Artist: Guy Ben-Ari

מוסד השירה בעידן הפופואטי

מאת: גלעד מאירי

לביקוש הנמוך של השירה: סיבות ופתרונות

הרצאה שנישאה בביאנלה הבינלאומית לשירה של ליאז' #26 (6-10.10.10)

1. הקדמה

התבקשתי להרצות על מודלים של משיכת קהל לפעילות שירה על בסיס הניסיון שלי כמנהל 'מקום לשירה'. 'מקום לשירה' הוא מוסד ספרותי שהקמתי בירושלים עם קבוצת משוררי כתוֹבת בשנת .2002

יש שתי הנחות יסוד מרכזיות העומדות בבסיס המודלים שאותם אציג: הראשונה היא שיש ביקוש נמוך לשירה, והשנייה היא שמשוררים ומוסדות השירה בישראל בין השנים 1990-2010 מבקשים למצוא דרכים לעבד אסטרטגיות של תרבות פופולרית, הן ביצירתם הן באמצעי הייצור שלהם, ובאמצעותן להנגיש את השירה לקהל הרחב. אני אתאר את הסיבות לביקוש נמוך לשירה, ואת האמצעים האמנותיים, ההפקתיים והפוליטיים שלי כיַזם שירה להתמודד עם המציאות הזאת.

 

2. הסיבות לביקוש הנמוך של השירה והצעת פתרונות

השירה איננה אטרקטיבית לקהל הרחב כתוצאה מסיבות הנובעות ישירות מאופיה המורכב של השירה, ומסיבות עקיפות הנובעות מהפוליטיקה, הכלכלה, החינוך, ההגשה וההפקה של השירה. אתאר כאן שש סיבות עיקריות למצב זה, ואציע פתרונות.

הסיבה הראשונה היא שהשירה לרוב לא קלה לקליטה. אמצעי משמעותי להתמודד עם קשיי קליטתה של השירה במופע ספרותי הוא מתווה אמנותי והפקתי איכותי, מתווה שלצערי אינו מובן מאליו ליזם השירה המצוי. זהו יזם שמאלתר את המופע, ולרוב גורם נזק לשירה ולקהילה הספרותית בכך שאינו מודע לתרבות ולתקופה, הדורשות נוכחות בימתית כמו בתקשורת ההמונים על מנת להגיש טקסטים. הוא תופס את מופע השירה כהפקה דלת תקציב, שלא דורשת כלום; הרי "בסך הכל מדובר בכמה אנשים שעומדים על במה וקוראים שירים מתוך ספר".

לאור זאת הסקנו ב'מקום לשירה' כמה מסקנות אמנותיות והפקתיות אופרטיביות, אשר תפקידן לעודד קהל לבוא, לתת השראה למשוררים ולדרבן עיתונאים לסקר את המופע, בין אם מדובר במופע בודד או בפסטיבל. למשל: מופעי שירה קצרים (עד שעה ורבע); קריאה של לא יותר מחמישה משוררים במופע; איזון בין משוררים תקשורתיים, בעלי הומור וכאלה שקריאתם איכותית, לבין משוררים ליריים 'כבדים'; שילוב קטעים של אמנות-במה בין המשוררים. הנטייה ב'מקום לשירה' היא להזמין מוזיקאי שייצור הד תקשורתי וימשוך קהל; תמיד יש מנחה, והוא מציג כל משורר בחום, בקצרה ובדיוק; המנהלים האמנותיים לוקחים חלק במפגש הבלתי פורמלי עם הקהל; סאונד מעולה; דוכן למכירת ספרים בהנחה; בפסטיבל אנו יוזמים יצירת הֶקשרים רעננים ועממיים למופע השירה, בעיקר על ידי מיקומים מפתיעים, למשל בשוק, בגינה ציבורית וכד'; כיבוד קל וכניסה חופשית.

