יש נפילים שמרוב גודלם נדמה שהם הולכים לאיבוד דווקא בגלל היותם ניצבים בעין השמש. אני מסופק אם ישנם חובבי שירה שאינם מכירים את עמיחי. הצלחתו הפנומנלית של עמיחי כמשורר הקנתה לו, עוד בחייו, כבוד הוקרה והצלחה כלכלית, שמשוררים יכולים להגיע אליה רק בעקבות זכיה בלוטו במקרה הטוב, או במקרה המצוי יותר, לאחר מותם.
ועם זאת נדמה לי שדווקא מרכזיותו של עמיחי גרמה לכך ששיריו ויצירתו מקבלים הרבה פחות התייחסות בקרב חובבי שירה רציניים. חיפוש קצר במנועי החיפוש של הרשת יגלה לכם את האמת המרה, שאין ממש אתר אחד לזכרו שאיננו מטעם משרד החינוך והתרבות או קשור לאיזו רשת חינוכית. נדמה שהפופלריות שלו הפכה את שיריו לשלב התפתחות ראשוני מובן מאליו, שהופקע מזמן על ידי משקיו"ת חויה, מורות לספרות, ומוכרות בסטימצקי ששולפות את ספריו כברירת מחדל לכל בר מצוה, חתונה או תקלה אחרת שנקרית בדרכן. לא נותר לי אלא לקוות שביום מן הימים יופיע משורר חדש שיטול ממנו את כתר המשורר הכי מצוטט ומותגי, כדי שמילות עמיחי יגאלו מסקציית המתנות של החנויות וימצאו את מקומן מחדש בקרב הלבבות.
מכל ספריו של עמיחי ספרו האחרון "פתוח סגור פתוח" הוא הספר האהוב עלי.
יש ספרים שאתה אוהב לקרוא בהם ויש ספרים שאוהבים ומלווים אותך מהרגע שבו אתה פותח אותם ועד סוף ימיך. כזה הוא עבורי "פתוח, סגור, פתוח" של יהודה עמיחי. מהעטיפה הכחולה ושבר החרס שעליה ועד דעיכת מילותיו האחרונות של הספר, מדובר באוסף שיאי שירה מהמופלאים ביותר שאי פעם חויתי. יש הרבה ספרי שירה שאני אוהב אבל אני בספק אם יש ספר אחר שאני מושך אלי בכל הזדמנות לקרוא בו שוב ושוב ושוב רק כדי לגלות מחדש את העומק והעוצמה שלו.
יש משהו מרתק במסעו של עמיחי בערוב ימיו בין כל עולמותיו, אישיותיו זכרונותיו ועתידיו. לטעמי מדובר במסעו השירי המעניין והממוקד ביותר. כשאני פותח את "סגור, פתוח, סגור" אני מרגיש כילד קטן שאביו נוטלו על כתפיו ומוליך אותו בטיול אל מעמקי חייו.
מבעד לסבך המחשבות ושערות השיבה הלבנות אני מוצא את עצמי שוב ושוב מתבונן בעולם הנפרש למולי ובידו השלוחה של עמיחי המצביעה ישירות על המציאות כפי שהיא, כפי שהייתה, כפי שתהיה, כפי שנבדתה, כפי שנחלמה, כפי שנבגדה, בצורה שרק מציאות שהומצאה בידי משורר גדול יכולה להיות.
עמיחי מצלם פה את עצמו במעין פוטו-רצח עם נוף רוטט ברקע. הוא מקלף שכבות אחר שכבות של היסטוריה, רגשות, אכזבות ותהיות מהאנשים ומהאדמה שעליה הם פורשים את מסלול חייהם ומקבע פה את דמותו בפעם האחרונה כיהודי הנודד דרך קבע בין העבר לעתיד, הנושא עימו את הקורא במסע ללכידת ההווה.
הספר מורכב מ 22 שירים גדולים ושיר אחד קטן. יותר נכון יהיה לומר שבספר לכודים 22 אלבומי תמונות ממסעותיו השונים. כל שיר שכזה הוא שביל שתחילתו בכותרת ומשם הוא ממשיך בדילוגים בין שירים קצרים יותר כרצף מקוטע של תמונות המתחברות לכדי טיול שלם, אך לכל אחת יש ערך זמן והוויה נפרדת לחלוטין.
אין בכוונתי או ביכולתי לסקור את כל הצירים שעליהם קולחת שירתו של עמיחי ולפיכך אתמקד בעיקר בציר מרכזי אחד – ציר האלוהות והאדם.
