תפריט
שירי התפילה הישראליים עושים שימוש רב בפרודיה. תופעה זו היא ביטוי של השפעת התרבות הפופולרית התקשורתית וההומוריסטית על התפילה, תופעה שאנו מכנים פופיוט (poprayer). הפופיוט הוא ההזדמנות של השירה היהודית הקדומה (הפיוט) לקפוץ היסטורית ופואטית לתקופה אחרת, ולהתעדכן בחידושיה על מנת להפוך שוב לרלוונטית עבור המשוררים והקוראים. אנו נבקש לתאר תופעה זאת באמצעות שני שירים של דוד אבידן, בן דור שנות החמישים של המאה העשרים, ואדמיאל קוסמן, בן דור שנות השמונים של אותה מאה. לשם כך נאפיין מונחים מרכזיים בהרצאתנו: שיר תפילה, שירה ישראלית, פופואטיקה ופרודיה.
בקרבת מקום, אנתולוגיית שירי התפילה שערכנו, הגדרנו שיר תפילה כשיר בקשה משום שהשורש של המילה תפילה, פ.ל.ל., רומז למשמעות הראשונית של התפילה, לבקש ומשום שהתפילה הראשונה המופיעה בתנ"ך היא תפילת בקשה. באופן כללי, ניתן לומר ששירי תפילה הם בקשה כפולה לאל. הבקשה הראשונה היא לזכות בקרבת האל, והבקשה השנייה היא בדרך כלל בקשה ספציפית של המשורר, למשל, לזכות בגאולה, בשער לזכות קבוצתו האהודה או בכך שיגיע האוטובוס לו הוא ממתין.
השירה הישראלית המודרנית היא תקופה פואטית-היסטורית ייחודית בשירה העברית. נתמקד בשני מאפיינים סגנוניים מרכזיים של התקופה: תקשורתיות והומור, שהוא ביטוי מענג של תקשורתיות. מאפיינים אלו הם ביטוי להשפעת העצמאות המדינית של העם היהודי על הספרות. כינון מדינה איפשר לאומה הדוברת לשונות שונות החיה בפזורה מחוץ לזמן ולמקום ריבוניים, ליצור זהות מגובשת באמצעות הישראליות. הישראליות מחייבת שיח המעוגן לא רק במקורות ובמיתולוגיה הלאומיים, קרי, בטקסטים, אלא גם ביומיומי, באזרחי, באוניברסלי, ולכן עליו להיות תקשורתי, פחות פתטי, אניגמטי ונמלץ. התקשורתיות וההומור הם גם ביטוי של השפעת התרבות הפופולרית. מדינת ישראל היא מדינה שקפצה למשפחת המדינות בתקופה בה התרבות הפופולרית הפכה להיות דומיננטית. מכאן, כתם לידה של הישראליות הוא התרבות הפופולרית והוא ניכר בין השאר גם בספרותה.
הפואטיקה של התרבות הפופולרית היא הפופואטיקה. הפופואטיקה היא המקבילה הספרותית של הפופארט. פופואטיקה היא פואטיקה המושפעת מתכנים של ז'אנרים פופולריים, כגון קולנוע וטלוויזיה, ומצורותיהם, למשל, התסריט, המערכון והפזמון. אחד המאפיינים המרכזיים של הפופואטיקה הוא השימוש הרב בפרודיה וזאת עקב מאפייניה התקשורתיים, ההומוריסטיים והביצועיים (פרפורמנס), האופייניים לתרבות הפופולרית. הפופיוט הוא ביטוי של הפופואטי.
הפרודיה היא יצירה תרבותית, אשר מְחקה באופן פולמוסי ולרוב הומוריסטי יצירה תרבותית אחרת. הטקסט הפרודי מזהה בטקסט המקורי מאפיינים נוחים להגחכה. אלו מאפיינים של תבניות מקובעות, סנטימנטליות, ארכאיזמים, מניירות וכיוצא באלה, ומעוות אותם, למשל על ידי הגזמה, המעטה, היפוך הגבוה, העלאת הנמוך וכדומה.
