התגלות / יהודה עמיחי
הַיּוֹם הָאֱלֹהִים הִתְגַּלָּה לִי
כָּךְ:
מִישֶׁהוּ מֵאֲחוֹרַי עָצַם אֶת עֵינַי
בְּכַפּוֹת יָדָיו:
נַחֵשׁ, מִי זֶה?
(שירי יהודה עמיחי 2, 2002: 223)
האזכור של המילה חמידות בנשימה אחת עם המילה שירה נדמה כעבודה זרה. אלא שלאחרונה נראה שחמידות נושרת בצבעוניות קלילה על הספרות הישראלית העכשווית כמו רגע קצר וצוהל של קונפטי פואטי, קסמתוק, במסיבת הפתעה. מאמר זה מבקש להידרש לרגע ננופואטי ישראלי של נאיביזם שבו שוב נחצו קוויה הסגנוניים המסורתיים של נורמות השירה המקובלות; הפעם בזחילה תינוקית מתחת לחוטי התיל של השירה הרצינית, החשובה וההרואית.
המושג חמידות (cuteness) הוצג לראשונה על ידי קונרד לורנץ במסגרת מחקר אתולוגי אודות הצורך ההישרדותי של צאצאים לעורר את הצורך הקיומי לטפל בהם ולמנוע נטישה. החמידות מעניקה לצאצאים קסם שמסייע ביצירת קשר רגשי עם המבוגרים. היא באה לידי ביטוי בהתנהגות ילדותית שובת לב ופרופורציות גופניות חמודות של גולגולת (עיניים גדולות יחסית, אף קטן, לחיים עגלגלות), קול דק, עור רך, סרבול, רישול ועוד.
שירת חמידות זו גרסה מתוחכמת ובת זמננו של מסורת סנטימנטלית וקיטשית החותרת תחת ההגמוניה של מסורת השירה המאופקת. מקור השראתה המרכזי הוא תרבות ותקשורת פופולריים למשל, עיצוב חמיד של דמויות (ואף של מבוגרים) הקיים בסרטים מצוירים ובמוצרים מסחריים כגון אלו של תרבות הקאוואי היפנית (ראשיתה לערך בשנות ה-70 של המאה קודמת) האחראית למותגים 'הלו קיטי', 'פוקימון' ועוד.
החמידות בשירה היא סינתזה ייחודית של האופנים שבהם היא באה לידי ביטוי בעולם ובעיקר של התיילדות, לרוב מתוקה, שמטרתה להלך קסם. הקסם עשוי להיות מהפנט, כמו מבט של תינוק. היא מעוצבת בדרך כלל בהקשר קרנבלי של חגיגת משחק, צרכנות, הומור ועוד. לעתים, היא מוקצנת לכדי מבע תינוקי, אינפנטילי ומפונק. מאפייני פואטיקת החמידות מקורם בשדות הסמנטיים הגבוהים והנמוכים של הילדות: חינניות, אטרקטיביות, נועם, סימפטיות, תום, סקרנות, משחקיות, בובתיות, שובבות, פלאשיות (מופע לשוני מרהיב), הגזמה (כמו בדיבור נלהב של ילדים), מלודרמה, הפגן, שבריריות, חוסר אחריות, חוסר אונים, צורך להיות מוזן ועוד.
חלק משירי החמידות מעוררים בקורא היסוס ואי שקט ביחס לאמינותה של החמידות: האם היא בשליטה או שמא זו מניפולציה רגשית על הקורא? החמידות מציגה את המשורר בחולשתו, בנזקקותו להתקבלות. היא מניעה אותו לוותר על הבושה ולהיות מקסים, במובן הזול של המילה. אולם באופן אירוני ייתכן שדווקא הירידה למפלס התחתון של החמידות עשויה להיתפש כמפגן אומץ של העדר בושה, חשיפה, נחישות ולכן של אמינות.
