מעטים הם ספרי הפרוזה, כלומר רומנים וסיפורים קצרים, שאני חוזר וקורא בהם בפעם השנייה. מעטים עוד יותר, אולי נדירים, הספרים שפתחתי בפעם השלישית. קשה לי לומר מדוע שירים שנכתבו בלשון פרוזאית, כלומר שירים שמוותרים לעתים על התבנית הריתמית ועל האינטנסיביות השירית, מקבלים אצלי יחס אחר, כמו ספר השירה השלמה,של המשורר הוותיק אריה סיון.
נראה שאריה סיון, בוגר חבורת "לקראת", אימץ ביתר שאת את משנתה המוצהרת של החבורה, שירה שהיא דיבור אישי, יומיומי, אירוני, גם כאשר מדובר בעניינים לאומיים, ואף נושאים פוליטיים עכשוויים כגון האינתיפאדה השנייה (שכונסו בספר זה בחטיבה אחת קצרה בת שלושה שירים בסופו, אחרי החטיבה המרכזית, האוטוביוגרפית).
נדמה שאריה סיון השיל מעליו בספר זה את אדרת הספרותיות, וכאילו אומר לנו "בואו, אספר לכם בטורים קצרים ופשוטים משהו על תולדות חיי". ותולדות חייו של אריה סיון הם למעשה תולדות חייה של המדינה העברית הצעירה, העוברות דרך המשקפיים הפואטיות של הזיכרון האישי, הרגיש וחד האבחנה של המשורר.
הספר הוא פסיפס של זיכרונות, המתחיל בשיר תל-אביב בשנות הארבעים הראשונות, תקופת ילדותו של המשורר וחניכתו הספרותית:
אֲנִי, הַיֶּלֶד שֶׁאוּלַי יָמוּת בְּעַד אַרְצוֹ,
נִמְצָא בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל אַקִסֶלִרוֹד, בְּאַלֶנְבִּי
אַחֲרֵי בִּנְיַן הַשַּׁיִשׁ הַיָּרֹק:
שְׁנֵי חֲדָרִים, הָמוֹן סְפָרִים
וּבַכְּנִיסָה יוֹשֵׁב לוֹ הַסַּפְרָן
וְאוֹמֵר לַיְּלָדִים שֶׁמְּבַקְּשִׁים סְפָרִים
עַל גִּבּוֹרִים, עִם מֶתַח וְהַרְפַּתְקָאוֹת,
– לֹא רַק טַרְזָן, יֶלֶד, לֹא ז'וּל וֶרְן
וַאֲפִלּוּ לֹא סֶנְקִבִיץ' שֶׁל "בַּיְּשִׁימוֹן וּבָעֲרָבָה".
קַח אֶת "זִכְרוֹנוֹת לְבֵית דָּוִד",
הֵם יִמְתְּחוּ אוֹתְךָ לְאֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל עַמְּךָ,
הֵם יְחַבְּרוּ אוֹתְךָ עִם עֲבַרְךָ:
קְרָא וְתֵדַע מִנַּיִן בָּאת וּלְשֵׁם מַה
אֶל אַרְצֵנוּ הַיָּפֶה וְהַחַמָּה.אֲנִי בּוֹלֵעַ אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת לְבֵית דָּוִד
וַאֲנִי מוּכָן לָמוּת בְּעַד עַמִּי.
מֵהַסַּפָּה שֶׁמְּשַׁמֶּשֶׁת לִי שְׂדֵה תְּעוּפָה אֲנִי מַמְרִיא:
סְבִיב צַוָּארִי שַׁרְשֶׁרֶת כַּדּוּרִים, הָאֶצְבָּעוֹת
עַל מְכוֹנַת- הַיְּרִיָּה.
