maxresdefault

חזרה בתשובה או כדור שמעודד את המחשבה

מאת: יובל יבנה

על תופעת "המוזיקה היהודית"

תופעת "המוזיקה היהודית", לה אנחנו עדים בשנים האחרונות, היא תופעה מרתקת שיש לה פוטנציאל גדול להביא לשילוב פורה ומעניין של מסורת וחידוש. יחד עם זאת, התופעה הזאת טומנת בחובה – כמו כל "טרנד" – גם בעיות וכשלים בסיסיים עליהם אני רוצה לעמוד כאן.

יש לבחון את התופעה הזאת משתי זוויות – הזווית האמנותית והזווית של היהדות.

מהזווית האמנותית, השאלה המרכזית היא אם התפתחות "המוזיקה היהודית" תורמת להעלאת רף האיכות של המוזיקה הישראלית. כלומר, השאלה היא אם הכניסה של אמנים כמו בני משפחת בנאי (מאיר, אהוד ואביתר), ברי סחרוף ואחרים לתחום "המוזיקה היהודית" מהווה התפתחות של אמנות כתיבת השירים שלהם הלוקחת אותם – ואת המוזיקה הישראלית יחד איתם – למחוזות איכותיים יותר.

בכדי לענות על שאלה זאת עלינו להגדיר קריטריונים לקביעת איכותו האמנותית של שיר מולחן. אני חושב שהקריטריון המרכזי הוא מידת ההתאמה של הלחן והמילים. שיר מולחן הוא התכה של שתי אמנויות יחד – אמנות הכתיבה ואמנות ההלחנה. ניתן היה להניח שככל שמילות השיר יהיו ברמה אמנותית גבוהה יותר וככל שהלחן שלו יהיה ברמה גבוהה יותר, כך גם תעלה רמת השיר המולחן. אולם הנחה זו אינה מדוייקת – חיבור של טקסט של משורר מהשורה הראשונה עם לחן של מלחין מהשורה הראשונה אינו ערובה ליצירת שיר מולחן מהשורה הראשונה.  אם הטקסט האיכותי והלחן האיכותי אינם מתאימים זה לזה, התוצר הסופי – השיר המולחן – לא יהיה תוצר איכותי. זהו לב ליבה של מלאכת הלחנת השירים – ההתכה האלכימית של מילים ולחן באופן שיוצר שלם העולה על סך חלקיו.

וכאן נשאלת השאלה האם יש תנאים מוקדמים שמבטיחים את הצלחת ההתכה האלכימית הזאת, או לפחות מגדילים את הסיכויים שהיא תתרחש. אני חושב שהתשובה היא שכאשר הלחן והמילים נובעים מאותו מקור – מאותה גישה אמנותית ומאותה חוויה קיומית ורוחנית, אזי יש סיכוי יותר גדול שהם יתאימו אחד לשני ויצליחו ליצור שלם העולה על סך חלקיו.

לפיכך, כאשר אותו אדם כותב את המילים והלחן קיים הסיכוי הגדול ביותר שתתקיים התאמה מוצלחת בין המילים והצלילים מאחר והם נובעים מאותו שורש. כמובן שזה לא עובד תמיד – ההצלחה ליצור את ההתאמה הזאת תלויה בכישרונו ורגישותו של הכותב וגם במזל (ותעיד על כך העובדה שגם האמנים הגדולים ביותר של שילוב מילים ולחן מוציאים תחת ידם גם שירים בינוניים…).

בוב דילן הוא דוגמא מצויינת ליוצר הכותב גם את המילים וגם את הלחן ויודע, בד"כ, להתאים אותם זה לזה באופן מוצלח. דילן הוא גם דוגמא ליוצר המשלב באופן מוצלח מסורת וחידוש. בספרו האוטוביוגרפי "כרוניקות", דילן מספר איך הרבה לפני שהוא כתב את שירו הראשון הוא התעמק במסורת שירי הפולק האמריקאים. רק אחרי שהכיר לפני ולפנים את המסורת הזאת, עלה בדעתו לכתוב שירים משלו שיהיו כתובים – גם מבחינת המילים וגם מבחינת הלחן – ברוח שירי הפולק. כלומר, הוא לקח תבנית מסורתית והכניס בה חידוש – בשלב ראשון, החידוש היה בטקסטים המקוריים שלו שאומנם שמרו על המודל הסיפורי של הטקסטים של שירי הפולק אבל ביטאו בו בזמן את הקול הייחודי והמודרני של דילן. בשלב השני, החידוש היה ברמת המוזיקה כאשר דילן "חישמל" את הפולק וניגן את השירים עם הרכב רוק חשמלי (ועורר בכך את כעסם של רבים ממעריציו הותיקים).