חמידות בשיר היא תנועה לעבר הקטנצ'יק. לכן זו תופעת ננופואטית במהותה, גם אם היא איננה מעוצבת בשיר קצר. עם זאת, כאשר יש ביטויי חמידות בשיר ננופואטי קצר הם יוצרים שיר הדוק המקיים תואם בין התוכן לצורה הקטנה. כאמור, ננופואטיקה זו שירת מזעור צורנית (אורך השיר) ותימטית (התייחסות למינימליזם). המזעור עשוי להיות בין השאר אילוסטרציה של המצב הילדי, הנפשי והאנטומי; מזעור של דמויות, חפצים, מוצרים וכדומה ממחיש את הפן הילדי שלהם ולכן הוא בעל פוטנציאל של חמידות.
החמידות בשירה הישראלית מתחלקת בין עיצוב נקודתי של שיר בודד או פרגמנט לבין עיצוב כפואטיקה. קבוצת המשוררים המתנסה בחמידות באופן נקודתי כוללת את רוב המשוררים: יהודה עמיחי, אברהם חלפי, אמיר גלבע (כל השירים א, 1987: 378), יונתן רטוש, דוד אבידן, רוני סומק (המתופף של המהפכה, 2001 : 20), זלי גורביץ' (הא ודא, 1996: 78), גילי חיימוביץ' (תינוקת, 2014: 19), עדי קיסר, דנה מרקוביץ (חַיֵי הטַבַּסקו, 2015: 33), מעין שטרנפלד (משמרות שפיות, 2015: 8, 25), דפנה שחורי (מערכת הפעלה, 2015: 31; ראו סוף השיר), רחל חלפי (בלט על הקרח, 2015: 83; ראו מחזור 'מיאוקו') ועוד. החמידות מעוצבת בדרך כלל בשירתם באמצעות תיאור מערכות יחסים, לרוב משפחתיות. לעומתם, כיום יש רק משוררת אחת, אשר הטמיעה את החמידות כפואטיקה וזו נעם פרתום. היא ככל הנראה גם מקור ההשראה לעלייתה של שירת החמידות בשנים האחרונות.
ראשית החמידות היא שירה גברית מובהקת. עם זאת, היא הפכה בחמש השנים האחרונות לנשית מובהקת. משורר החמידות המשמעותי הראשון של השירה הישראלית הוא עמיחי. שיריו החמידים מדגימים מהלך לא מודע של נאיביזם. החמידות היתה נוכחת בשירתו כבר מראשיתה, בעיקר כפרגמנטים (שורות, פיגורות), אך בהמשך הוענק לה אף מעמד של שיר שלם (ראו לעיל). אמנם, שירתו ממעטת בחמידויות, אלא שבאופן לא מפתיע חלק מהשירים שבהם יש חמידות הם מהמוכרים ביותר שלו. לדוגמה, 'אמי אפתה לי את כל העולם' הוא שיר ידוע, אך טרם הוערך כשיר חמידות. החמידות מתוארת במובהק בשמונה השורות הראשונות שלו: 'אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם/ בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת./ אֲהוּבָתִי מִלְּאָה אֶת חַלּוֹנִי/ בְּצִמוּקֵי כּוֹכָבִים./ וְהַגַּעְגּוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר/ בְּכִכַּר הַלֶּחֶם./ מִבַּחוּץ אֲנִי חָלָק וְשָׁקֵט וְחוּם./ הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי./ אַךְ שְׂעָרִי עָצוּב כַּגֹּמֶא בַּבִּצָּה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת –/ כָּל הַצִּפֳּרִים הַנְּדִירוֹת וִיפוֹת הַנּוֹצָה/ נַסּוֹת מִמֶּנִּי.' (עמיחי, שירי יהודה עמיחי 1, 2002: 13).