הפרודיה משתמשת גם בסוגי צחוק והומור תוקפניים ולרוב מנמיכים. נמנים עליהם לעג, גיחוך, בוז, הומור שחור; וכן מגוון של אפקטים הומוריסטיים, כגון אירוניה, סטירה, גרוטסקה ואיגיון. על פי רוב פרודיה על יצירה אינה ביטוי של הומור לשמו, אלא שהומור הוא מגמתי ונועד לחזק את המסר הפולמי והמתקן של הפרודיה (Dentith, 2000).
לפרודיה תפקיד של היפוך נורמות ספרותיות בצומת ספרותי היסטורי. זהו תפקיד פוליטי וביקורתי במערכת הספרותית, המבטא את הצורך של הדור הנוכחי להשתחרר מן המודל והחוקים שקדמו לו. הווה אומר, הפרודיה היא סימפטום של מעבר בין תקופות היסטוריות ומשרתת את הדור הצעיר, כמכשיר לאימון ולשליטה בטקסטים קודמים על מנת להורידם מגדולתם.
אף על פי שהפרודיה היא בעיקרה תבנית ספרותית חתרנית, היא מתבססת על תפישה שמרנית הקובעת כי יש קנון, ואף משמרת אותו: והרי ללא קנון הקורא אינו יכול לזהות את המקור, ופרשנות הטקסט נפגמת. לכן הנטייה היא ליצור פרודיות על יצירות פופולריות (Hutcheon, 1985: 18). מצב זה יוצר את הפרדוקס הפרודי: באמצעות ציטוט פרודי מְחַיה הפרודיה את המקור ואף משמרת אותו כיצירה חדשה ורלוונטית על ידי הטקסט המאוחר. פרדוקס זה אף מסביר מדוע יש פרודיות הנובעות מהערצה למקור (189 :2000 Dentith,). הפרודיה מזהה את גרעין הכוח של המקור ופוגעת בטקסט המקורי עצמו באמצעות מקור כוחו שלו. אולם מקור הכוח של הטקסט המקורי הוא אותו מקור כוח הנערץ על מחבר הטקסט המאוחר. בפרפרזה על דברי חז"ל, "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" אפשר לומר באופן אירוני: אמור לי על מי אתה עושה פרודיה ואומר לך מי אתה. זו תמצית הפרדוקס הפרודי: היוצר הפרודי מגדיר את זהותו הספרותית דרך יריבו.
הפרודיה בשירי התפילה הישראליים היא נשק איקונוקלסטי בהתמודדות של השירה העברית המודרנית עם הסמכות המקודשת של המקורות ובו זמנית ניסיון פרדוקסלי לשמר את הרלוונטיות שלהם לתרבות היהודית המתחדשת. שירי התפילה הישראלים אימצו את העמדה הפרודית על מנת לעצב זהות רוחנית עדכנית המתאימה למשורר עצמו, לזמן ולמקום. זהו ניסיון מהפכני מבחינה פוליטית וביקורתית היות והוא מבוסס על שפגאט בין הפרודי-הומוריסטי לבין הרליגיוזי. הרי, יש ניגוד בין הנומינוזי או מעורר היראה לבין ההומוריסטי – איננו צוחקים בדיבור שלנו עם האל או במהלך תפילה בבית הכנסת.