הסיבה השנייה היא מעמדה המרכזי של התקשורת הבלתי אמצעית המתקיימת בין המשורר לקורא, לעומת אמנויות במה, אשר בהן התקשורת בין האמן לקהלו היא לרוב ישירה. מאז המצאת הדפוס, התקשורת הספרותית בין המשורר לקהלו עברה באופן כמעט מוחלט מתקשורת של שמיעה לתקשורת של קריאה. בימינו, בעידן תקשורת ההמונים והתרבות הפופולרית – עידן שבו יש חשיפה גדולה של קהל לאמנֵי במה – הולך ומתחדד הפער הזה שבין המשורר לקהלו.

'מקום לשירה', כמו מוסדות שירה אחרים, מתמודד עם המצב הזה באמצעות פסטיבל שירה, מופעי שירה בין-תחומיים וסדנאות, כי אלה אמצעי ייצור ספרותיים המאפשרים מפגש ישיר עם המשורר. המפגש באינטרנט בין המשורר לקהלו אינו ישיר, אך הוא מאוד קרוב הודות לנגישות של האינטרנט ולריבוי המדיומים שבו: טקסט, קול ותמונה. לכן גם לשירה באינטרנט יש משקל מרכזי ביצירת המפגש השירי הישיר בין המשורר לקהלו.

הסיבה השלישית היא דלות בתשתיות ובמשאבים. בירושלים אין ולוּ בית אחד המוקדש לשירה, ואינני כולל בזה ספריות, כי הן לא שותפות בסצינה הספרותית. כמו כן, התמיכות הציבוריות לשירה הן הנמוכות ביותר ובאופן לא פרופורציונלי מבין כל המדיומים האמנותיים, וזה, אגב, גם ביטוי של העדפה ברורה לתרבות המונים.

התקצוב הנמוך נובע מסיבות תרבותיות, כלכליות ומשפטיות, ולהלן חלק מאותן סיבות: ייתכן שבתרבות היהודית יש פחד קמאי ופוליטי מהמשורר עקב הזיהוי שלו עם מסורת הנביאים. פחד זה מתורגם באופן לא מודע לדיכויָם של המשוררים; אין הכרה במשאבים הנדרשים לשירה בתחרות שלה עם האטרקטיביות של התרבות הפופולרית, ואין הכרה בהשפעת התרבות הפופולרית על השירה. לכן גם השירה לא מוּכרת כמדיום קרנבלי, לא מביאים בחשבון את צורכי ההפקה הבימתיים של מוסד השירה, ואין הכרה בצורך שלו להפיק פרויקטים בין-תחומיים יקרים. בימינו השירה מוגשת פעמים רבות לקהל הרחב גם מחוץ לספרים, למשל בתערוכות רחוב, בתקליטורים, בווידיאו, בגלריות וכדומה, ואלה פרויקטים שמחייבים השקעה כספית גדולה.

תקצוב נמוך נובע גם מהיחס המתנשא של משוררים למשאבים החומריים של השירה. יש אסכולה ספרותית הרואה את השירה ואת המשורר כמצויים מעל למציאות, ולכן היא מדחיקה את הצורך לגייס באופן מקצועי ושיטתי תמיכה חומרית למפעלי השירה. זו עמדה המבטאת בין השאר את הפנמת הדיכוי של החברה, אשר היתה רוצה לשמור את המשורר במרחק בטוח מחוץ לפוליס (כהמלצתו של אפלטון) וליומיום. החברה מפצה את המשורר באמצעות הילה טרנסצנדנטלית מזויפת, אשר תגרום למשורר, מחד גיסא, לחוש מכובד, ומאידך גיסא, לחוש אשמה על כך שהוא מעז ליצור זיקה בין שירה לחומר.

להלן כמה דרכי התמודדות עם המצב:

גיוס לובי פוליטי וחברתי למען הגדלת ההקצבות הציבוריות; חקיקת שירה המעגנת את הפעילות של מוסדות השירה בבטחונות כלכליים; כתיבת מאמרים והפקת כנסים בנושא מעמד השירה; שילוב אינטנסיבי של השירה בתקשורת ההמונים; שינוי המודעוּת של יזמי השירה מתודעה פאסיבית לתודעה אקטיביסטית; פעולות מחאה אוונגרדיות לגיטימיות של "גרילת שירה" ו"טרור פואטי".

