולהעשיר את חיי הרוח הישראליים, מדינת ישראל נדרשת ליצור אסטרטגיה חדשה ביחס לשירה. אסטרטגיה זו צריכה לכלול לא רק חיזוק תקציבי, אלא גם חיזוק ערכי וגיוון אופני התמיכה. על המדינה לפעול לקידום המעמד, הגדלת הזמינות, חיזוק המודעות וחיזוק הכלים החינוכיים והתרבותיים הציבוריים המאפשרים קיום שיח מהנה עם השירה. הגישה האמריקאית הכורכת ספרות וזהות לאומית מתאימה במיוחד לעמים המבססים את האתוס שלהם על טקסטים מכוננים ומקודשים, כפי שהדבר בישראל.
על מנת להגשים מטרות אלה, על המדינה לפעול במסגרת הכלים המוסדיים הנתונים בידה, היינו: הפניית תקציבים, יצירת מוסדות וכפיית תכנים. נדרשת הפניית תקציבים ליוצרי השירה, וזאת בדרך של תמיכה במוסדות מייצרי שירה, אשר יקנו כלים אמנותיים ועסקיים למשוררים ויתמכו ביצירת שירה בעלת ערך. מוסדות אלה יצטרכו תקציבים מספיקים בכדי להיות מסוגלים לעודד משוררים צעירים נבחרים לכתיבה. בהקשר זה נדרשת גם תמיכה בהוצאת ספרי שירה (ובהמשך גם ביקורת שירה והגות), באופן שיסייע להתגבר על כשל השוק הקיים בתחום.[90] שינוי מוסדי זה יסייע לא רק ביצירת מעמד סמלי אלא גם ביצירת ערך מהותי, שכן הוא יביא ליצירת סטנדרט של איכות שהמשוררים ישאפו להגיע אליו. עוד נדרשת הפניית תקציבים למתן הטבות למשוררים עצמם באופן שיאפשר יצירה מחד אך לא יפגע בעצמאות היוצרים מאידך, וזאת בדרך של הטבות מס שונות,[91] ועוד.
הפניית התקציבים נדרשת גם לחינוך על כל היבטיו. על המדינה להפנות סכומים משמעותיים לשם משיכת מורים, פדגוגים ומשוררים מן השורה הראשונה, אשר יפעלו לכתיבה מחדש של תוכנית לימודים עדכנית, אשר תמשוך את לב התלמידים ותהפוך את השירה לנושא רלוונטי ולכלי מעשי של ביטוי עצמי והעשרה בחייהם. בכדי להגשים תוכניות לימודים כאלה יהא על המדינה להפנות תקציבים למימון שעות לימוד נוספות – בין פורמאליות ובין בלתי פורמאליות – בהן יתרכזו התלמידים לא רק בשירה עצמה, אלא גם בפיתוח מיומנויות לשוניות, ביקורתיות ויצירתיות, אשר יאפשרו להם אינטראקציה עם הנושאים הנלמדים. יהיה על המדינה לדאוג להכשרה ראויה של המורים להוראת שירה. לבסוף, יהיה על המדינה להפנות תקציבים ליצירת מנגנון, אשר יוודא למידה אפקטיבית של תכנים אלה.
לבסוף, המדינה נדרשת להפנות תקציבים נוספים לטובת תמיכה בהפקות שירה מגוונות בעיקר של פסטיבלים ופרויקטים ייחודיים. עד שנת 1990 כמעט ולא היו פסטיבלי שירה בישראל ועתה יש מדי שנה בין ששה לשמונה פסטיבלים. הווה אומר, המדינה חייבת לעדכן את תקציב פסטיבלי השירה בהתאם למציאות. הפסטיבלים ופרויקטים ייחודייםף כגון, "שירחוב"[92] מגדילים את נראותה של השירה והופכים אותה לנוכחת עבור חלקים נרחבים יותר באוכלוסיה.