החמידות מעוצבת באמצעות מכלול תיאורים: פניית בן לאימו, אם מזינה, אהבה, הפרזה ילדותית של שפע (כל העולם), תיאור מפורש של מיני מתיקה (עוגה וצימוקים), מזעור (צימוקים) ועוד. להערכתי, החמידות היא זו שהקנתה לשיר מעמד מרכזי בתוכנית הלימודים ובמבחני הבגרות. קברניטי מערכת החינוך זיהו באופן לא מודע בחמידות זאת, ובכלל בחמידות של שירי עמיחי, גשר נוח עבור התלמידים לספרות גבוהה.
למרות שעמיחי הוא ככל הנראה המבשר, פרתום היא משוררת החמידות המשמעותית ביותר בשירה הישראלית. ספר ביכוריה, להבעיר את המים באש (2012), חולל מהפכת חמידות. החמידות בשירתה היא וירטואוזית, ייחודית, מגוונת, מקיפה והומוריסטית, לרוב פרודית. היא באה לידי ביטוי במגוון נושאים וצורות ולכן למעשה זו פואטיקה חמידה. הבדל מרכזי בין פרתום לרוב קודמיה הוא המודעת לחמידות בעוד שהמשוררים האחרים רק מתנסים בה באופן ספורדי, לעתים אולי באופן לא מודע.
דוגמה למודעות האני השירי לחמידותו היא השיר 'חופשה מהדובים' (שם: 48–49). הדוברת מתרוננת בחמידות לנוכח הנאותיה הצפויות בחופשה בצפון ומתארת את עצמה באופן ילדותי: 'נְסִיכַת שֶׁלֶג/ יַלְדֹּנֶת פְרִיזִי'דֶר, קְפוּאֹנֶת/ דֻּבְּדֻּבֹּנֶת יָרֵחַ'. הווה אומר, הדוברת מתארת עצמה ישירות כאדם בוגר בעל נפש ילדותית.
בשירת פרתום מתבהר ההקשר הטבעי המתבקש של שירת חמידות חתרנית והוא שמחת חיים, התלהבות, פראיות שובבה ולעתים הדוניזם. לדוגמה, סוף השיר הוא פרץ בוטה ומתחמד של הדוניזם: 'אַתֶּם יְכוֹלִים לִקְפֹּץ לִי וּלְנַשֵּׁק לִי בַּתַּחַת וְלַחֲלוֹם אוֹתִי אֵיךְ שֶׁבָּאלָכֶמְאֲנִי/ לֹאכְפַּתְלִיאֲנִי/ אֲנִי –/ בְּחֻפְשָׁה'. שפת החמידות הילדותית היא ברוח הדמויות מהסרטים לפעוטות 'דובוני אכפת לי' (סדרה וסרטים משנות השמונים של המאה שעברה). היא מנסחת עמדה נרקסיסטית וחומרנית של אדם בוגר כלפי הניתוק הנשגב שבחופשה המפנקת. עם זאת, העמדה המתחמדת הפרודית מורכבת: היא שילוב בין ביקורת נגד העמדה הצרכנית ומשיכה אליה.
יש בעולם שני מקורות עיקריים של חמידות: מקוריות (אותנטיות), למשל, שיבושי לשון ילדותיים וכינויי חיבה; פופואטיות, למשל, יצירה ממוחזרת (כפי שהוצג לעיל במקרה של פרתום). פופואטיקה הוא מושג מקביל לפופ-ארט; פואטיקה המושפעת מתכנים ומצורות של התרבות הפופולרית (ג' מאירי, הר געש סימפטי, 2012: 51). יצירת חמידות מקורית היא לרוב פועל יוצא של ציטוטי חוכמות, הברקות לשוניות, ושיבושי הגייה או תיאורי סיטואציות חמידות של מערכות יחסים אותנטיות ואינטימיות. מכאן, רוב גילויי החמידות המקוריים הם ביטויים קרנבליים של פרפורמנס והומור.