בשיר הפותח את הקובץ "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" דן עמיחי באלוהים מנקודת מבטו של האדם, עמיחי מנסח בדיוק איזה אל הוא היה רוצה:
"אני רוצה אל נראה ואינו רואה
שאוכל להובילו ולספר לו על מה שהוא לא רואה"
עמיחי אינו סלחן כלפי אלוהים. בית אחר בית, תמונה אחר תמונה הוא פורש את ביקורתו הנוקבת כלפי האל שאותו הוא מעמיד למשפט הדורות שוב ושוב לאורך השיר. האלוהים שלו עייף ושגוי הוא אל תהוי, קהוי ודהוי עד כדי זרא:
"כשאלוהים עזב את הארץ הוא שכח את התורה
אצל היהודים ומאז הם מחפשים אותו
צועקים אחריו שכחת משהו, שכחת, בקול גדול
ובני אדם אחרים חושבים שזוהי תפילתם של היהודים"
בית אחר בית מתאר עמיחי את האל שממאן לההרס מכוח התפילות, ואת ההרס שהוא מותיר אחריו. אותו ההרס שעמיחי ממאן להעלות במדרגות הקדושה, רק כי ככה נקבע מימי קדם. קריאת התגר שלו על האל מתחילה בבחינה מדוקדקת של התפילות דרך הדיאלוג של היהודים עם האל שלהם:
"אין כאלוהינו, אין כאדוננו" כך מתפללים
אין כאלוהינו, אין כאדונינו" שרים בקול גדול
והוא לא מגיב, ואנחנו מגבירים את קולינו ושרים
מי כאלוהינו מי כאדוננו" והוא לא זז
ולא פונה אלינו. ואנו מוסיפים עוד בכוח תחנונים
"אתה הוא אלוהינו אתה הוא אדוננו. אולי יזכור"
קריאת התגר נמשכת אל עבר התהיה הנוקבת על האל והשואה שהוא הנחיל לעם היהודי בשיר האחרון החותם את המסע ומתחיל בשורה "אחרי אושויץ אין תיאולוגיה". נדמה לי שלמרות העמדה הביקורתית של עמיחי כלפי האל, הרי שבסופו של דבר אני כקורא מוצא את אלוהים מסתתר לו ברקע לא מעט משירי הספר, כמעט נוכח נפקד בשירים, המטייל עם עמיחי בתוך אהבותיו, כשלונותיו ואכזבותיו. בסוף מסע השורות המתפתלות, בשורות החותמות את הספר, עמיחי מצהיר על שלושת הדברים שמבחינתו הם היסודות שעליהם מושתתים חייו: אבן , אמן ואהבה וחותם, כמו בתפילה, באמירת "אמן כן יהי רצון". נדמה שההכרה בכוחה המוגבל של הספקנות וההכרה שלמרות הכל התפילות נשארות כשירת האדם גם כשהאלוהים מתחלפים להם, היא התפילה של עמיחי.
אחד מהדברים שתמיד הפתיעו אותי אצל עמיחי הוא מיעוט ההתעסקות שלו בעצם השירה. שיריו ממעטים להסתבך ולהתפתל כדי להסביר את עצמם לעצמם, הם שם, הם קיימים וזהו. הרעיונות שלו הם לא פחות חשובים מהדימויים שמייצרים את הגשר עליו הם עוברים אל דמיון הקורא. לכן מעניין לראות כיצד הוא מפרש את שירת דוד המלך כשהוא כותב עליו (בשיר "תנ"ך תנ"ך, אתך אתך ומדרשים אחרים"):
"משורר שיר השירים מרוב שחיפש את זו שאהבה נפשו
נטרפה דעתו ויצא למצוא אותה לפי מפת הדימויים
והתאהב בדימויים שבעצמו דימה."
נדמה שבשיר זה מתגלה עמיחי כפרשן רגשני של התורה, כרש"י של שולי הסיפור, הוא מוליך אותך במשעולים המקבילים להתרחשות המרכזית התנכי"ת ומחפש את הפרטים הלא חשובים לכאורה שמסתתרים בשולי המאורעות הגדולים:
"שני אוהבים שוכבים יחדו עקודים בעקדה
וטוב להם. הם לא חושבים על מאכלת ולא על אש:
היא חושבת על האיל והוא חושב על המלאך.
דבר אחר. הוא האיל והיא הסבך"
עמיחי, שהתפרסם בזכות שירי האהבה הרגישים שלו, כותב כאן כמה משירי האהבה היפים ביותר, גם אם לא מדובר בשירים פשוטים. האהבה שלו מובעת ממרחק הזמן, בעיניים נוסטלגיות אך מפוכחות. האהבה שלו זוכרת ונזכרת רחומה ובצורה משונה עדיין דואבת. נדמה שהוא מצליח לגעת מחדש בשורתו הידועה "ואיך בלי כאב הזמן" ("לילה אחד של אהבה"). זה מרתק לראות איך עמיחי מפרש את הדברים שהיו מנקודת השקפתו הנוכחית – שכן בניגוד לרוב האנשים שכל מה שנותר להם מאהבות ישנות זה רק הזיכרונות , אצל עמיחי יש שירים שהוא צריך להתמודד איתם, שירים שנכתבו בעבר, ועכשיו כשהוא כותב את הזיכרונות שלו בהווה הוא יודע שהם צריכים להימדד אל מול שיריו הישנים:
"פעם כתבתי, עכשיו ובימים האחרים
עכשיו הגעתי אל הימים האחרים"
וכשהוא בוחן את עצמו בשיר זה, אל מול ימיו המוקדמים, שיריו ושורותיו, מתגלה עמיחי במלוא הדרו האנושי, הצניעות הכובשת, הפשטות החמה והחוכמה. כל אלה מתגלים באופן שבו הוא מפענח את הזמן משלל ממדיו והשתקפויותיו ומציבים את הספר הזה כיצירת מופת אמיתית בעיני. ספר שהוא הרבה מעבר למילותיו האחרונות של המשורר או עבודה שנעשתה בשלהי ימיו ללא יצירתיות יתר וללא הנועזות של תחילת חייו ויצירתו. ובתקווה שמה שכתבתי ישכנע מישהו לפתוח מחדש את הספר הנפלא הזה, נחתום במילותיו של עמיחי שסוגר את יצירתו דווקא באבן, כאילו נצמד אל החפץ הקונקרטי והמצוי ביותר שישנו:
"האבן הזאת על שולחני נותנת לי שלוה
היא אבן אמת שלא יהיו לה הופכין
אבן חכמה מכל אבן חכמים, אבן ממצבה שבורה
והיא שלמה מכל שלמות
אבן עדות על כל השברים שהיו מעולם
ועל כל הדברים שיהיו לעולם, אבן אמן ואהבה.
אמן, אמן וכן יהי רצון."