אֲנִי יוֹרֵד בִּירוּשָׁלַיִם הַנְּצוּרָה
קוֹצֵר בְּחַיָּלֵי נְבוּכַדְנֶאצֶּר
טַ טַ טַ טַ טטטטטטטטט….(חלק מן השיר)
כמה שובה לב פתיחת השיר, על אף האירוניה הדקה של המשורר המבוגר המביט ממרום שנותיו בילד המשתלהב מקריאה בדברי ההיסטוריה של עמו ("מֵהַסַּפָּה שֶׁמְּשַׁמֶּשֶׁת לִי שְׂדֵה תְּעוּפָה אֲנִי מַמְרִיא"). אין ספק כי אנו מאמינים למשורר, המעביר לנו את החוויה הלירית, באופן נטול התייפייפות, ועם זאת באופן ייחודי וציורי. מסגרת השיר, ילדותו של המשורר, היא ברורה ואנו נכנסים אליה בקלות. והמשורר, לאחר שהגן על בני עמו מפני הפורעים, מקיץ מחלומותיו וחוזר אל ילדותו:
לַמָּחֳרָת הָיִיתִי שׁוּב בְּתֵל-אָבִיב
בֵּין יָם כָּחֹל מִמַּעֲרָב
וּמִמִּזְרַח הַפַּרְדֵּסִים שֶׁבָּאָבִיב
נוֹדֵף מֵהֶם הָרֵיחַ הַנִּפְלָא שֶׁל הַפְּרִיחָה
וּמִצָּפוֹן יֵשׁ לָהּ נָהָר, עִם מַיִם גַּם בַּקַּיִץ
וְסִירוֹת שָׁטוֹת בּוֹ
שֶׁל מָנוֹעַ וּמְשׁוֹטִים, וְעַל גְּדוֹתָיו
צְפוּפָה הַצִּמְחִיָּה, וְרַק לְהִתְרַחֵץ אָסוּר
מִפְּנֵי שֶׁהַבִּילְהַרְצְיָה עוֹשָׂה לְךָ בַּשֶּׁתֶן דָּם.
השיר מסתיים בפיכחון, באזכורה של השואה כחוויה מעצבת, תוך מתן דגש לעובדה שזו התרחשה גם ברוסיה הלבנה, ממנה עלו הוריו, ובניגוד גמור לילדותו בעיר ת"א, בה ישבו בבתי הקפה המפורסמים דאז "כסית רוול ופינתי" וחגגו את החיים:
וּבְרוּסְיָה הַלְּבָנָה, שֶׁמִּשָּׁם יָצְאוּ הוֹרַי
כְּדֵי לְהוֹלִיד אוֹתִי בְּתֵל-אָבִיב
כְּבָר מְכוֹנוֹת הַיְּרִיָּה
קוֹצְרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל יְהוּדִים
עַל-פִּי בּוֹרוֹת קְבָרִים
וְהַנְּהָרוֹת הָאַדִּירִים מַאֲדִימִים מִדָּם
גְּבָרִים מְזֻקָּנִים וּנְעָרוֹת יָפוֹת
כְּמוֹ בְּתַצְלוּמֵי הַמִּשְׁפָּחָה מִשָּׁם, וְעוֹד מְעַט,
כְּפִי שֶׁהִתְבָּרֵר מְאֹד בְּדִיעֲבַד, יֻחְלַט
עַל הַצָּבַת הַמִּשְׂרָפוֹת.
בשיר ילדות נוסף, "זיכרון ילדות", עושה המשורר שימוש בדימוי מרכזי בעיצוב השיר, אך כדי לא לפגוע ברצף הסיפור, הוא מבקש את רשותנו לעשות שימוש בדימוי הזה. כלומר, המשורר יודע שהדימוי, אמצעי פואטי מובהק, יש בו אולי כדי לעכב את רצף הסיפור, ולפיכך מפרק אותו לדיבור פשוט, לשיחה בה אין מקום לכסוי:
כְּמוֹ מֵחֲלוֹם רָחוֹק עוֹלוֹת אֵלַי
הַיְּלָדוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ אִתִּי בִּקְלָס.
הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ: הֵן צִפּוּ מְאֹד
לִהְיוֹת נֶאֱהָבוֹת, וְלֹא בְּכַוָּנָה
פָּרְחוּ מִגּוּפֵיהֶן רִמְזֵי עוֹנָה.הַרְשׁוּ לִי לְדַמּוֹת אֶת הָרְמָזִים הָאֵלֶּה
לִפְרִיחַת הַהֲדָרִים הַלְּבָנָה.אֲנִי מַמְשִׁיךְ אֶת הַדִּמּוּי: פְּרָחִים
הָיוּ לִפְרִי, וּמִי שֶׁנֶּעֶנְתָה
קָטְפוּ אוֹתָהּ בְּרֹךְ.לֹא אֲתָאֵר מַה נִּהְיְתָה
בְּמִי שֶׁלֹּא זָכְתָה.