דוגמא מובהקת לפופיוט פרודי הוא השיר "תפילה מלב אל לב" של דוד אבידן:
תפילה מלב אל לב / דוד אבידן
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֲדוֹנָי אַתָּה יָדַעְתָּ
שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר
עֲשֵׂה לָנוּ נֵס עַכְשָׁו שֶׁנֵּדַע כָּל מַה שֶׁיָּדַעְתָּ
כָּל מַה שֶׁתֵּדַע כָּל מַה שֶׁתַּחְשֹּׁב כָּל מַה שֶׁתַּרְגִּישׁ
עֲשֵׂה לָנוּ נֵס עַכְשָׁו שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִסִּים
לְמַעַן עַצְמֵנוּ וּלְמַעַן זוּלָתֵנוּ וּלְמַעַן אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ
וְאַל תַּגְבִּיל אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֶת אֶפְשָרֻיּוֹתֵינוּ
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִגְבַּלְתָּ אֶת אֶפְשָרֻויּוֹתֶיךָ
וְתֵן לָנוּ עוֹלָם קָטָן מִשֶּׁלָּנוּ
שֶׁנִּבְרָא אוֹתוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָנוּחַ
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹתֵר מִשְּׁבִיעִית הַיּוֹם
וְאַל תְּרַחֵם עָלֵינוּ אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ
רַחֵם עַל הַקְּטַנִּים וְעַל הַשּׁוֹטִים
רַחֵם עַל הָעַמִּים וְעַל הָאֲרָצוֹת
וְתֵן בָּנוּ כּוֹחַ לִהְיוֹת אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה יָדַעְתָּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה שָׁמַעְתָּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה אַתָּה
וַאֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הוּא אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ
לָכֵן תֵּן בָּנוּ כּוֹחַ לֹא לְוַתֵּר
וְלֹא לְעוֹרֵר רַחֲמִים שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ
וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ כִּי אֵין אֲדוֹנָי צֹרֶךְ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה רִחַמְתָּ
אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ וְלֹא אַתָּה תְּרֻחַם
תֵּן לָנוּ לֵב חָזָק וּמוֹחַ פָּתוּחַ
וְאַל תַּחֲשׁוֹב עָלֵינוּ יוֹתֵר מִדַּי
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי בּוֹרֵאָדָם
לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן אֲדוֹנָי צְבָאוֹת
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי עֵר לְתָמִיד
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי בּוֹרֵא אָדָם בְּצַּלְמוֹ
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְבֹרָךְ מִבְּרָכוֹת
וּפִי מְבָרֵךְ יְבֹרַךְ וְנֹאמַר אָמֵן
אבידן עיצב שיר תפילה המשמר בו בעת את מסורת התפילה היהודית, אך גם מורד בה. החתרנות באה לידי ביטוי באמצעות חיקוי מגחיך של צורת התפילה היהודית המקובלת. הפרודיה כאן מפרקת את ההיררכיות והדיכוטומיות המקובעות שביחסים בין הנשגב להיתולי. היא אף יוצרת אינטימיות מפתיעה בין האדם לאל הודות לוידויים אוטופרודיים, למשל, "שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר" והודות לעיצוב שיח בין מביני דבר, בין שווים. אחת ממסקנות השיר היא שיותר קל לתקשר עם האל, כמו עם מרבית בני האדם, על ידי אותן תבניות שעובדות בין בני האדם: לשון דיבור והומור. גם כותרת השיר מרמזת לכך– גם לה' יש לב.
הפרודיה בשיר היא רב ערוצית: על קטנותו של האדם; על שיגעון הגדלות של האל; על המונוטוניות של התפילה היהודית; על האינטרסנטיות של המתפלל ועוד. עם זאת, יש בה גם כנות ועומק, אשר יוצרים ריגוש שאיננו אופייני לפרודיה. למרות הכעס על האל, אבידן פרץ בשיר זה את הגבולות ההרמטיים של הפרודיה והפכה לשיר אהבה לאל ולאדם הודות לאיזון בין המיסטי לפרודי.
השיר מצליח לשלב בין האני העליון, הנביא – לאני התחתון, הליצן. השירים הפרודיים הנוגעים ביותר הם אלו שמעצבים אני מורכב מעין זה, שיש בו מהמשחקי ומהלירי-רציני. האינטגרליות של הומור ומשחקיות עם רגש מעודן איננה הטחה, אלא התכה, שיקוף מעובד של חוויה. שירים מורכבים מעין אלה מעוררים הזדהות היות והם משקפים את המצב הקיומי באופן אותנטי.