לדוגמה, שיר מאוחר (מ-1974) של אברהם חלפי, 'נילי', המוקדש לבתה של חברה קרובה (נירה רבינוביץ'): 'נִילִי אוֹהֶבֶת יָם./ נִילִי הָיְתָה בִּצְפַת./ נִילִי הוֹלֶכֶת לִצְפַת הַיָּם/ לִתְפֹּס גַּלִּים קְטַנִּים/ וּלְשַׁעֲשֵׁעַ קוֹנְכִיּוֹת/ בְּדִבּוּרֶיהָ.// בְּרֶגַע שֶׁקּוֹרֵאת לִי נִילִי:/ חַ-פִי! חַ-פִי!/ בְּאֵלֶם לָמֶד מִתְחַמֶּקֶת מִשְּׂפָתֶיהָ –/ אֶת שִׁירִי אֲנִי מַנִּיחַ לְרַגְלֶיהָ.' (חלפי, שירים ב 1988: 198). חלפי מצטט את שיבושי ההגייה החמודים של המילה שפת ('בִּצְפַת') ושל שמו ('חַ-פִי!'), אשר יוצרים משלב משמעויות דמיוני וקסום. תיאורי החמידות כאן הם פועל יוצא של גאווה, היקסמות ואקסטזה.
דוגמה נוספת לחיקוי חמידות הוא עיצוב עמדת דובר של נערה. כל שירי ספרו של יונתן רטוש שירי נערה (1975) מוקדשים לתיאור עולמה של נערה מנקודת מבטה. הספר הוא דוגמה חריגה של שירה ישראלית, אשר ככל הנראה יועדה לנוער, אולם בהעדר מסורת של שירה לנוער, קהל היעד הוחמץ ונטמע כעוד ספר שירה למבוגרים. רוב השירים החמידים שם (ובכלל) קצרים או אף מיניאטוריים, צורה המסייעת לעיצוב חמידות בעצם היותה שיר-תינוקי. לדוגמה, 'אבא' הוא שיר חמידות פרודי המבוסס על הערצה נערית של דמות האב: 'יֵשׁ לִי אַבָּא./ אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת אַבָּא.// אַבָּא שֶׁלִּי הוּא חָתִיךְ/ הוא גֶּבֶר/ חֲלוֹמִי –// הוּא אַבָּא.' (שם: 11). החמידות מקורה בטון הילדותי המתפנק ובתחושות הצעירות והביטחון שהאב משרה. החינניות של השיר טמונה בין השאר בסיום הרטורי, החגיגי וההומוריסטי.
אחד הביטויים האותנטיים של חמידות קיים בהתנהגות ובשפה רומנטיות וארוטיות של זוגיות. השפה הפנימית של החמידות הרומנטית כוללת כינויי חיבה תינוקיים, כגון, חמודה, מתוקה, מותק, בייבי וכדומה. לדוגמה, שירו של דוד אבידן 'על ההיבט הבלתי-אישי של כינויי-החיבה' מוקדש לכינויי חיבה זוגיים: 'כִּנּוּיֵי-הַחִבָּה שַׁיָּכִים לַכְּלָל:/ הָאַלְמוֹנִיּוּת שֶׁלָּהֶם,/ כַּמּוּתָם הַקְטָנָה יַחֲסִית לְמִסְפַּר הַשֵּׁמוֹת הַתִּקְנִיִּים,/ קוּקִי מוּקִי מְתוּקִי,/ חֲתַלְתּוּל חָמוּד שֶׁלִּי./ עֲטַלֵּף (עֲלָטֵף) מָתוֹק שֶׁלִּי,/ תִּנְשֶׁמֶת עִם מִשְׁקָפַיִם,/ נֵץ קָטָן עִם נוֹצָה בַּשֵּׂעָר,/ מַלְאָךְ קָטָן וְחָמוּד שֶׁלִּי […]' (אבידן, ספר האפשרויות – שירים וכו', 1985: 20). השיר הוא קטלוג פרודי של כינויי חיבה לאהוב ולאהובה. הוא חוגג את ההיבטים הסנטימנטליים המביכים של כינויי החיבה ועומד על ג'יבריש ואיגיון מתיילדים הטמונים בחלקם. החמידות בשיר איננה נמסרת כחוויה מהחיים, אלא כאובייקט מחקרי לבחינה ביקורתית. לכן זהו שיר חריג בנוף שירת החמידות.