אולם אפשר לשלב מסורת וחידוש בצורה פוריה ומעניינת גם אם היוצר לא כותב גם את המילים וגם את הלחן.  ר' ישראל נג'ארה, שחי בארץ ישראל במאה השש עשרה, כתב פיוטים אותם חיבר ללחנים פופולריים של מוזיקה ערבית. החידוש של ר' ישראל נג'ארה היה בחיבור של שירת קודש ללחנים המשתייכים לעולם החול. המילים והלחן לא נבעו מאותו אדם, כמו במקרה של דילן, אבל הייתה ביניהם התאמה כי הם צמחו מאותה סביבה תרבותית – סביבתם התרבותית של היהודים שחיו בארצות ערב במאה השש עשרה. ומן הסתם, גם הכישרון, הרגישות (והמזל) שיחקו כאן תפקיד חשוב כי ר' ישראל נג'ארה השכיל להתאים את הטקסט הנכון למקאם הנכון.

אם נחזור אל "המוזיקה היהודית" של ימינו, ונשאל את עצמנו באיזו מידה נוצרת במסגרתה אותה התכה אלכימית של מילים ולחן ניווכח שהיא די נדירה…

כאשר מאיר בנאי, למשל, מלחין מילים שהוא כתב, יש סיכוי גדול להתאמה בין המילים והלחן שתיצור את אותו שלם העולה על סך חלקיו. כאשר, לעומת זאת, הוא מלחין את מילותיו של אבן עזרא, הסיכוי שהמילים והלחן ינבעו מאותו שורש של חוויה קיומית/רוחנית הוא פחות גדול. בכדי להתחבר לאותה חוויה מתוכה כותב אבן עזרא לא מספיק לשים כיפה על הראש ולהתחיל לשמור מצוות – קודם כל, כדי להבין בכלל את אבן עזרא נדרשות מיומנות ורגישות לקריאת שירה שלא לכל מוזיקאי יש אותן. אבל מיומנויות אלה הן לא העיקר, פרופסור שחוקר את שירת תור הזהב יוכל, אולי, לפרש טוב יותר ממאיר בנאי את שיריו של אבן עזרא אבל לא יצליח להתחבר בהכרח אל החוויה הבסיסית מתוכה הוא כותב. כאן פועל סוג של קשר מיסטי ממש שנוצר בין נפשות ממרחק של מאות ואלפי שנים. כאשר הקשר המיסטי הזה נוצר, הלחן והמילים – גם אם נכתבו על ידי בני אדם שונים במרחק של מאות שנים – משתלבים זה בזה באופן הרמוני ויוצרים שלם העולה על סך חלקיו. אבל כדי שזה יקרה, המוזיקאי צריך לשאול את עצמו, לפני שהוא ניגש להלחין את שיריהם, אם אבן עזרא או אבן גבירול באמת נוגעים בשורש נשמתו.

דומה שבחלק גדול מהמקרים לא זה המצב והפניה להלחנת פיוטים שנכתבו לפני מאות שנים היא היסחפות עם זרם ה"טרנד" ולא מעשה שבבסיסו עומד קשר רוחני עמוק.

התוצאה היא שבחלק גדול מהמקרים, הפניה אל כיוון "המוזיקה היהודית" לא לוקחת את המוזיקאים למחוזות אמנותיים איכותיים יותר. ההיפך הוא הנכון – דומה שברוב המקרים יצירותיהם "החילוניות" של אותם מוזיקאים (בהן, כאמור, המילים והלחן יונקים מאותו שורש) מעמידות רף איכות אמנותי גבוה יותר.