שיר התפילה הישראלי הפרודי הוא גם תוצר פוליטי ואיקונוקלסטי של העידן החדש. העידן החדש הוא הדת האוניברסלית של התרבות הפופולרית. המאפיין המרכזי של העידן החדש הוא סינתזה בין מיסטיקות. הווה אומר, העידן החדש הוא ביטוי של שעתוק, של מיחזור. כאמור, גם הפרודיה היא תוצר של מיחזור טקסטים, מיחזור שלעיתים נדמה לנו אקלקטי כמו הרימיקס בין הנשגב להיתולי. הרי, לכאורה, השגב מנוגד במהותו להיתול: האל, הגבוה, הרציונלי והמושלם הן איכויות של הנשגב ואילו האנושי, הנמוך, האי-רציונלי והפגום הן איכויות אופייניות להיתול.
הפואטיקה של אדמיאל קוסמן היא ביטוי להמשכיות ולפיתוח של הפופיוט הפרודי האבידני. שירו "אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד" הוא דוגמה חיננית לכך ולשיחה בת זמננו בין המשורר לאל:
אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד / אדמיאל קוסמן
אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד, אִין דֶ'ה מִידְל אוֹף דֶ'ה נַייט.
אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד אוֹל יוֹר פְּרוֹגְרַמְס. אַפּ אֶנְד דָאוּן
דֶ'ה נַייט גוֹאְז, אִין מַיי וִינְדוֹאס, סְלוֹאס, איִנְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד
דֶ'ה כְּרוּבִים, אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד דֶ'ה שְׂרָפִים, אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל
דֶ'ה הוֹלִי כְּרוּ. אַנְטִיל דֶ'ה מוֹרְנִינְג
קָאם.
אִינְסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד. אִינסְטְוֹלִינְג אוֹל מַיי קְוֶוסְצְ'נְס. אוֹל
דֶ'ה דַרְקֶסְט נַייט. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל דִבֵּייטְס. אִינְסְטוֹלִינְג
אוֹל רִילֵישְׁנְז. טְרוּת'. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל
פְּרִיטֶנְדִינְג אֶקְשֶׁנְס.
אִינְסְטוֹלִינְג לַייט, אִינְסְטוֹלִינְג לַייף, אִינְסְטוֹלִינְג יוּ
וִוית' לָאו, וִוית' אוֹווֹ. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל נַייט לוֹנְג בִּילוֹ.
אַנְטִיל דֶ'ה אֶנְד, מַיי לוֹרְד,
ווּד וִוי
פַיינֶאלִי בִּי דֶד.
אִינְסְטוֹלְד טוּגֶדֶ'ר.
שירו של קוסמן כתוב בשפה האנגלית בתעתיק עברי. כתיבת השיר באופן זה משמשת כפרודיה על האלוהים של המאה ה-21, המחשב. בדומה לאבידן, גם קוסמן, מבקש לדבר עם האל בכלים המוכרים והידועים לו, בכלים הטכנולוגיים. הוא מציג עמדה אמביוולנטית כלפי תורות ניו-איג'יות המבטיחות למאמין "להתקין" לתוכו את האל באמצעות פעולה מהירה, בעוד העבודה הרוחנית היא במהותה תהליך שאין לו סוף, אלא ברגע המוות.
בדומה לאבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב שקיבלו את הארת האל בלילה, מבקש גם קוסמן מהאל שיתגלה אליו. בפרודיה על הפסוק "ויהי בחצי הלילה" מסיפור יציאת מצרים ומהפיוט הידוע של הפייטן הארצישראלי יניי, מבקש קוסמן התגלות "אִין דֶ'ה מִידְל אוֹף דֶ'ה נַייט". אך השורה הזו מתייחסת גם לתוכנות שיש להתקין אותן על המחשב לאורך הלילה. כך מבקש קוסמן לדבר בשתי השפות, העתיקה והחדשה, בהן הוא מבקש מהאל הארה, והארה בפראפרזה טכנולוגית היא התקנה של האחד לתוך השני. התקנת האל לדובר.
