על המשורר כמאחז עיניים

הרהורים על שירתו של ט. כרמי

לפני די הרבה שנים ישבתי עם חברים בפאב ירושלמי (שכבר נסגר מזמן). בשולחן סמוך ישב זוג שמשך את תשומת ליבנו – גבר כבן שישים עם שיער לבן ואישה צעירה ממנו בהרבה. תהינו מה טיב הקשר ביניהם – האם הם אב ובתו? גבר מזדקן והמאהבת שלו? זוג נשוי? לבסוף, אחד מאתנו – זה שהיה הכי אמיץ (או אולי הכי שיכור) – ניגש אליהם כדי לברר מפיהם את העניין. עקבנו אחריו בדריכות ולהפתעתנו הוא התיישב לשולחנם ואחרי כמה דקות של שיחה ערה הם נופפו אלינו והזמינו אותנו להצטרף. התברר שהגבר הוא המשורר ט. כרמי ושהאישה היא אשתו. כטוב ליבו בבירה ובשיחה, כרמי הודיע שהוא מזמין את כולנו לשתות על חשבונו. בסופו של הערב דווקא אנחנו שילמנו – אני לא זוכר אם רק על עצמנו או גם עליו ועל בת זוגו – אבל עדיין הרגשנו שהוא הזמין אותנו. חשבתי אז שזו הוכחה ניצחת לכך שכרמי הוא באמת משורר שהרי "מיטב השיר כזבו".

כמה שנים אחר כך, כשהתוודעתי לשירתו של כרמי, גיליתי שהמוטיב של אחיזת עיניים הוא מוטיב שחוזר בה. מוטיב זה מופיע אצל כרמי בשני אופנים מנוגדים זה לזה – באופן הראשון, כרמי תופס את עצמו כמעין נוכל, או קוסם, המאחז את עינינו ואילו באופן השני הוא דווקא מבצע פעולה הפוכה מזו שעושים הנוכל, או הקוסם – בעוד שהללו רוצים שנאמין במצג שווא שאינו קיים באמת הרי שכרמי מגלה לנו דברים שקיימים באמת אבל אנחנו מתקשים, בדרך כלל, להבחין בהם.

אני רוצה להתחיל דווקא מהאופן השני בו מוטיב אחיזת העיניים מופיע אצל כרמי – באופן זה, אחיזת העיניים היא לא מעשה רמייה שמישהו מבצע נגדנו אלא היא האופן הרגיל בו אנחנו תופסים את העולם – מה שאנחנו רואים כל הזמן הוא אחיזת עיניים מאחר ואיננו מבחינים במהויות המסתתרות מאחורי הדברים הגלויים לעין. כרמי מגלה לנו שמה שאנחנו רואים איננו התמונה השלמה ומכוון את מבטנו אל המהויות הנסתרות מעיני הבשר. כך, למשל, בשיר "על הנסים" כרמי סובב באמצע הלילה בביתו ומביט בפליאה גדולה על בני הבית (אשתו וכלבו) הנמים בשלווה בלי להבחין במהויות הנוראות והמאיימות (שהוא עצמו מבחין בהן) הנמצאות בעיר:

הַאִם אֵינָם מְבִינִים?
חַיּוֹת הָאֵשׁ מְמַלְּלוֹת,
מַלְאַךְ-הַמָּוֶת בָּעִיר,
הַמִּזְבֵּחַ בּוֹכֶה –

בשיר "משם ואילך", כרמי זוכר "משב של שיער" על מצח האהובה, "הילת כתף אל מול האח" ואת הבל פיה של האהובה על שפתיו. כל אלה הם "לא הרבה", אומר לנו כרמי אבל מיד הוא מוסיף: "אבל עכשיו נכונו לי שנים של מחקר ופענוח" – כלומר, מחקר ופענוח של מה שעיני הבשר אינן רואות. כרמי מודע לכך שמצב התודעה בו מבחינים במהויות הנסתרות הוא מצב רב עוצמה אבל גם נדיר וברוח זו הוא מסיים את השיר: "לא בכל יום צומחות לאדם כנפים של אש ומים".

אולם, כאמור לעיל, לצד התפיסה של כרמי את עצמו (ובעצם, את המשורר באשר הוא משורר) כמעין נביא מגלה נסתרות, קיימת התפיסה של המשורר כנוכל מאחז עיניים.
כך, למשל, בשיר "מכתב לקצין המכס" הוא מתנצל בפני קצין המכס על כך שיצא במסלול הירוק (בו יוצא מי שאין לו על מה להצהיר):

וּבְכֵן, זֶה לֹא הָיָה מַעֲשֵׂה-רְמִיָּה.
בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה דָּבָר בְּכֵלַי.
אֲפִלּוּ כֵּלִים לֹא הָיוּ לִי.
אֲבָל הַיּוֹם גִּלִּיתִי בְּמַפְתִּיעַ
שֶׁמְּקַנֶּנֶת בִּי, מֵאָז,
סוֹכֶנֶת חֲרִישִׁית
עִם מַשְׁדֵּר רַב עָצְמָה.

סְלַח לִי עַל הַבְרָחַת הַגְּבוּל.
אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת דִּבְרָתִי
שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַל קִיּוּמָהּ.
וְאִלּוּ רַק יָכֹלְתִּי
הָיִיתִי מַסְגִּיר אוֹתָהּ לְיָדֶיךָ מִיָּד,
חַיָּה אוֹ מֵתָה.