בניגוד לאבידן שאיננו חושף את שמות החיבה שבשימושו הפרטי, אך טורח לטעון שהם שייכים לכלל ('כִּנּוּיֵי-הַחִבָּה שַׁיָּכִים לַכְּלָל'), פרתום חושפת את שפת החמידות הרומנטית האישית שלה והופכת אותה לציבורית. לדוגמה, השיר 'פּריטי ופּריטי עם כוכבים בעיניים (אוהֵבוֹתיגם)' מוקדש לאלעד (האמן אלעד רוזן, בן זוגה במציאות) שאותו היא מכנה בכינוי החיבה 'פריטי', ולמעשה במחווה סימביוטית גם את עצמה (בכינוי 'פְּרִיטִי' יש אף הד למצלול פרתום). החמידות משמשת כגשר אקסהיביציוניסטי בין אינדיווידואליות ואינטימיות לבין המוניות ויוצרת את הסינתזה האוקסימורונית של המון-אישי. ביטול הנפרדות בחמידות בין האישי להמוני הוא ביטוי אותנטי של רוח התקופה, מעין סלפי פואטי.
השיר חוגג את האהבה דרך שפת חמידות: '[…] וְהַשָּׁעוֹן הַמְעוֹרֵר שׁוּב שׁוֹאֵג כְּמוֹ אַרְיֵה מְשׂוּפָם –/ בֹּקֶרְטוֹב! בֹּקֶרְטוֹב! הוּא אוֹהֵב אוֹתָךְ גַּם./ יֵשׁ שְׁרִיקָה בַּקּוּמְקוּם וְסַלְטוֹת שֶׁל טוֹסְט מֵהַטּוֹסְטֶר וְהָאֲוִיר מְבֻשָּׂם/ כִּי יֵשׁ לוֹ שַׁמְפּוּ פָּסִיפְלוֹרָה וְהוּא אוֹהֵב אוֹתִי גַּם./ טוֹסְטְ מְעוֹפֵף מֵהַטּוֹסְטֵר, זֶה מַזְכִּיר לִי טְוִּיסְט, זֶהמַזְכִּירְלִי טְוִּיסְטֶר,/ חִיחִיחִי, מַצָּבְרוּחִי מְרוֹמָם –/ כִּי הוּא אוֹהֵב אוֹתִי, הוּא אוֹהֵב אוֹתִי, וַאֲנִי גַּמְגַּמְגַּם. הוּא קוֹרֵא לַזֵּעָה שֶׁלִּי 'פְּרִיחַת הַיַּסְמִין בָּאָבִיב'/ מַסְנִיף אוֹתִי וּמִתְמַסְטֵל כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ מְסֻמָּם […]/ כִּי נָה נָה בַּנָנָה, הוּא אוֹהֵב אוֹתִי גַּם./ אֲנִי מִיסְטֶר לוֹבָהלוֹבָה, גְּבֶרֶת פִּלְפֶּלֶת, בּוֹמְבַּסְטִיק-טֶלֶהפַנְטַסְטִיק […]' (פרתום 2012: 109). הסיטואציה מעוצבת כתשדיר פרסומת המתאר חיים טובים, מפונקים ובו מככבות דמויות מתוכניות טלוויזיה לקטנטנים ('מִיסְטֶר לוֹבָהלוֹבָה, גְּבֶרֶת פִּלְפֶּלֶת, בּוֹמְבַּסְטִיק-טֶלֶהפַנְטַסְטִיק'); הנוחות באה לידי ביטוי בלשון חמידות מתיילדת ('וַאֲנִי גַּמְגַּמְגַּם', 'כִּי נָה נָה בַּנָנָה' ועוד).