הפרודיה של קוסמן היא כפולה ואוניברסלית. בבסיסה עומדים הפולחן של המין האנושי למחשב ולטכנולוגיה, והשתלטותה של השפה האנגלית על שפות אחרות ועל השיח הגלובלי בכלל. קוסמן מבקש מהאל בעזרת הפרודיה להפוך את גופו ונפשו למחשב בו יש את כל התוכנות שניתן להיות זקוק להן, על מנת להתאחד עם האל: "אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד אוֹל יוֹר פְּרוֹגְרַמְס". אולם ההבנה שהוא לא יכול להתאחד באופן מלא עם האל, למרות שפנה אליו בשפה הטכנולוגית, ובאנגלית, מובילה להבנה שההתקנה היחידה האפשרית היא המוות המשותף. המוות הוא האפשרות היחידה להרגעת הכמיהה להתאחדות בין הדובר לנמען.
קוסמן משתמש בפרודיה גם כאנאלוגיה בין האדם לאל. בבית הראשון הדובר מונה את החפצים המקודשים של האל, כילד המונה את משחקי המחשב שלו: "אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד דֶ'ה שְׂרָפִים". לאחר מכן בבית השני, הוא מונה את התחושות המקודשות לאדם: הפחדים, הספקות, והשאלות: "אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל דִבֵּייטְס". למעשה אומר כאן קוסמן לאל בנימה קלילה ואבהית, לכל אחד מאיתנו יש את התירוצים שלו לברוח מהאחר, אך אין לנו ברירה, אלא להתאחד זה עם זה ללא אמצעים מגשרים כמו שרפים, כרובים, שאלות או פחדים. השורה "אַנְטִיל דֶ'ה מוֹרְנִינְג קָאם" מחזקת את המסר הפרודי הזה. ניתן למצוא בה רמיזה לפסוק מתהילים "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה". הבוקר אכן אופטימי ומביא עימו התחדשות, אולם הוא אינו פותר באופן טוטלי את מצוקת הנבדלות מהאל, אלא יוצר צרכים ופחדים חדשים שיש להתמודד עימם על מנת להתקרב לאל.
שיריהם של אבידן וקוסמן הם ביטוי לשיח פרודי בין יוצרים: בין המשורר, בורא העולם המילולי, לאל, בורא עולם. המשורר מחקה את האל, שלכאורה, מחקה את המשורר. כך באמצעות התפילה הפרודית יכול המשורר להתמודד בו זמנית עם הכמיהה לאל ועם הדחייה ממנו.
בכתיבת השיר מחקה המשורר את האל שבתוכו, ובו זמנית מתפלמס איתו באופן פואטי-יצירתי. כך הפרודיה מאפשרת למשורר לבקר את התרבות ואת העמדות שאומצו בעבר ביחס לדיבור עם האל. עמדות אלו נשענו בעבר על מורא, פחד וכבוד, ומנעו מהמשורר לומר את אשר על ליבו ולהתמסר ללא משוא פנים לשיח עם האל. בכך שירים אלו מדגימים כיצד הפניה הפרודית לאלוהים מסייעת למשורר ופותרת באופן אינהרנטי את שאלת האמונה. זאת משום שהפניה עצמה היא ההתמודדות של המשורר עם דימוי האלוהים שבתוכו ומחוצה לו.
לסיכום, המהפך הפופואטי בשירה הישראלית העניק אפשרויות ביטוי חדשות ומרעננות למשורר ולמאמין. שירה פורצת דרך זו היא מעין חיבור USB זמין ואסתטי, העשוי להפוך ביום מן הימים, לספרות ההמשך של הכתבים היהודיים הקדושים.