קסם השיר (שהובא כאן במלואו) נובע כמובן מאי התיאור, מהשתיקה בסוף, מאותה אפשרות לדמיין את הסיטואציה המתבקשת. וכל זאת בלשון סיפורית פשוטה, בשיחה, ברגש משוררי מאופק.
כשהמשורר נוגע בדמויות קרובות אליו, קרבת דם וזיכרון, שהלכו זה מכבר לעולמם, הוא עושה זאת תמיד תוך מיזוג נפלא בין הלאומי לפרטי. כך, למשל, בשיר אהבת גבינה המוקדש לזכר דודתו. השיר נפתח בתיאור קונקרטי מאוד של עיסוקה של דודתו, המשדלת אותו לאכול גבינה בתקופה של פרעות בישוב היהודי:
בְּקַיִץ 1937, אִם אֵינִי טוֹעֶה,
דּוֹדָתִי, אָחוֹת אֲבִי, שֶׁהָיְתָה אַחֲרָאִית
לְחָיֵיהֶם שֶׁל הַשְּׁתִילִים
(שְׁתִילִים רַכִּים שֶׁבִּצְבְּצוּ בַּעֲצִיצֵי הַגַּן
הַבּוֹטָנִי שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה)
לָקְחָה אוֹתִי אִתָּהּ
אֶל מַעֲלֵה הַר הַצּוֹפִים
וְשָׂם, מוּל הַמִּדְבָּר חָרוּךְ הָאוֹר, עָזַרְתִּי לָהּ לְהַשְׁקוֹתָם
וְשָׂם שִׁדְּלָה אוֹתִי, צִפּוֹרָה דּוֹדָתִי,
לֶאֱכֹל גְּבִינָה
גְּבִינָה רַכָּה וּלְבָנָה.
כמה יפה ההקבלה העדינה בין ילדותו של המשורר לאותם שתילים רכים, ואותה הקבלה מתפתחת בבית השני למיניותו המבשילה, כמו אותם שתילים מבצבצים בעציצים:
בַּשָּׁנָה הַהִיא כְּבָר קָרָאתִי אֶת כּוֹתְרוֹת הָעִתּוֹנִים
וְאֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁנֶּעֶטְפוּ בְּמַלְבְּנִים שְׁחֹרִים
שֶׁל הַיְּהוּדִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּסַכִּינִים וְכַדּוּרִים
וּבַסֻּכָּה בֵּין הַשְּׁתִילִים
הֵסִירָה דּוֹדָתִי אֶת עֲטִיפַת הַנְּיָר מִן הַגְּבִינָה
וַאֲנִי דִּמִּיתִי לְעַצְמִי
שֶׁהָעֲטִיפָה הִיא הַמְּחִצָּה בֵּינִי לְבֵין שָׁדָהּ
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִתְמַלֵּא
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהּ יְלָדִים
מלבד ההתפתחות המינית המוזכרת לעיל, ישנה התפתחות תודעתית חברתית של המשורר המבין את הקורות בישוב היהודי הקטן. ושוב, בלשון יומיומית, מקביל המשורר את העיתונים, הדבר היומיומי ביותר, לנייר העוטף את הגבינה, אותו הוא מדמה למחצה בינו לבין שָׁדָהּ הצמוק של דודתו. כל כך הרבה נאמר ונרמז כאן במלים ספורות. רחמה העקר של הדודה, למשל, מקבילה אולי לחרב המונפת מעל צווארו של הישוב היהודי הקטן, ואותה חרדה ילדותית-מתבגרת, מבקשת מזור בתשוקה מינית שלא באה על סיפוקה.
זֶה קָרָה לִפְנֵי לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה
וַאֲנִי עוֹדֶנִּי חַי, וַאֲנִי
אוֹהֵב גְּבִינָה.
מובן שהאמירה "עודני חי", מרמזת להישרדות לאומית, ואהבת הגבינה ("רכה ולבנה") אינה אלא אותו זיכרון טהור, אותם רגשי חיבה פרטיים ואישיים אל הדודה המתה, השזורים אמנם בהקמת הבית הלאומי, אך אינם פחותים בחשיבותם. כלומר, הפרטי אינו מנוכס לטובת הלאומי, אלא הלאומי הוא חלק מן החוויה הפרטית ונכפף אליה.