במישור של יצירת מוסדות על המדינה ליצור מסגרות מספקות להוראת הנחלת שירה, שיחרגו מהדפוס של שיעורי הספרות הרגילים, אשר נראה כי איננו אפקטיבי די הצורך ואינו מכיל את מלוא המשמעות של שירה. כלי מוסדי אפשרי הוא הקמת אקדמיה לשירה ישראלית. דוגמא למוסד כזה קיימת כבר בארה"ב, הגם ששם מדובר במוסד פרטי: האקדמיה למשוררים אמריקאים הוקמה בשנת 1934 על ידי מארי בולוק, כתגובה לחוסר העניין הציבורי בשירה בארה"ב ולהעדר תמיכה כלכלית במשוררים, אשר אינם יכולים להתפרנס מאמנותם. האקדמיה, שבסיסה בניו יורק, היא ארגון ללא מטרת רווח, המתקיים מתרומות פרטיות. במישור הכלכלי הישיר, האקדמיה מעניקה מגוון פרסי שירה להישגים בתחום השירה כולל מענקים לבתי ספר מצטיינים, למשוררים מתחילים, לתרגומים וכדומה. במישור המוסדי, האקדמיה מקיימת אירועי שירה מגוונים בניו יורק וברחבי ארה"ב, החל בערבי שירה וכלה בסיורים בעקבות שירה. עוד מקיימת האקדמיה כנסים מקצועיים, דואגת להקלטת משוררים מקריאים משיריהם, ומוציאה מגזין שירה. האקדמיה מחזיקה אתר אינטרנט שמרכז שירה, חומרי לימוד ועזרים הוראה שונים, ומחקרים אקדמיים בנושא.[93] האקדמיה גם שותפה לאירועי חודש השירה הלאומי המתקיים מדי אפריל. כך למשל, בשנת 2008 יזמה הקרן פרויקט שיר בכל כיס, וכן פרויקט דיגיטציה שיועד להנגשת שירה למכשירים סלולאריים, לכבוד חודש השירה.[94]
צעד אחר במישור המוסדי קשור בניצול התשתיות הקיימות. למשל, משאב ספרותי רלוונטי שאיננו מנוצל כראוי לקידום השירה הוא הספריות הציבוריות, המפוזרות ברחבי הארץ. על המדינה להגדיל את כמות ספרי השירה המוצגים בספריות ולפעול ליצירת היכרות משמעותית של הספרנים עם ספרי השירה באופן שיעודד אותם להפנות קוראים לספרים אלה. עוד על המדינה לפעול להגדלת ניצול החלל והמשאבים של הספרייה לצורך קיום אירועי שירה סדירים למגוון קהלי יעד וקבוצות גיל, כחלק מהחינוך הבלתי פורמאלי לשירה. בשלב ראשון ניתן לגייס משוררים ויוצרים מתחומי התיאטרון, המוסיקה וכדומה על מנת שיקיימו פעילויות משמעותיות בתחום השירה.
גולת הכותרת של השינויים המוסדיים הדרושים היא חקיקת חוק שירה, הדרוש לשירה הישראלית בכל היבטיו. ראשית, מיצוב מעמד השירה בסעיף מטרות מפורש של החוק הוא חשוב במישור הסמלי, אך התהליך של זיהוי והפנמת הערך, וקיומו כחלק מחוק כתוב עשויים לסייע לבצר את מעמד השירה גם במישור המעשי. שנית, יצירת חוק מפורש תסייע לניהול התקין של מוסדות ותקציבי שירה. המצב הקיים בו סעיפי התמיכות של השירה נסתרים בחוקים שונים ונידחים, הוא בלתי ראוי ומקשה מאוד על הפועלים בתחום. מצב זה גורם לבזבוז רב של זמן ומשאבים על מאמצים בירוקרטיים, ולמימון-חסר למוסדות, אשר מתקשים לזהות ולחלץ את כל התמיכות הרלוונטיות להם ממגוון דברי החקיקה המשנית.[95] בטווח הארוך מבנה מימון כזה גורם לפחות יצירה ופחות איכות, ובכך סותר את מטרתו. שלישית, חוק שירה הוא הזירה הטבעית ליצירת מוסדות קשורים לשירה ולמיצוב השירה בתוך מוסדות קיימים. כך, אם חודש הקריאה היה קשור מפורשות גם לחוק שירה, יש להניח שהתייחסותו לשירה הייתה הופכת רצינית מאוד, ומכל מקום ליוצרי השירה היה בסיס לטענותיהם בדבר הייצוג הראוי לשירה; אם תוכנית הלימודים הייתה קשורה לחוק שירה שבו הגדרת מטרות ברורה ביחס למעמד השירה בישראל, עיצובה של תוכנית ראויה וממוקדת למטרות ראויות בתחום (כגון: היכרות עם מגוון יוצרים, חשיפה לביקורת ותרגום, התנסות ביצירה וכדומה) היה הופך פשוט יותר, וגם כאן – השירה וסוכניה יכולים היו להביע עמדה על בסיס מעמד השירה כפי שעוגן במסגרת החוק.
לבסוף, במישור של כפיית תכנים, על המדינה לשנות את מבנה תוכנית הלימודים הנוכחי. יש לדרוש היכרות עם כמות שירים מכובדת כחלק מבחינות הבגרות. בנוסף, על המדינה לדרוש היכרות משמעותית עם שירה, באופן שיגדיל את הסיכוי ללימוד מעמיק של התחום.