מעניין להשוות, בהקשר זה,  את "שער הרחמים" של מאיר בנאי – שיר שהוא כתב לו גם את הלחן וגם את המילים – ובין "לך אלי תשוקתי", שיר שהלחין בנאי למילים של אבן עזרא. אני מביא את "לך אלי תשוקתי" דווקא בגלל שאני חושב שהוא דוגמא לשילוב מוצלח של לחן שכותב יוצר בן זמננו למילים שנכתבו לפני מאות שנים. השילוב הוא מוצלח כי מאיר בנאי בחר כאן טקסט בהיר ומובן (ולא כל שירי תור הזהב הם כאלה…) והצליח לפצח את "הקוד הרגשי" שלו ולחבר לו מנגינה מתאימה. יחד עם זאת, במבחן השילוב ההרמוני בין לחן ומילים "שער הרחמים" עולה, לדעתי, על "לך אלי תשוקתי". מעניין בהקשר זה להשוות את האופן בו בנאי שר על צעקה או זעקה בשני השירים – ב"לך אלי" הוא שר: "לך אזעק בך אדבק" ואילו ב"שער הרחמים" הוא שר: "בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה". אני חושב שהאופן השונה בו שר בנאי את הצעקה או הזעקה בכל אחד מהשירים ממחיש את ההבדל בין שיר שמילותיו והלחן צמחו מאותו שורש לבין שיר בו המילים – גם אם היוצר שהלחין אותן ושר אותן יכול להזדהות איתן – באו ממקור אחר. הצעקה ב"שער הרחמים", המושרת בעברית בת זמננו שהיא שפתו האינטימית של מאיר בנאי, היא באמת בתוך הלב והיא גדולה יותר מאשר הזעקה ב"לך אלי תשוקתי", המושרת בעברית של תור הזהב ולפיכך היא רחוקה יותר מהלב הבוער ופחות נוגעת בשורש נשמתו של מאיר בנאי (ולכן גם, לדעתי, פחות נוגעת בשורש נשמתו של המאזין).

שער הרחמים:

לך אלי תשוקתי:

אולם הבעיה היא לא רק בהיעדר החיבור הרוחני העמוק בין המלחין וכותב המילים. יש בעיה גם בהתכה אלה באלה של סגנונות מוזיקליים וטקסטים שאינם יונקים מאותה תרבות ולפיכך יש סכנה שהחיבור ביניהם יהיה מלאכותי. דוגמא מובהקת לכך הוא הז'אנר של מוזיקאים יהודים אמריקאים שחזרו בתשובה ועלו לארץ.  רבים מבין מוזיקאים אלה מנסים לשלב בין המסורת המוזיקלית עליה גדלו באמריקה (בעיקר רוק ובלוז) ובין טקסטים יהודיים. הבעיה היא שבניגוד לדוגמאות של בוב דילן ורבי ישראל נג'ארה, במקרה הזה הטקסטים והלחנים נובעים מתרבויות שונות לחלוטין שאינן מתחברות זו לזו באופן טבעי – מה לעשות, "טוב לי טוב לי תורת פיך" לא מתחבר באופן טבעי עם לחן ברוח ה"גרייטפול דד"- והתוצאה, בחלק גדול מהמקרים, היא לא שלם העולה על סך חלקיו אלא חלקים נפרדים שלא מתחברים זה לזה.

אינני טוען שלא צריך לעשות ניסיונות לחיבור של מסורות אמנותיות המגיעות מתרבויות שונות זו לזו – להיפך, אני מאוד בעד תעוזה אמנותית ובעד שבירת המחיצות בין ז'אנרים ותרבויות שלכאורה רחוקים זה מזה. אינני חושב שחיבור מוצלח של רוק אמריקאי וטקסט יהודי מסורתי הוא בלתי אפשרי באופן אפריורי. יחד עם זאת, אני חושב שחיבור כזה הוא אתגר גדול ואת הניסיונות ליצור אותו יש, לפיכך, לבצע מתוך רגישות רבה ומתוך מודעות לכך שבסופו של דבר יש מבחן אחד – האם נוצר שלם העולה על סך חלקיו. אולם דומה, למרבה הצער, שרגישות ומודעות אלה הן דבר נדיר  – נדמה שמוזיקאים רבים חושבים שעצם החיבור של טקסט דתי (שהוא טקסט איכותי שעמד במבחן השנים) עם מוזיקה שמבוצעת ברמה מקצועית גבוהה (ואכן מדובר במוזיקאים מקצועיים מאוד) כבר יעשה את שלו…

עד כאן הזווית האמנותית, ומה לגבי הזווית היהודית?

כאן נשאלת השאלה האם תופעת "המוזיקה היהודית" תורמת להתפתחותה של התרבות היהודית.

אני חושב שכמו באמנות, גם בתרבות היהודית המפתח להתפתחות הוא השילוב של מסורת וחידוש. וכאן נשאלת השאלה כיצד יש לשלב מסורת וחידוש –  האם הדרך היחידה היא להלחין ולבצע טקסטים יהודיים מסורתיים במסגרת של מוזיקת רוק, "מוזיקת עולם" או סגנונות מודרניים אחרים או שאולי יש דרכים נוספות, מעניינות ויצירתיות יותר?

