כנף הציפור הרועדת

על שירתו של יאיר הוּרביץ

הָרְתָה הָאֲדָמָה וּבַחַלּוֹנוֹת
צִפֳּרִים נוֹשְׁבוֹת
מַרְעִידוֹת בֶּעָלִים אֶת מַסְעֵי תוּגָתָן. בִּמְעוֹנִי
צִפּוֹר מְקוֹשֶׁשֶׁת זְרָדִים מִקַּרְקַע מֵת,
מֵחַיָּה
לְהָחֵם בְּכֵלִים רְדוּמִים
אֶת הַנּוֹצָה וְהַמַּיִם.

שורות אלה, הפותחות את השיר בלילה בהיר, מיטיבות לייצג את קסמה של שירת הורביץ. הזרימה המכשפת כמעט של תמונות וצלילים, הסוגסטיביות העזה של הדימויים, אותה אווריריות בלתי נתפשת המושכת אל תוך השיר, אך גם מותירה את הקורא מבולבל מעט, אבוד בין הרצון להבין ובין הוויתור והכניעה לנוכח יופי שאיננו מובן בשכל. ואכן, בשיאה, שירתו של הורביץ היא שירה מכשפת, שירה הבוראת מחומרי עולם מוכרים,עולם יפה יותר, נקי, חלומי כמעט

שׁוּבִי לְקִסְמֵךְ אָהַבְתִּי, שׁוּבִי
נְסוּכָה פְּנֵי מַלְאָכִים, פְּנֵי מַלְאָכִים אַהֲבָה לִי,
נָחִים עַל אִיִּים מַלְאָכִים וְאוֹר פְּרָחִים נִפְקַח מְהַלְּכִים, בְּעֶדְנָתָם שָׁטִים
עַל יָמִים
מתוך "לאהבתי, כשתשכים"

כיצד נוצר הקסם? אם נבחן את שתי הדוגמאות שלהלן, הרי שניתן להתייחס למספר גורמים. העירוב המעודן של אובייקטים ושמות עצם, דוגמת מלאכים, ציפורים, איים, עלים, אדמה, שכל אחד מהם נושא עמו מנעד עשיר של אסוציאציות והקשרים רגשיים וחושיים. הוסיפו לכך את המצלול, את הניגון של השורות, הפסיחות המחושבות היטב על מנת ליצור את תחושת הפליאה וההפתעה, ואת התחביר ההזוי, העתיק משהו, המעט משונה, ונדמה שאנו קרובים יותר לתשובה. ניתן כמובן לדייק יותר, אך נדמה לי שלא יהיה זה נכון. כפי שניתוח מדוקדק יכול להרוס גם את הבדיחה הטובה ביותר, נראה לי שיש להניח לשירתו, ובעיקר לשירתו המוקדמת, של הורביץ, הנוטה באופן המובהק ביותר אל הקסום ובלתי מתפענח, להיוותר כמו שהיא: מקסם של קול, תנועה וצבע.
אך לא יהיה זה נכון לראות את הורביץ כמן פייטן אקוורלי, הרושם עיטורי מילים להנאתו. גם בשירים האווריריים ביותר ניתן למצוא שני יסודות שהם מרכזיים לכלל שירתו: אהבת היפה והעולם, ולמולו חרדת המחלה והמוות. כך למשל, בשיר מאוחר יותר, חושף הורביץ באופן גלוי יותר את הזרמים התת קרקעיים, המנוגדים לכאורה (אך בעצם מזינים זה את זה) הפועמים בשירתו

אֲנִי עוֹמֵד עַל הַקַּרְקַע
אֲבָל בְּרֹאשִׁי סִיעַת צִפֳּרִים נֶעֱלֶמֶת בַּשָּׁמַיִם, שׁוֹקַעַת
בְּמַעֲבֵה הָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת, וְכִמְטוֹס סִילוֹן
מוֹתִירָה אַךְ שֹבֶל סָמוּי, סְלִיל חוּט
שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא הַסַּכִּין הַמְּעַוֶּה אֶת הַפָּנִים,
הַחֶבֶל הַכָּרוּךְ

מתוך "הערה בדבר הלשון החגיגית"