כך גם בשירים אשר נושאם אירועים היסטוריים, כגון "תיאודורה" ו"מרקוס מסתובב", שאף מהם לא נעדרת נקודת המבט המיוחדת של המשורר ופרשנותו האישית לאותם מאורעות.
הפשטות והיומיומיות באים לידי ביטוי גם, ואולי אף באופן בולט ומפורש יותר, בשירים האישיים, הליריים יותר. כך למשל, בשיר מעין ט"ו בשבט:
וּבְאֶמְצַע הַחֹרֶף – אָבִיב. יֵשׁ הַרְגָּשָׁה
שֶׁל עַרְסָלִים יוֹרְדִים אוֹ עַרְסָלִים עוֹלִים.
הָעֵמֶק הַשָּׁוֶה: הַנְּקֻדָּה בָּהּ מִשְׁתַּוִּים
הָרֹךְ הַחִיצוֹנִי וְהַפְּנִימִי.
אֶפְשָׁר לָנוּחַ, בָּרְגָעִים הַנְּדִירִים הָאֵלֶּה, מְנוּחָה שְׁלֵמָה,
וְאֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר. לַעֲבוֹדַת בּוֹרֵא?
יֻמְרָה. דַּי לְךָ שֶׁתְּבָרֵא
אֶחָד מִשְּׂדוֹת הַבּוּר בְּנַפְשְׁךָ
לִקְלֹט וְלוּ אֶחָד מִן הַזְּרָעִים
הַנִּשָּׂאִים בִּכְנַף הָרוּחַ הַשּׁוֹנָה.
מַה יִּצְמַח מִמֶּנּוּ? עֵשֶׂב רַע? שׁוֹטֶה?
אִילָן עֲתִיר-פֵּרוֹת?
הַנַּח לָזֶה עַכְשָׁו. חֲגֹג
אֶת חֲוָיַת הַהִתְעַבְּרוּת.
בקשת המשורר היא מינימאלית, כמו שפת הטקסט עצמו. חגוג את החוויה של האביב באמצע החורף, אל תכוון את נפשך לדאגות הגדולות. הסתפק בעונג הרגעי, היומיומי. הוא החשוב.
וכך גם בחטיבה הקצרה של השירה הפוליטית, הבאה בסופו של הספר. בשיר "שאלות לא קלות", למשל, קושר המשורר באופן מפורש את האישי ללאומי:
-אֵיפֹה הַחֻלְיָה הַחַלָּשָׁה. הַצְבִּיעוּ עַל
הַחֻלְיָה הַחַלָּשָׁה.-זֶה הַמַּחְסוֹם.
-נָכוֹן, עַכְשָׁו הַשְּׁאֵלָה
מֵאַיִן בָּא אוֹתוֹ דִּמּוּי
שֶׁשּׁוּב וְשׁוּב חוֹזְרִים עָלָיו –
מַדּוּעַ בַּרְוָזִים?כְּמוֹ בְּמִטְוָח, הַבַּרְוָזִים
עוֹבְרִים עַל סֶרֶט נָע, וְהַיּוֹרֶה
צוֹלֵף אֶל הָרָאשִׁים.-הַתְּשׁוּבָה לֹא נְכוֹנָה. הִיא
גַּם מַעֲלִיבָה. רַק לִי
מֻתָּר לְהַעֲלִיב.-יֵשׁ לְךָ תְּשׁוּבָה אַחֶרֶת?
-כֵּן, הַחֻלְיָה שֶׁמְּקַשֶּׁרֶת
בַּרְוָזִים עִם בְּנֵי-אָדָם
הִיא הַמִּלָּה גַּעְגּוּעִים:הַבַּרְוָזִים מְגַעְגְּעִים
וּבְנֵי-אָדָם מִתְגַּעְגְּעִים
אֶל מֻשְׂאֵי-אַהֲבָתָם
שָׁרַק בַּזִּכְרוֹנוֹת יוּכְלוּ
לָקוּם מִן הַמֵּתִים.
גם כאן, זיכרונות המשורר את ילדותו, נשזרים שוב בלאומי, ואף במאורעות עכשוויים כמו הפיגועים במחסומים שהיו שכיחים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אריה סיוון באמצעות הקרבה המצלולית בין גַּעְגּוּעַ לגִעְגּוּעַ, קושר את גורלו אל הארץ ואל האקטואליה דרך האישי והפרטי, מה שמעניק לספר השירה הצנוע והיפה הזה ייחודיות ופשטות חכמה.