השינויים במישור המוסדי והתוכני, ובפרט חקיקת חוק שירה, חיוניים לא פחות מאשר המישור התקציבי. מקרה המבחן האמריקאי שתואר לעיל מלמד כי שינויים מוסדיים המשקפים עמדה ערכית חיובית ביחס לתרבות ושירה יכולים להיות משמעותיים גם כאשר הם מבוצעים בליווי סכומי כסף נמוכים יחסית (אך אין זאת אומרת שההמלצה היא להעניק תמיכה נמוכה), ובלבד שההשקעה נעשית במקומות הנכונים: בפיתוח החינוך והטעם האמנותי של הציבור, העלאת קרנה של האמנות, ועידוד יצירה איכותית באופן שייצר קהל עצמאי ופרטי של צרכנים ותומכי תרבות.
סיכום
ניתן לדמות את מצב השירה בישראל למצבה של קבוצה משכילה ובעלת עוצמה רוחנית, אך מוחלשת ודלת אמצעים ומשאבים, אשר נזקקת לכוחו של הרוב, אשר יעניק לה בטוחות משפטיות וכלכליות כדי להבטיח את קיומה, עצמאותה ואופייה. בהעדר בטוחות כאלה, השירה בישראל מצויה במשבר קיומי. היא מזוהה בציבור כמדיום אליטיסטי, אשר אינו רלוונטי לכלל האוכלוסייה. המשוררים אינם נתפסים כסוכנים חברתיים אלא כבני אליטות או בטלנים שבחרו בעיסוק לא מכניס, ועליהם לשאת בתוצאות בחירתם. גם ציבורי צרכני האמנות התרגל להאמין כי השירה יכולה לדאוג לעצמה, וכי היא תתקיים תמיד, אולם המציאות מלמדת אחרת.
נראה כי בתחום התרבות, העילית אינה כוח שולט, ודווקא הזיהוי של תחום אמנותי עם העילית פוגעת בסיכוייו יותר מכל. הציבור הישראלי אינו רגיל לצרוך שירה, בין היתר משום שהוא אינו נחשף אליה די הצורך, ואינו חווה אותה באופן חיובי. העדר השקעה תקציבית ומוסדית בשירה ממצב אותה כאמנות זניחה ולא רלוונטית, והמציאות הנובעת ממציאות זו רק שבה ומעצימה אותה. התוצאה פגומה בשניים: ראשית, מן הציבור נגזל ערך חברתי וכלי חשוב, משום שאין לו גישה למאגר השייך לו בדין. שנית, גם כאשר הציבור משתמש בכלים לשוניים ואחרים הנובעים מן השירה, הוא צורך אותם כמשתתף חופשי בלתי מודע, והדבר גוזל מן המשורר את ההכרה לה הוא זכאי.
במהלך המאמר נטען כי השירה היא בעלת חשיבות רבה עבור מדינת ישראל במגוון מישורים. מעבר לערכה העצמאי כאמנות יפה המרחיבה את דעתו של האדם, השירה היא חלק מההיסטוריה הישראלית. היא כלי חשוב בספר היסוד של הדתות החיות כאן, ומשמשת לשימור ופיתוח השפה העברית, ולעיצוב שיח, תרבות ושפה משותפת בתוך בליל השפות המתקיימות במקביל במרחב מצומצם. השפה על כל רבדיה, כולל השימושים המתוחכמים והשיריים בה, היא משאב שאל למדינה לאפשר לאחדים לשמרו כולו לעצמם. מטעמים אלה, יש לא רק להגן על השירה מפני כלכלת השוק החופשי, אלא אף לחזקה באופן משמעותי באמצעות חקיקה והגדלת תקציביה על מנת להציב לחברה אופק תרבותי נעלה.
אבקש להודות מקרב לב למשפטנית, שרון שקרג'י, על התחקיר וההבנייה של המאמר.
פורסם לראשונה ב: כתובת 6, גיליון דצמבר, 2011, עמ' 138.
הערות:
[1] ראו למשל החלטות הועדה הציבורית לנושא עדכון הקריטריונים לתקצוב מוסדות תרבות, טיוטא לדיון, נובמבר 2010 (עותק מצוי בידי המחברים) וכן ראו אביאל ילינק, "תרבות בירושלים", מכון ירושלים לחקר ישראל, זמין בקישור (כל הקישורים נבדקו ביום 28.11.10).
[2] לפי סקר משנת 2009, 79% מהאוכלוסיה הישראלית קוראים ספרים, נתון הקריאה הממוצע הוא 13 ספרים בשנה, והישראלים מעדיפים קניית ספר על פני יציאה לבילוי: קישור
[3] הצעת חוק פ/2089/18 מטעם חברי הכנסת זבולון אורלב, ניצן הורוביץ, שלי יחימוביץ, נחמן שי ויריב לוין מיום כ"ד בשבט התש"ע – 8.2.10. הצעת חוק נוספת שהוגשה אז הייתה פ/1580/18. לאחרונה הוגשה הצעת חוק נוספת על ידי כל הנ"ל למעט יריב לוין.