כאן, כמו עורך הורביץ חשבון עם שירתו המוקדמת (כפי שניתן לראות גם בכותרת המעט אירונית), שירתו הציפורית, הענוגה, ומראה כיצד אותו הדימוי היפה "סיעת הציפורים", משתנה באחת והופך לתמונה של כאב, חרדה ומוות. אך זה איננו גילוי חדש אצל הורביץ.
בשיר זה, ובאחרים שבאים בעקבותיו ביחסים ודאגה ובעיקר בציפור כלואה, ספרו האחרון, פושט אמנם הורביץ רבות ממחלצות השפה ומדבר ישירות על אימת המוות המלווה אותו תדיר, אך תכנים אלה היו שם תמיד.
עובדה ביוגרפית ידועה היא יתמותו המוקדמת של הורביץ. בפואמה תם ותהום וקיים מקים הורביץ לתחייה את ימי השבעה ואת תחושת הבלבול של הילד אשר אינו מצליח להבין את מהותם של הטקסים הסובבים אותו ואינו מצליח, בעצם, לחוות בצורה ישירה את האבל

כָּכָה מִתְנוֹעֲעִים. מְמַלְמְלִים. מְמַלְמְלִים מִתְנוֹעֲעִים.
לְבַסוֹף פּוֹסְעִים פְּסִיעוֹת קָדִימָה, פְּסִיעוֹת אָָחוֹרָה.
יֶלֶד לֹא מֵבִין.
כָּכָה זֶה בְּ"קָדִּיש".

הפתרון, באורח אופייני, הוא הנסיקה אל העולמות הפרטיים, אל החזון האישי, בו מוצא הילד,
המשורר, את החיבור אל האב

כָּכָה זֶה יֶלֶד אֶת אַבָּא לֹא רוֹאֶה לְיַד מִטָּה, לְיַד רְחוֹבוֹת שֶל יֶלֶד שֶהֵם רְחוֹבוֹת שֶל יֶלֶד לַיְלָה.
הֵם עֶלְיוֹנִים וּשְאוֹלוֹת עֲדִינִים שֶל תְּכֵלֶת.
שֶיֶלֶד אֶת אַבָּא בּוֹדֶה

במחזור מאוחר יותר ממלכה וחלום (בספר יחסים ודאגה) חוזר הורביץ אל מחוזות ילדותו.
הפעם הדיבור מרוחק יותר, מתוך ההזכרות ולא מתוך החוויה הנוראה עצמה. היתמות מופיעה אמנם כפצע שאולי הגליד, אך אין להתעלם מנוכחותו ומהשפעתו, גם במבט לאחור, גם בלב זכירת כל היפה והפורח

חַצְרוֹת הַבָּתִּים הַקְּטַנִּים, הַנֶּחְבָּאִים
בֵּין מְשׂוּכוֹת הַגָּדֵר, הִשְׁפִּיעוּ אֶת
עֲסִיס הַפְּרִי הַמָּתוֹק, הֶעָרֵב לַחֵךְ:
מִמֵּיטַב הַגּוּיָבָה וּמִמִּבְחַר הָרִמּוֹן,
שֶׁפַע הָאֶשְׁכּוֹלִית וְהַפּוֹמֶלָה, וְלֹא
נִפְקָד גַּם מְקוֹם עֵץ הַתּוּת, חָבִיב
הַתּוֹלַעַת. מַלְקוֹחֵנוּ הָיָה פְּרִי הַשָּׂדֶה
וְשְׁלָלֵנוּ תְּנוּבַת הָעֵץ. וּבַיָּמִים הָהֵם,

יְמֵי גַּן-הָעֵדֶן,
כְּבָר הָיִיתִי יָתוֹם.

נתיב אפל נוסף בשירתו של הורביץ הוא נתיב החולי. בשיר היפה עד בואי יוצר הורביץ מפה הזויה של רחובות החולי. השפה הגבוהה, העירוב של היפה והגווע, ומקצבו המהפנט של השיר כולו, יוצרים אפקט מוזר. מצד אחד זהו שיר שבו חושף בפנינו המשורר, אמנם באורח סמלי וציורי, כמה מן הקשות שבחרדותיו. אך בה בעת, יש משהו בטון הכללי שמצביע על ההתענגות החולנית שבמניית הפגעים, בציורם בצבעים מוארים ויצירת מן עירוב דקדנטי במודע של היפה והמכוער, של החי והגווע

רְוֵה רוּחַ אֲנִי בָּרְחוֹבוֹת הסְּנוּפִים, רֵיחַ הֲדַסִּים,
בְּמַעֲלֶה רְחוֹב הַגְּפָנִים רָאִיתִי שֶׁאָחֲזוֹ דָּם
וְלֹא יָסַפְתִּי עוֹד בָּרְחוֹבוֹת.