גם בשיר "ליד אבן הטועים" כרמי מתנצל על כך שהטעה את הבריות – ואם בשיר הקודם ההטעיה הייתה בכך שהוא לא הצהיר על מה שהיה ברשותו הרי שהפעם הוא הצהיר על משהו שמעולם לא היה ברשותו:

סִלְחוּ לִי.
הִטְרַחְתִּי אֶתְכֶם לַשָּׁוְא.
כָּל הַסִּימָנִים שֶׁנָּתַתִּי
(מֵצַח לָבָן, מַחֲרִישׁ,
וְשֵׁם בֵּן שָׁלֹשׁ הֲבָרוֹת,
וְצַוָּאר, וְצַלֶּקֶת, וְצֶבַע, וְגֹבַהּ)
מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ בִּרְשׁוּתִי.

בשיר "נאום בערב ימיו" כרמי כבר מדבר באופן ברור על כך שהוא משקר:

בְּלֹא שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי בְּכָךְ,
הִגִּיעַ הַזְּמַן:
אֲנִי מְשַׁקֵּר לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
לִבְנִי הַיָּשֵׁן בְּפֶה פָּעוּר,
לְמַחֲצִית גּוּפִי
הַחוֹצָה אֶת הַלַּיְלָה,
כֻּלִּי כָּזָב, כָּזָב,
זָב חִיּוּכִים וְזִכְרוֹנוֹת.

והשיר הקצר "הבדאי" מדבר בעד עצמו:

יוֹם יוֹם אֲנִי בָּא לְבָרֵךְ
וְנִמְצָא מְקַלֵּל.
עֵינַי מְלֵאוֹת אוֹר
וַאֲנִי מְמַלְמֵל: צֵל.

זֶה עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי:
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר: עוֹד –
וְאוֹמֵר: דַּי.

מה מקור התחושה הזו של כרמי שהוא מאחז עיניים, שקרן, בדאי? והרי הראיתי קודם שאחת ממשימותיו הגדולות היא דווקא גילוי האמת. אולי מקור התחושה הוא בהבנה של כרמי שהעולם שרוי בתהליך מתמיד של שינוי. כולנו עדים לתהליך הזה אולם בעוד שאדם מהישוב יכול להתמכר לאשליה של קביעות ורציפות של הסובב אותו ושל גרעין הסובייקט שלו, הרי שסף הרגישות הגבוה של המשורר אינו מאפשר לו להשלות את עצמו. סף הרגישות הגבוה הזה הופך את גרעין הזהות של המשורר לכור מצרף דינמי המטמיע כל הזמן רשמים, דימויים ורגשות. בעולמו של המשורר, לפיכך, לא רק הסובב אותו נמצא בשינוי מתמיד אלא גם הוא עצמו – המשורר הוא לעולם לא מי שהעולם חושב שהוא ואפילו לא מי שהוא עצמו חושב שהוא ולפיכך, מה שהוא אומר על עצמו הוא תמיד זמני, לא מדויק ולא שלם, או, במילים אחרות, אחיזת עיניים.

אני חושב ששני הבתים הראשונים של השיר "ברוך משנה בריות" מדגימים יפה את תחושת השינוי המתמיד בה שרוי המשורר:

הוּא הִשְׁתַּנָּה.
הוּא חָמַק מֵעוֹנָה לְעוֹנָה.
הוּא הָפַךְ אֶת עוֹרוֹ
לִפְנֵי שֶׁהִגִּיעַ תּוֹרוֹ.
הוּא פָּשַׁט בְּלֹא עֵת, וְעַל כֵּן
הוּא צָעִיר מִדַּי, וְזָקֵן.

הוּא לֹא יִתָּכֵן.
הוּא הִפְסִיק לְעַשֵּׁן.
הוּא מְחַיֵּךְ מִתּוֹךְ שֵׁנָה,
שׁוֹתֶה קָפֶה בְּלִי סֻכָּר.
הוּא עֵר וְיָשֵׁן.

הוּא מְעוֹרֵר בָּהֶם שִׂמְחָה וַחֲשַׁד
כְּמוֹ מַטְבֵּעַ חֲדָשָׁה מִדַּי.

נדמה לי שכרמי מצליח לתאר כאן באופן מדויק את הרגשות המעורבים שהמשוררים מעוררים בקרב הציבור הרחב – שמחה מהולה בחשד (רגשות דומים להפליא לאלה שמעורר בקהלו הקוסם או מאחז העיניים).

ספריו של ט. כרמי:

1. אין פרחים שחורים (הוצאת מחברות לספרות – 1953).
2. הים האחרון (הוצאת מחברות לספרות – 1958)
3. נחש הנחושת (הוצאת ספרי תרשיש – 1962)
4. האוניקורן מסתכל במראה (הוצאת ספרי תרשיש – 1967)
5. תביעה (הוצאת ספרי תרשיש – 1967)
6. דבר אחר (הוצאת עם עובד – 1970)
7. התנצלות המחבר (הוצאת דביר – 1974)
8. אל ארץ אחרת (הוצאת דביר – 1977)
9. ליד אבן הטועים (הוצאת דביר – 1981)
10. חצי תאוותי (הוצאת הקיבוץ המאוחד – 1984)
11. אחת היא לי (הוצאת ספריית הפועלים – 1985)
12. שירים מן העזובה (הוצאת דביר – 1988)
13. אמת וחובה
14. שירים – מבחר 1951-1991.