[4] יעל שיינין, ספרות זולה? על תמיכה ציבורית בסופרים בישראל נייר מדיניות, בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, יולי 2010 להלן: שיינין בעמ' 26. וראו הדיון בעליית מכירות הספרים והגידול בהוצאת ספרי מקור בעמ' 6-7.
[5] תכתובת דוא"ל עם מר משה קנר ממחלקת הייעוץ של הספרייה הלאומית מיום 21.11.10, עותק מצוי ביד המחבר.
[6] שיינין, בעמ' 8–10.
[7] גלעד מאירי, מהפכת אמצעי הייצור בשירה הישראלית, כתובת 2, 35–59.
[8] מאטצי'נג: ז'רגון ארגוני, אשר משמעותו תנאי לשותפות תקציבית בין ארגונים. לדוגמה, המחלקה לספרות במינהל תרבות מממנת תמיכה בגובה של 75% מסך הפעילות ואילו על הגורם הנתמך לגייס מאטצ'ינג, כלומר כסף ממקור אחר בערך של 25%, כתנאי לקבלת תמיכת המחלקה לספרות. מטרת המאט'צינג, בין השאר, היא לעודד יזמים תרבותיים ובפרט יזמי ספרות לגייס משאבים ממקורות אחרים. בדרך זו המדינה מוודאת עניין ציבורי בפרויקט.
[9] תכתובת דוא"ל עם הגב' קרן כרמל, מרכזת תחום ספרות, מיום 25.10.10, עותק מצוי ביד המחבר.
[10] Felix Frankfurter, Advice to a Young Man Interested in Going into Law, 2 The World of Law 275 (Ephraim London ed., 1960).
[11] בתוכנית הלימודים לבתי הספר הממלכתיים-דתיים המצב מעט טוב יותר, אולם מאחר שזו לא התוכנית הגנרית בישראל הנתונים מתייחסים לתוכנית הממלכתית. בבתי הספר הדתיים חובה ללמוד שמונה שירים מפיוטי ימי הביניים, שני פיוטים הקשורים למועדי השנה, ועוד עשרה שירים מודרניים לפי נושאים (אדם מול בוראו, משפחה, שואה). בנוסף, במסגרת היחידה המשלימה נלמדים שישה פיוטים נוספים ושנים עשר שירים מודרניים נוספים, גם הם לפי נושאים (ארס פואטיקה, זוגיות ואהבה, ארץ ישראל וירושלים: עקידה- דיאלוג עם המקרא, שאול המלך, נשים). בין השירים המודרניים ניתן למצוא את טובי המשוררים העבריים הפועלים כיום. קישור
ראו בהקשר זה דבריה של ברכה שריאל מתיכון אליאנס חיפה: "מי צריך ללמוד יותר? מי שאינו יודע – צריך יותר. מהי הסיבה לכך שבבתי הספר הדתיים, שלומדים בהם יהדות, לומדים יותר ספרות? בבתי ספר חילוניים צריך ללמוד יהדות יותר שעות [….] יש להחזיר לנו, בממלכתי, מה שמגיע לנו! אני מתקוממת נגד ההפרדה בין תוכניות הלימודים בספרות." קישור
[12] החינוך העל יסודי שאינו הכנה לבגרות ייסקר בהמשך. לא התייחסתי לחינוך הקדם יסודי והיסודי שבהם תוכניות ההוראה חופשיות יותר, הן מבחינת החלוקה בין סוגי היצירות והן מבחינת היצירות הספציפיות הנלמדות ראו: קישור
[13] קישור (זהו אינו האתר הרשמי של משרד החינוך משום שתוכנית הלימודים אינה מופיעה שם).
[14] ראו מיקודי העבר באתר: קישור.
[15] הדבר נובע ממיעוט השתלמויות בתחום, גלעד מאירי, הומוריזציה-פופולאריזציה בשירה הישראלית, כוורת 18, 46 (2010).
[16] ראו תוכנית הלימודים ביחידה הרביעית: קישור
[17] כעולה מהדיון ביחידה השלישית והחמישית לבגרות. ראו קישור ו-קישור
[18] קישור
[19] קישור
[20] כפי שעולה בבירור מתוכנית הלימודים. ראו הקישורים בהערות לעיל.