ועולה כאן  גם השאלה מהו "טקסט יהודי" – האם קטע מתהילים שהלחין ושר מוזיקאי חוזר בתשובה הוא יותר "יהודי" מטקסט שעוסק בסוגיות אמונה שהוא כתב בעצמו? האם יש כאן מימד כמותי – האם יותר ציטוטים מהמקורות הופכים את הטקסט ליותר "יהודי"? האם פיוט של אבן עזרא שהלחין מאיר בנאי, הוא יותר "יהודי" משירו הנהדר של מאיר אריאל "נשל הנחש" (במסגרתו הוא מנהל דיאלוג עם האמירה "יום תעזבני יומיים אעזבך" מתוך התלמוד הירושלמי)?

אני חושב ש"טקסט יהודי" הוא לא רק טקסט מהמקורות הקנוניים אלא הוא כל טקסט שמנהל דיאלוג עם המסורת. יתרה מזאת, אני חושב שיצירות "המוזיקה היהודית" שבאמת יכולות לתרום להתפתחות התרבות היהודית הן בדיוק אותן יצירות שמנהלות דיאלוג אמיתי – בגובה העיניים –  עם המסורת.

אבל ניהול דיאלוג מחייב שני צדדים – לא מספיק לצטט את הטקסט המסורתי, היוצר צריך לתת גם משהו משלו שמדבר עם הטקסט המסורתי. את המשהו הזה משלו היוצר יכול לתת בשתי דרכים עיקריות – האחת, לכתוב טקסט משלו שמצטט טקסט מסורתי ומנהל איתו דיאלוג, השניה, להלחין טקסט מסורתי באופן בו הלחן והביצוע הם שמבטאים את  "המשהו משלו" והם שמנהלים את הדיאלוג עם הטקסט המסורתי.

דומה שדיאלוג כזה, דיאלוג של שני צדדים שווי ערך,  לא מתרחש ברוב המקרים – דומה שהדרך אליה נוטים רוב העוסקים ב"מוזיקה יהודית" היא הלחנה של טקסט מסורתי באופן בו הלחן (וגם הביצוע) אינם שותפים שווי ערך המנהלים דיאלוג אמיתי עם הטקסט המסורתי ומנסים לתת לו פרשנות חדשה. במקום זאת הם מסתפקים ביצירת מעין קישוט מוזיקלי המעטר את הטקסט.

דוגמא מצוינת למקום בו מתנהל דיאלוג נכון עם המסורת היא השיר "רחוב האגס 1" של אהוד בנאי (מתוך התקליטור השני שלו, "קרוב"). השיר הזה הוא טקסט שכתב בנאי על בית סבתו בשוק מחנה יהודה בירושלים. הטקסט המסורתי – הפיוט לשבת "אסדר לסעודתא" – משתלב בתוך הטקסט שכתב בנאי וכך נוצר דיאלוג אמיתי ומעניין עם המסורת. אבל הדיאלוג לא מתקיים רק ברמת הטקסט – את השיר מבצע הרכב רוק חשמלי וכאשר בנאי שר את "אסדר לסעודתא" על רקע התופים הכבדים של ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל (אחד ממתופפי הרוק הטובים שפעלו בארץ) נוצר שילוב אמיתי נדיר בין מסורת הרוק שבנאי יונק משורשיה ובין המסורת היהודית של בית אבא. החוויה הקיומית הבסיסית של "אין עצה ואין תבונה כנגד הזמן" בה עוסק השיר היא חוויה אנושית בסיסית שהן המסורת היהודית והן מסורת הרוק עוסקות בה – כל אחת בדרכה שלה – וכך הפיוט מבית אבא והתופים של ז'אן ז'אק גולדברג מהדהדים את אותה חוויה ויוצרים שלם העולה על סך חלקיו.

לטעמי, תרומתו של "רחוב האגס 1", הן למוזיקה הישראלית והן לתרבות היהודית, עולה בהרבה על תרומת דיסק הפיוטים שבנאי הוציא לפני מספר שנים. אני מאמין שהכיוון שמתווה "רחוב האגס" הוא הכיוון הנכון בו "המוזיקה היהודית" צריכה ללכת.