ובהמשך השיר

וְנֶאֱסַף עָפָר תַּחְתַּי וְהוֹלֵךְ עַד בְּגָדִים,
נֶאֱסָפִים וּבָאִים טְמֵאִים רוֹחֲצִים
מַרְאִים לִי אֶבֶן הַמַּדְאוֹב לִבָּהּ נִפְקָח אֶל שְׁמָשׁוֹת

בספרו האחרון, ציפור כלואה, שנכתב כנראה מתוך התגברותה של תחושת המוות הקרב, מתנער הורביץ מרחמים עצמיים מלאי פיוט דוגמת אלו לטובת התבוננות מפוקחת, אמיצה ומצמררת בחולי ובמוות. גם השפה הופכת בהירה, נגישה יותר. זו עדיין עברית הורביצית מאוד, משופעת בדימויי רוח וציפורים, אך הטון מדוד יותר, הריאליזם מחודד יותר, והרגש, לטעמי לפחות, חשוף יותר. כך למשל בשיר הרביעי מן המחזור ציפור כלואה, המיטיב לבטא את המהלך השירי הכללי של המחזור, בו חוזר הורביץ אל דימוי ציפור הנפש השחוק, מנער אותו, והופך אותו לכלי אישי ומדויק מאוד של התמודדות

תּוֹלְדוֹת הַגּוּף כְּמוֹהֶן כְּבַיִת.
אַתְּ מְשׁוֹטֶטֶת בַּחֲלַל הַכְּתָלִים
כְּצִפּוֹר בְּשִּׁבְיָה,
מְשַׁנֶּנֶת אֶת מוֹצָאֵי הָאוֹר.
דְּלִיפַת אוֹ סְתִימַת צִנּוֹר
כִּפְגָמִים בְּנִימֵי דָּם אוֹ עוֹרְקִים פְּקוּקִים,
מְצַמְצְמִים בָּךְ אֶת הַמֶּרְחָב.
וְכָךְ, יוֹשֶׁבֶת עַל בַּרְזִלֵּי הַמִּרְפֶּסֶת
אַתְּ חָשָׁה אֶת הָרוּחַ,
אֲשֶׁר בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר
תִּהְיִי שַׁיֶּכֶת לָהּ וְלֹא תָּחוּשִׁי.

השיר המסיים את פרפורי חדרים, המחזור החותם את הספר, שרבים משיריו נובעים מתוך הוויית בית החולים, ממשיך את רעיון השארות הנפש הציפורית ומציג עמידה בוטחת, אמיצה, אפילו אופטימית, לנוכח המוות הקרב.

עַל סַף הַפְּרוֹזְדוֹרִים
בֵּינִי לְבֵין
חַדְרֵי הַכְּאֵב, טְרַקְלִינֵי הַתִּקְוָה הַקּוֹרְנִים יִפְעָה,
אוּלַמּוֹת הַמְּעִידָה וּמַרְתְּפֵי הַחֲרָדָה,
אֲבָנִים עֲמוּסוֹת עוֹמְדוֹת בִּי.

אֲנִי מַמְתִּין לַמַּיִם הַמְּחַלְחֲלִים בְּהַתְמָדָה בְּנִקְרוֹת הַצּוּרִים לִקְרַאת אַקְלִים נוֹפֵחַ שִׁיר בִּכְנַף הַצִּפּוֹר הָרוֹעֶדֶת.

כאן, כמו בשירים אחרים מספרו האחרון, מצליח הורביץ להשיג משהו נדיר מאוד, סוג של השלמה שהיא חילונית ודתית בה בעת, סגירת מעגל וחזרה נפשית ופואטית אל מקומות בהם כבר היה בשיריו המוקדמים יותר. אולם הפעם, ואולי דווקא משום ודאות המוות העוברת כחוט השני במחזורים אלה, הדברים מדויקים, נגישים ופולחים יותר.

בשיר מוקדם של הורביץ אדם לציפור מופיעות השורות היפות הבאות

מַדּוּעַ לֹא יֵדֶא אָדָם, לֹא יִדְמֶה לִצִפּוֹר,
עַל אֶדֶן חַלּוֹן, עַל חוּטֵי חַשְׁמַל,
בַּמֶּרְחָק,
וְעֵינָיו הָרוֹאוֹת רוֹאוֹת אֶל נָכוֹן.

אני מאמין כי בנשימתו השירית האחרונה זכה הורביץ להגשים את נבואת השיר המוקדם הזה.
כנף הציפור אולי רועדת על סף הפרוזדורים, אך היא אחוזת שיר ואור.