[21] לתנאי התוכנית והיוצרים המשתתפים בה בשנת תשע"א ראו חוזר מנכ"ל משרד החינוך
[22] בבתי הספר היסודיים, כל מפגש נמשך 45 דקות, והתוכנית כוללת שלושה מפגשים, אולם לפי תנאי התוכנית נראה שבית הספר יכול גם לחזור על המפגש שלוש פעמים, אפילו באותו יום, עבור קבוצות גיל שונות. בבתי הספר העל יסודיים כל מפגש נמשך 1.5 שעות, והתוכנית כוללת שני מפגשים, לכן אם יבקש בית הספר להמשיך את המפגש עם אותה קבוצה, מקסימום הזמן שיתקבל הוא שלוש שעות.
[23] זאת על סמך התרשמותי כמשתתף בתוכנית בשנת 2007 – ג.מ.
[24] ראו ההפניות באתר משרד החינוך
[25] זאת על סמך התרשמותי האישית כמשתתף באירועים ומידע שהגיע לידי מתוקף תפקידי כמנהל "מקום לשירה" בירושלים, במסגרתו הופק האירוע האמור – ג.מ.
[26] אור קשתי, "החוג של ענקי הספרות העברית נאבק על המשך קיומו", הארץ, 8.10.10, לדיון מעמיק יותר ראו הכתבה הבאה: קישור.
[27] Joel Feinberg, Not with my Tax Money: The Problem of Justifying Government Subsidies for the Arts, VIII Public Affairs Quarterly (April 1994), 101, 114; פיינברג טוען לערך אינטרינזי של האמנות. לעמדה חולקת ראו: Richard N. Manning, Intrinsic Value and Overcoming Feinberg's Benefit Principle, VIII Public Affairs Quarterly (April 1994), 125; לעמדה לפיה האמנות היא כלי למציאת ערכים אחרים ראו: Daniel O. Nathan, Liberal Principles and Government Support for the Arts, VIII Public Affairs Quarterly (April 1994): 141.
[28] ודוקו: שירה ותוצריה, ובפרט מטבעות הלשון שטובעת השירה בשפה והנוצרים על ידי פרטים בתוך הקשר אמנותי מכוון, הם טובין ציבורי בשונה מהשפה עצמה, שהיא יציר חברתי. למעמד השפה ראו Ronald Dworkin Can A Liberal State Support Art? A Matter of Principle (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1985), pp. 221-233, 230. להלן: Dworkin. מאידך ראו Noel Carroll, Can Government Funding of the Arts Be Justified Theoretically?, XXI Journal of Aesthetic Education (Spring 1987): 21-35. טיעון חשוב של דבורקין, בדבר הערך בעצם קיומה של תשתית ומסגרת לאמנות עבור הדורות הבאים, נתמכת באופן מעניין גם אצל John Simon, Commentary on Public Support of the Arts, 9 Columbia Journal of Art and the Law (1985) 229, 230 .
[29] על אמנות גבוהה כבעלת ערך אינטרינזי ראו:Thomas Nagel, Public Benefits of the Arts and Humanities, 9 Columbia Journal of Art and the Law (1985) 336, 337-339.
[30] על הגדרת מקורות גאווה לאומית כטובין ציבורי ראו – William J. Baumol, Public Support of the Arts, 9 Columbia Journal of Art and the Law (1985) 214, 221. להלן: Baumol.
[31] Research Alert: Poetry readers begin early, read more, Free for All: Reports at no Cost, July 21, 2006 http://business.highbeam.com/435358/article-1G1-148979628/poetry-readers-begin-early-read-more
[32] Dworkin, בעמ' 232-231.
[33] Baumol, בעמ' 216 ואילך (ובפרט בעמ' 217).
[34] לדיון בטענה זו ראו: 97–101 Marci A. Hamilton, Art Speech, 49 Vanderbilt Law Review 73,. להלן: Hamilton.
[35] Enrique R. Carrasco, The National Endowment for the Arts: A Search for an Equitable Grant Making Process, 74 Georgetown. Law Journal, 1521, 1525 . להלן: Carrasco.
[36] חוקת ארה"ב, סימן 1(8).
[37] Hamilton בעמ' 75; Carrasco בעמ' 1525.
[38] לסקירה היסטורית מפורטת ראו Carrasco, בעמ' 1526-1523.
[39] Hamilton בעמ' 113; Carrasco בעמ' 1527.
[40] Hamilton בעמ' 114-113.
[41] Carrasco, בעמ' 1529: "The principal goal would be the promotion of cultural and artistic excellence to move the United States out of an era of cultural barbarism and into an era of cultural enlightenment."
[42] שם, בעמ' 1527, וראו ההפניות המובאות שם לעדויות שנשמעו בדיוני החקיקה.
[43] פרקים 2 (הוראת חקלאות, סחר, כלכלת בית ונושאי מסחר), 17 (הגנה לאומית)
[44] סעיף 954a.
[45]סעיף 955b. ראו Subchapter I :National Foundation on the Arts and the Humanities זמין אונליין ב- http://www.law.cornell.ed u/uscode/20/usc_sup_01_20_10_26_20_I.html
[46] סעיף 951: Declaration of findings and purposes.