אם אהוד בנאי, ב"רחוב האגס 1", הולך בדרכו של דילן – היוצר כותב גם את המילים וגם את הלחן – הרי שפרוייקט "אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח הולך בדרכו של רבי ישראל נג'ארה – היוצר מחבר מילים משלו או לחן משלו למילים או ללחנים קיימים. בעוד שרבי ישראל נג'ארה כתב, כאמור, טקסטים עבריים ללחנים ערבים פופולאריים, הרי שסחרוף ומוכיח כתבו לחנים לטקסטים עתיקים – הטקסטים של אבן גבירול. "אדומי השפתות" הוא פרוייקט מרתק וראוי להערכה – סחרוף ומוכיח חיברו לטקסטים של אבן גבירול מוזיקת רוק איכותית המשלבת כלי נגינה אתניים ושיש בה "משהו משלהם" ובכך הם בהחלט מנהלים דיאלוג אמיתי בגובה העיניים עם הטקסט המסורתי. יחד עם זאת,  אם נחזור לנקודת המבט האמנותית ונשווה שירים "חילונים" של סחרוב עם שירי "אדומי השפתות" הרי שנגלה שבמבחן ההתאמה בין המילים ללחן השירים ה"חילונים" מנצחים.

רחוב האגס 1:

נשווה, לדוגמא, את השיר "77" (מתוך התקליטור "חם על הירח", 1995) עם השיר "כָּתַב סְתָיו" מתוך "אדומי השפתות".

השורות ה"חילוניות" של סחרוף ב"77", (כמו, למשל: "שמעתי שהפאנק עושה מהפיכה, ראשים מדברים על רוצח משוגע") אולי פחות מרשימות ונשגבות מהשורות של אבן גבירול (כמו: "כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו"). גם המוזיקה של "77"– המנוגנת על ידי הרכב רוק בסיסי של גיטרות-בס-תופים, אולי פחות מרשימה מהמוזיקה של "כָּתַב סְתָיו" (שמבצע, כאמור, אנסמבל נגנים גדול ומרשים הכולל כלים "אתניים" לצד גיטרות חשמליות). אבל במבחן המכריע, הוא מבחן ההתאמה בין הלחן, המילים והביצוע הרי שהחיבור בין המילים של "77" (שמתארות את החוויה הרוחנית/קיומית של סחרוף כבחור צעיר בשנת שבעים ושבע) עם הלחן ועם נגינת הרוק הבסיסית הוא  שלם, מרגש, ולכן גם, בסופו של דבר, איכותי יותר מהחיבור בין מילותיו של אבן גבירול, הלחן של סחרוף והביצוע הרהוט של אנסמבל "אדומי השפתות" ב"כָּתַב סְתָיו".

77:

כתב סתיו:

אני רוצה לסיים בעוד שורות "חילוניות" מוצלחות של סחרוף מתוך "77":

"יכולתי בעצם לחזור בתשובה
אז לקחתי כדור שמעודד ת' מחשבה"

וזו בעצם, על רגל אחת, השאלה שאנחנו צריכים לשאול לגבי "המוזיקה היהודית" – האם היא ערוץ של חזרה בתשובה או "כדור שמעודד ת'מחשבה"….

______________________________________________________________

מלות השירים:

רחוב האגס 1
מילים ולחן: אהוד בנאי

 

רחוב האגס אחד
מעל לחנות הירקות,
הבית ריק עכשיו
וחשופים הם הקירות,
אבל ספוגים הם
זכרונות של חג,
ריחות של יסמין
וניגון ישן שלסעודה מזמין.

רחוב האגס אחד
ליד מורטות העופות,
ספרי קודש ישנים
מצהיבים בארונות,
ואין עצה ואין תבונה
כנגד הזמן,
הולך לו הגדול
מגיע הקטן.

אסדר לסעודתא
בצפרא דשבתא,
ואזמין בה השתא
עתיקא קדישא.

נהוריה ישרי בה
בקידושא רבא,
ובחמרא טבא
דבה תחדי נפשא.

 

77

מילים ולחן: ברי סחרוף

 

לפתע ראשי עף לאחור
לא מצליח להפסיק לספור
וכשהגעתי לשבעים ושבע
לא יודע עוד מה
משהו קרה

יכולתי בעצם לחזור בתשובה
אז לקחתי כדור שמעודד ת' מחשבה
נדמה שבשבעים ושבע
לא יודע עוד מה

אלביס התפוצץ מממתקים
מכבי מנצחת ת' רוסים
ורוב האזרחים הצביעו מח"ל
בשבעים ושבע
(אנואר בא)

הנה חייל בצבא ההגנה
רובה על הצוואר גיטרה מתחת למיטה
הייתה בי אהבה בשפע
בשבעים ושבע
(חייבים לשים כומתה)

שמעתי שהפאנק עושה מהפיכה
(מהפיכה?)
ראשים מדברים על רוצח משוגע
בעיר אומרים שזו תקופה של כאסח
בשבעים ושבע

לא יודעים עוד מה
לפתע ראשי עף לאחור
לא מצליח להפסיק לספור
וכשהגעתי לשבעים ושבע
לא יודע עוד מה
לא יודע עוד מה