הקשר נוסף של ביטויי חמידות הוא זהותי. לדוגמה, החמידות המזרחית שמופיעה בשירת עדי קיסר כמו למשל, השיר 'גלבי'. הוא עוסק בזיכרונות אישיים וקולקטיביים של העדה התימנית. התרבות הפופולרית הישראלית התוודעה למילה התימנית גלבי בעיקר באמצעות להיטה הבינלאומי של עפרה חזה, 'גלבי' (1984; מילים ולחן: אהרן עמרם). הדיאלוג הפופואטי של קיסר עם זמרת ישראלית גדולה הוא שילוב של מחווה וחיזוק הלגיטימציה של השיח התימני. החמידות ממוקמת בלב השיר: 'אִמָּא אָמְרָה פַּעַם שֶׁגַּלְבִּי/ זֶה לִבִּי/ בְּתֵימָנִית/ וְאִם הַלֵּב שֶׁלִּי/ נוֹלַד בְּיִשְׂרָאֵל/ גַּם הַלֵּב שֶׁלִּי הוּא גַּלְבִּי?' (קיסר, שחור על גבי שחור, 2014 : 23). הבת תוהה באשר לזהותה באופן מתיילד ('וְאִם הַלֵּב שֶׁלִּי/ נוֹלַד בְּיִשְׂרָאֵל/ גַּם הַלֵּב שֶׁלִּי הוּא גַּלְבִּי?'). הטקסט החמיד מחקה את התחכום המצוי בנאיביות של הילדה הדוברת על ידי פירוק של תהליכי חשיבה שלה: בהנחה ששפה מייצגת מקום (גלבי היא תימן), המקום יכול לנדוד בתודעה ו/או בדמיון ולפצות במידת מה על אובדן העבר, על נתק מהשורשים, על חסכי זהות.
כאמור, שירת החמידות היא שילוב בין רגרסיה פרימיטיביסטית למחוזות לא מתורבתים לבין חיפוש אחר מחוזות קסם של האני, אך גם ביטוי פופואטי. דוגמה תרבותית עכשווית מרכזית של מחאת חמידות פופואטית פרימיטיביסטית (בחלקה נגד דיכוי צעירים וצעירות) היא אופנת הראפרים הרגרסיבית של מכנסיים חצי נופלים (כשל ילד המסתובב עם חיתול מלא) ושרוולים ארוכים (המדגישה את הפער בין מידות מבוגרים וילדים). אופנה זו של רישול בלתי הולם לגיל הביולוגי משדרת מסר של חוסר איכפתיות ('לֹאכְפַּתְלִיאֲנִי'), ניכור וזעקת צעיר מוזנח המבקש מהמבוגר האחראי, קרי, החברה, לתמוך בו. הלבוש המתיילד, החמיד, הוא סמל במאבק ההישרדות של ראפר בשכונת מצוקה. אופנה זו היא המשך מתיילד למכנסיים הקרועים של מחאת ילדי הפרחים (כאמור, אף הם ילדים). שירת החמידות הפופואטית של פרתום וקיסר שתוארה לעיל היא במידת מה גרסה פואטית של החמידות הראפרית.
השימוש בחמידות מהדהד את מסקנות המחקר האתולוגי. ייתכן שעיצוב חמיד הוא אמצעי הישרדות ספרותי בתרבות חומרנית הבזה למשוררים. קסמה של החמידות עשוי להפיג את היראה הקיימת מפני שירה ולמשוך קהל קוראים פחות מיומן שהוא ממילא רב יותר. ובמונחים ננופואטיים: הצמצום למידת חמידות מגביר את יכולת התפוצה של השיר וממילא את סיכויי הישרדותו התרבותיים.
[המאמר פורסם בגיליון ננופואטיקה 3 – ספטמבר 2015]