[47] The Congress finds and declares the following: (1) The arts and the humanities belong to all the people of the United States. (2) The encouragement and support of national progress and scholarship in the humanities and the arts, while primarily a matter for private and local initiative, are also appropriate matters of concern to the Federal Government. (3) An advanced civilization must not limit its efforts to science and technology alone, but must give full value and support to the other great branches of scholarly and cultural activity in order to achieve a better understanding of the past, a better analysis of the present, and a better view of the future. (4) Democracy demands wisdom and vision in its citizens. […] (5) It is necessary and appropriate for the Federal Government to complement, assist, and add to programs for the advancement of the humanities and the arts by local, State, regional, and private agencies and their organizations. […] (6) The arts and the humanities reflect the high place accorded by the American people to the nation’s rich cultural heritage and to the fostering of mutual respect for the diverse beliefs and values of all persons and groups. (7) The practice of art and the study of the humanities require constant dedication and devotion. While no government can call a great artist or scholar into existence, it is necessary and appropriate for the Federal Government to help create and sustain not only a climate encouraging freedom of thought, imagination, and inquiry but also the material conditions facilitating the release of this creative talent. (8) The world leadership which has come to the United States cannot rest solely upon superior power, wealth, and technology, but must be solidly founded upon worldwide respect and admiration for the Nation’s high qualities as a leader in the realm of ideas and of the spirit. (9) Americans should receive in school, background and preparation in the arts and humanities to enable them to recognize and appreciate the aesthetic dimensions of our lives, the diversity of excellence that comprises our cultural heritage, and artistic and scholarly expression. (10) It is vital to a democracy to honor and preserve its multicultural artistic heritage as well as support new ideas, and therefore it is essential to provide financial assistance to its artists and the organizations that support their work. […]
[48] לדו"ח שנת 2009, שעליו מבוססים הנתונים שיובאו להלן, ראו http://arts.endow.gov/about/09Annual/index.php.
[49] למשל, קיימות משרות של משורר "לאומי" גם במדינות ואפילו במחוזות מדינתיים. Hamilton, בעמ' 117. וראו דוגמא אחת מיני רבות לתמיכה מדינתית בקישור.
[50] ראו הדו"ח ביחס לשנים 2009-2004, המראה כי יחס התמיכות הכללי בין התמיכות המקומיות והמדינתיות נע בין 1:2 בקירוב ל- 3:8 השנה, בין המדינתיות לפדראלי בין 1:4 בקירוב לכ-2:3 השנה, ובין המקומי לפדראלי בין כ-1:8 לכ-1:2 השנה. יצוין כי מדובר בתמיכות לכלל האמנויות, ולא ספציפית לשירה. ראו קישור
[51] סעיף 954g לקוד הפדראלי.
[52] ראו באתר העל של המועצות המדינתיות
[53] ראו באתר המאחד את כל הסוכנויות המדינתיות
[54] מוסד זה קיים למשל בארקנסו, ושם מדובר על משורר שנמצא בבית הספר בשעות הלימודים באופן קבוע. ראו מטרה 3.1 במסמך הסוכנות המקומית
[55] ראו למשל בארקנסו -מסמכים דומים מצויים גם באתרי המועצות האחרות.
[56] ראו במינסוטה. הצהרות ברוח זו מצויות גם באתרי מועצות אחרות.
[57] Hamilton, בעמ' 118-117.
[58] שם, בעמ' 116.
[59] ראו אצל Carrasco.
[60] Hamilton, בעמ' 119.
[61] שם, בעמ' 115.
[62] למשל, השם: בעבר הכינוי הרשמי היה: Consultant in Poetry to the Library of Congress, וכיום: Poet Laureate Consultant in Poetry. ראו קישור
[63] קישור
[64] קישור
[65] כך באתר הממשלתי
[66] קישור :Many innovative ideas for advancing the national awareness of poetry have come from the Poet Laureates. The idea of posting poetry in high-traffic public place came from Joseph Brodsky. Laureate Gwendolyn Brooks traveled the U.S. meeting with elementary school students to encourage them to write poetry. Rita Dove combined poetry and jazz in promoting children's poetry.
