כשאני כותבת את התואר הזה, "שר השירה", שמחה ממלאת אותי. אולי, באחת השנים הקרובות, ולאור משב-המהפכה-שבאוויר, אולי גם לנו יהיה שר שירה. בינתיים, אסתפק בלהביא לתודעת הקוראים שיש דבר כזה, שר שירה, שתפקידו היחיד והעיקרי הוא לקרב את השירה אל העם. הוא נבחר ע"י ממשלת ארה"ב ומקבל משכורת שנתית של 35 אלף דולר ולשכה בבניין הספריה. רק שתי מטלות רשמיות מצפות לו: לקרוא את שירתו בראשית כהונתו ובסופה. אך יש להניח שהוא עושה ככל יכולתו לקדם את מעמדה של השירה ושל המשוררים.
פיליפ לוין (Philip Levine) נולד ב – 10 בינואר 1928 בעיר דטרויט בארה"ב, עיר תעשייה גדולה של מפעלי מכוניות כמו קדילק ושברולט, שלוין עבד בהם כפועל שחור שנים רבות.
פריבילגיית הכוח, 1965 / פיליפ לוין
מאנגלית: דורית ויסמןבבוהנו עטוית המגף השחור העיר אותי השוטר. למה אני ישן על המדשאה? זה טוב יותר, אמרתי לו, מאשר על ספסלי ברזל. אחר-צהרים מאוחר בפארק הקטן שליד הכניסה לאצטדיון, השמש נעלמת מאחרי עצי הדולב. עד שקמתי על רגלי הייתי כבר חצי ער. "למה אתה לא בבית?" הוא אמר. "בספרד אנחנו ישנים בפרטיות". הסברתי לו שאני מחכה לתיקון המכונית שלי, ושיש לי עוד כמעט שעה לחכות. נראה שהוא פקפק בדברי. האם אוכל ללכת אתו למוסך ולהראות לו את המכונית? בדרך לשם שאלתי אותו אם הפרתי את החוק. "החוק", אמר, "למה אתה חושב שיש לזה איזשהו קשר לְחוקים?" בתי הקפה הקטנים לאורך הדיאגונל[1] היו ריקים אחרי העומס בצהרים. המלצר האנדלוסי הקטנטן בגאטו נגרו השפיל את עיניו והניע את ראשו. כשנכנסנו למוסך, ג'ורדי – הבוס – התקרב אלינו בזהירות. גם הוא נמנע מעיני. "אני יכול לעזור", אמר. השוטר אמר לו שההולנדי טוען שיש לו כאן מכונית. כן, אמר ג'ורדי, הפולקסווגן הלבנה שלו, זו שבמעלית. האם הוא בטוח שהמכונית שייכת להולנדי. כן, הוא מביא אותה לכאן הרבה פעמים, הסביר ג'ורדי, אבל הוא לא הולנדי, הזר הוא מאמריקה. "ארצות הברית"? צעק השוטר, נרעש בבירור. הוא הסתובב אלי, הסיר את כובעו האפור, הצבאי, השתחווה קלות והביע את התנצלותו.
מה זו עבודה / פיליפ לוין
מאנגלית: דורית ויסמן
עומדים בגשם בשורה ארוכה
מחכים בפורד היילנד פארק. לעבודה.
אתה יודע מה זו עבודה – אם אתה
מספיק מבוגר לקרוא את זה אתה יודע מה זו
עבודה, למרות שאולי אתה לא עובד.
שכח ממך. זה על ציפיה,
מעביר משקל מִרֶגֶל אחת לשניה.
מרגיש את הגשם הקל נופל כמו ערפל
לתוך שערך, מטשטש את ראיתך
עד שאתה חושב שאתה רואה את אחיך שלך
לפניך, אולי עשרה אנשים קדימה.
אתה משפשף את משקפיך באצבעות,
וודאי שזה אח של מישהו אחר,
צר יותר משלך בכתפים
אבל עם אותה עמידה רפויה עצובה, החיוך המעושה
שלא מסתיר את העקשנות,
את הסירוב העצוב להתייאש
בגלל הגשם, בגלל השעות שהלכו לאיבוד,
בגלל הידיעה שהיכן שהוא לפניך
איש שמחכה יאמר "לא,
אנחנו לא מקבלים היום", מכל
סיבה שירצה. אתה אוהב את אחיך
ופתאום אינך יכול לעמוד
באהבה ששוטפת אותך לאחיך,
שאינו לצדך או מאחוריך או
לפניך כי הוא בבית מנסה
לישון אחרי משמרת לילה עגומה
בקדילק, על מנת שיוכל לקום
לפני הצהרים כדי ללמוד את הגרמנית שלו.
עובד שמונה שעות בלילה על מנת שיוכל לשיר
וַגְנֶר, האופרה שאתה הכי שונא,
המוסיקה הגרועה ביותר שנוצרה אי פעם.
כמה זמן עבר מאז אמרתָּ לו
שאתה אוהב אותו, אוחז בכתפיו הרחבות,
פותח את עיניך לרווחה ואומר את המלים האלו,
ואולי מנשק את לחיו? מעולם
לא עשית משהו פשוט כל כך, ברור כל כך,
לא בגלל שאתה צעיר מדי או טיפש מדי,
לא בגלל שאתה מקנא או רע
או לא יכול לבכות
בנוכחות איש אחר, לא,
זה רק בגלל שאתה לא יודע מה זו עבודה.
הנה לינק ביוטיוב בו המשורר פיליפ לוין קורא משיריו (16 דקות), והשיר הראשון הוא: "מה זו עבודה"
פיליפ לוין (3 דקות) בביתו החדש בברוקלין הייטס, מדבר על מנהגיו ושירתו וולט ויטמן:
לינקים נוספים:
ועוד לינק למשורר קורא את השיר "מה זו עבודה" – אודיו בלבד
לינק מעניין של ראיון עם המשורר (בין היתר: על עבודתו כפועל שחור, על האכזבות שהיו לו כמשורר צעיר עת שלח שירים לעתון)
פיליפ לוין מדבר על השראה, כתיבה ועל עצמו בראיון מ – 2009 (3 וחצי דקות)
לינק ל-ynet עם שיר שלו בתרגום משה דור
לינק לכתבתו של אלי אליהו ב"הארץ", אוגוסט 2011
[1] דיאגונל – הרחוב הארוך בברצלונה