הסיבה הרביעית היא העדר בתי ספר גבוהים לשירה אשר אינם בעלי אוריינטציה מחקרית. האוניברסיטאות לא מעניקות את ארגז הכלים הספרותי שמתאים למשורר, אלא לחוקר השירה בלבד. תחומי אמנות אחרים, כמו תיאטרון, מוזיקה, ציור וכדומה, הכירו במגבלותיה של האקדמיה ומצאו לה אלטרנטיבות באמצעות בתי ספר גבוהים מקצועיים. לעומת זאת, הספרות שמרנית ולא כוננה מערך של בתי ספר גבוהים המתפרשׂ על יצירה, עריכה, הפקה, תרגום, הוצאה לאור וכד'. הקמת בתי ספר גבוהים לשירה היא הכרה בכך שהשירה מחייבת מִגוון מיומנויות על מנת להגיע לקהל הרחב.

הסיבה החמישית היא הגישה הלקויה לשירה במערכת החינוך. אתמקד בבעיה אחת, והיא זו הנוגעת למבחר השירים בתוכנית הלימודים. בתוכנית הלימודים יש דומיננטיות של שירה לירית, רצינית ומדממת, וזאת אגב הדרה של שירה קרנבלית, הומוריסטית וקלילה. אחת הבדיחות על שירה בישראל היא שהתלמיד מכיר שירה רק הודות לטקסי אֵבל לאומיים. מכאן יוצא שהתלמיד הממוצע מקשר באופן אוטומטי בין השירה לבין אנרגיות שליליות בלבד של מוות, פרידה ודיכאון, אשר לבסוף מרחיקות אותו משירה.

הפתרון המוצע הוא לשלב שירים קרנבליים ושירים פופואטיים. פופואטיקה היא שירה המושפעת מתרבות פופולרית. דוגמה לשירה פופואטית היא שירי כדורגל. לפני כשנה ערכתי ופירסמתי אנתולוגיה של שירי כדורגל, והיא זכתה להתעניינות ציבורית יוצאת דופן ולביקורות מעולות. לא היה בישראל ספר שירה שזכה ליחסי ציבור כה משובחים כמו ספר זה, וכל זאת ללא יחצ"ן. מורים בבתי הספר הבינו את הפוטנציאל העצום של האנתולוגיה בהוראת שירה, כי היא נגישה ומכילה שירים של מיטב משוררי ישראל ואף תרגומים, בין השאר של אווה ליפסקה ושיימוס היני.

הסיבה השישית והאחרונה היא העדר שירה בפריפריה. אמנם בישראל מתקיימים כיום שישה פסטיבלי שירה, מחצית מהם בפריפריה, אולם מעבר לכך אין בה כמעט פעילות ספרותית. בהעדר פעילות ספרותית ביישובי סְפָר, השירה נשארת נחלתם של מוקדי הכוח התרבותיים בתל-אביב, והדימוי של השירה כאליטיסטית יוצר עוד שכבת ניכור כלפיה. הפתרון עשוי להיות בכך שמוסדות שירה במרכז יפעלו בפריפריה ואף יממנו הסעות מהפריפריה למרכז. ייתכן שכבר בשנה הבאה מדינת ישראל תממן פעילות מעין זו בפריפריה.

 

3. סיכום

לסיכום, השירה, המשוררים ומוסדות השירה מסתגלים כיום למציאות של תרבות המונים ומאַמְצים ממנה אסטרטגיות פופולריוֹת. אחד הביטויים שמשקפים זאת הוא השינוי העמוק בעמדה הציבורית של המשורר: בעבר המשורר העברי נתפס כנביא, אולם כיום הוא נתפס לא אחת כגיבור תרבות פופולרית וכסלבריטאי. לדעתי, הודות להבנות האלו של רוח התקופה ניתן לשפר את מעמדה של השירה.