[67] ראו למשל דוגמאות בודדות מני רבות הדנות במינוי המשורר ארתור מרווין למשורר הלאומי לשנת 2010: http://latimesblogs.latimes.com/jacketcopy/2010/07/ws-merwin-named-new-us-poet-laureate.html, http://www .csmonitor.com/Books/chapter-and-verse/2010/0702/W.S.-Merwin-What-kind-of-poet-laureate-will-he-be, http: //www.pbs.org/newshour/bb/entertainment/july-dec10/merwin_07-01.html, http://www.theatlanticwire.com/op inions/view/opinion/Celebrating-WS-Merwin-New-US-Poet-Laureate-4195, http://artpredator.wordpress.co m/2010/07/05/us-library-of-congress-names-w-s-merwin-new-us-poet-laureate/
[68] ס"ח 1698 עמ' 53. להלן: חוק הקולנוע. חוק זה, שהיה עיבוד של שתי הצעות חוק פרטיות שאומצו על ידי הממשלה: פ/ 1651 של ח"כ יונה יהב, ראו ההצעה ודברי הכנסת הרלוונטיים בדברי הכנסת ה-14, מושב שלישי חוברת ו' ישיבה קנ"ב, עמ' 1309 ובנספחים שם (להלן: הצ"ח יהב); ו-פ/1811 של ח"כ דדי צוקר, ראו ההצעה ודברי הכנסת הרלוונטיים בדברי הכנסת ה-14, מושב שלישי, חוברת י"ג ישיבה קס"ט עמ' 4500 ובנספחים שם (להלן: הצ"ח צוקר). הצעות החוק היו דומות ברוחן, והמחלוקות בין ההצעות, שנגעו בעיקר למנגנונים הספציפיים שייקבעו בחוק ולצורת המימון, אוחדו בגרסתו הסופית של החוק. החוק החליף את החוק לעידוד הסרט הישראלי משנת 1954.
[69] הצ"ח יהב, עמ' 1309.
[70] שם בעמ' 1310.
[71] שם, שם.
[72] ראו גם דברי ההסבר, ה"ח 2754 מיום 28.10.98, ח' חשון תשנ"ט, עמ' 66.
[73] שם.
[74] ראו קישור
[75] חוק הקולנוע, תשנ"ט-1999, סעיף 2(ב)
[76] ראו חוק רשות שניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990: סעיף 5(ב)(1) המחייב את הרשות לפעול "לקידום היצירה העברית והישראלית", וביתר פירוט סימן ג'1 לחוק המחייב את הזכיינים לתמוך כספית בהפקה ורכישה של הפקות מקור בערוץ כולל סרטים ישראליים, וכן התוספת הראשונה לחוק הקובעת כמות ושעות שידור מינימאליים לסוגה עילית והפקות מקומיות, והתוספת השניה הקובעת את סכומי ההשקעה בהפקת סוגה עילית, ובפרט בסרטים ישראליים (סעיף 5א לתוספת) תמיכה מסוג אחר בקולנוע היא סעיף 104 הקובע מתן מענק לבית קולנוע (ועיתון יומי) אשר הכנסותיהם מפרסומות ירדו כתוצאה משידור פרסומות בערוץ 2.
[77] דוגמאות בודדות מני רבות הן הסרט "ביקור התזמורת" שזכה בפרסים בפסטיבל קאן, ובפסטבלים בינלאומיים רבים בשנת 2007, הסרט "בופור" שהיה מועמד לפרס האוסקר וזכה בפרס דב הכסף בשנת 2008, והסרט "ואלס עם באשיר", שהיה מועמד לאוסקר וזכה בפרסי גלובוס הזהב, הסזאר, ובפרס איגוד הבמאים בלוס אנג'לס בשנת 2009, הסרט "עג'מי" היה אף הוא מועמד לאוסקר, בשנת 2010.
[78] מעל 100 סרטים ישראליים חדשים מופקים בכל שנה, גידול של 170% במספר הסרטים שהופקו בארץ בשנים האחרונות. בנוסף, כ-200 סרטים ישראליים הוקרנו מידי שנה בפסטיבלים הגדולים בחו"ל. ראו קישור
[79] הפעם הראשונה בה הגיע החוק לבית המשפט הוא בשנת 2000, אז הוגש בג"ץ בנוגע להחלטה להאריך את תקופת תחולתו של מבחן תמיכה שנקבע מכוח החוק בשנה נוספת (בג"ץ 5805/00 מעלה, המרכז לציונות דתית (ע"ר) נ' שר המדע והספורט ואח' (העתירה נדחתה בהחלטה לקונית מיום 30.10.00)). בקשה לדיון נוסף נדחתה אף היא (דנג"ץ 8236/00 מעלה, המרכז לציונות דתית (ע"ר) נ' שר המדע, התרבות והספורט ואח' (לא פורסם. פסק דין מיום 15.4.01)). הפעם השנייה והאחרונה עד כה הייתה בשנת 2006, אז נגעה העתירה לתמיכה פרטנית שנמנעה מהעותרת עקב קביעה של ועדת התמיכות שהעותרת אינה מתמחה בסרטים תיעודיים. בית המשפט קבע כי ההחלטה התקבלה בסמכות ובסבירות, ולכן גם עתירה זו נדחתה (בג"ץ 9547/06 הקרן החדשה לקידום ולעידוד יוצרי קולנוע וטלוויזיה נ' המועצה הישראלית לקולנוע ואח' (לא פורסם. פסק דין מיום 14.4.08)).
[80] ראו נירית אנדרמן, "קלוז אפ על גסיסה" הארץ 13.5.07. נירית אנדרמן, "מיכה חריש יחליף את רוני מילוא בתפקיד יו"ר מועצת הקולנוע" הארץ 12.9.07.
[81] קישור
[82] דברי המפיק דודי זילבר, מתוך: ניב שטנדל, "סיפור קטן: מה מצב הקולנוע הישראלי?" NRG 22.5.2010. להלן: שטנדל.
[83] דברי ערן ריקליס, שם.
[84] ריאיון טלפוני על ידי המחבר מיום 17.11.10.
[85] ראו אור קשתי, "משרד החינוך פסל ספר היסטוריה בטענה של שימוש במלים קשות כמו 'מופלה לרעה'" הארץ 13.9.10.
[86] ראו למשל אהרן צ'חנובר, "על שקיעת הרוח", הארץ 29.7.08. אור קשתי, "החוג של ענקי הספרות העברית נאבק על המשך קיומו", הארץ, 8.10.10. לדיון מעמיק יותר ראו הכתבה הבאה.
[87] ראו Dworkin, בעמ' 222
[88] בישראל לא מקובל לפרסם נתוני צפייה באופן רשמי, אולם ראשית נתונים מופיעים אצל שטנדל, לעיל הערה 82.
[89] אילן שיינפלד, בית ספר למשוררים (1997) בעמ' 193.
[90] לתחשיב המסביר מדוע כשל השוק ביחס לשירה גדול במיוחד ראו שם, בעמ' 193-192.
[91] למשל, אחד מהקשיים בהם נתקלים כותבים הוא העובדה שבעת הכתיבה, גם אם אין להם כל הכנסה, הם עדיין חייבים בתשלום מסים כגון ביטוח לאומי, אולם כאשר הספר יוצר ובמידה שנוצרת לכותב הכנסה כתוצאה ממנו, הכנסה זו כולה חייבת במס לפי סף המס אליו מגיעה ההכנסה, בלא התחשבות עם אי ההכנסה בתקופת היצירה. ראו גם אצל שיינין בעמ' 9.
[92] דוגמא לפרסום כזה היא הפרויקט "שירחוב" שהתקיים בירושלים בשנים האחרונות וכלל פרסום שיריהם של מגוון משוררים, יהודים וערבים, ידועים ושאינם ידועים, חיים ומתים ברחובות העיר. בפרויקט זה הייתה הקפדה על בחירת שירים שפורסמו במלואם והיו נגישים ועם זאת בעלי ערך אמנותי. ניתן לחשוב על רעיונות אחרים ברוח זו. גילוי נאות: הכותב היה מעורב בהגיית ויצירת הפרויקט – ג.מ.
[93] כל המידע מאתר האינטרנט של הקרן.
[94] קישור
[95] כך למשל, הארגון "מקום לשירה" שאחד הכותבים הוא מנהלו, הקים ומנהל את אתר האינטרנט הגדול בישראל בנושאי שירה, המכיל מאגר של שירה, ביקורת ומאמרים תיאורטיים, מידע על יוצרים וקרנות תמיכה ועוד. עד שנה זו "מקום לשירה" לא זכה לכל תמיכה באתר האינטרנט ונאלץ לקיים את האתר בסיועם המזדמן של מתנדבים ולממן את עלויות האחזקה והניהול שלו מתקציבים אחרים. זאת מכיוון שהארגון הוא ארגון תרבות, ולכן המידע שהגיע אליו מאגף תרבות במשרד החינוך ומקולגות הוגבל לסעיפי תמיכה מתחום התרבות (מדובר בתקנות ששמן הרשמי – תבחיני תמיכה. הם שמחוקקים מכוח סעיף 3א לחוק יסודות התקציב. בשל אופן חקיקתן, המהווה טלאי על טלאי בסעיפים תקציביים, קשה מאוד לאתרן בדרכים המקובלות), קיימות תקנות תמיכה בחינוך אשר כוללות). רק במהלך כתיבת המאמר גילינו כי בנוסף על תקנות התמיכה בתרבות קיימות גם תקנות תמיכה בחינוך הרלוונטיות ל"מקום לשירה" בנושאים שונים, כגון נושא אתר האינטרנט. מצב זה הוא פגום, שכן משעה שמדינת ישראל הקציבה כסף לתמיכות כאלה, מן הראוי היה שתהיה בהירות מספקת אשר תאפשר לעוסקים בתחום (כלומר: אנשי תרבות) להגיע אליהן.