בעקבות ספרה של ויקי שירן "שוברת קיר"
קריאה ראשונה: נשימה
הספר נושם ברוך. מספר סיפורים צרודים וצרובים, אבל נושם ברוך, על פי קצב פנימי שאין להפריע לו עוד ואין לקרוא עליו תיגר. כך אני מתרשם מקריאה ראשונה, אקראית, בשיר במרכז הספר. כשקיבלתי את הספר לידי לא ידעתי מיהי ויקי שירן. כעת, לאחר שיר אחד, עדיין איני יודע אלא זאת: שהספר נושם ברוך, כל שורה בו אוחזת משפט, שאחריו ולפניו מוכרחה לבוא נשימה. שני עמודים פתוחים באמצע הספר כמו שני גלים גואים או כמו צמד פנים שכל תלם שחרוץ בהם ממחיש ביתר שאת את הנשימה הזו:
מַרְגָרִיטָה בָּכָר
רוֹכֶנֶת עַל מְכוֹנַת הַתְּפִירָה
עֶשֶׂר שָׁעוֹת בְּיוֹם
בַּעַלבַּיִת קוֹרֵא לְמַרְגָרִיטָה
בּוֹאִי, תֵּשְׁבִי אִתִּי, תֹּאכְלִי
דָּג מָלוּחַ וְנַקְנִיקמַרְגָרִיטָה מִתְיַשֶּׁבֶת מְבֻיֶּשֶׁת
נַקְנִיק לֹא אוֹכֶלֶת, אוּלַי לֹא כָּשֵׁר
דָּג מָלוּחַ בַּחַיִּים לֹא טָעֲמָה
אוֹכֶלֶת קְצָת לֶחֶם
לֹא נָעִים לְהַעֲלִיב בַּעַלבַּיִת
אִישׁ טוֹב
זו מרגריטה בכר בתוך השיר, ובעלבית קרא לה להצטרף אליו לארוחת צהריים במרתף תופרות מאובק. אין טעם לתהות מה עתיד לבוא מארוחה כזו. הוא עתיד לבוא. כך אומרות הנשימות במעין פזמון-קינה אילם בין בית לבית, ואחריו זה בא:
בַּעַלבַּיִת אוּלַי רוֹצֶה מֵהָאֹכֶל שֶׁלִּי
מַרְגָרִיטָה שׁוֹאֶלֶת בְּעֵינַיִם קוֹרְנוֹת
בַּנַּיְלוֹן יֵשׁ לִי סֶנְדְוִיץ'
גְּבִינָה צְהֻבָּה וּמְלָפְפוֹן יָרֹק.
בַּעַלבַּיִת מְחַיֵּךְ
יֵשׁ לְךָ שָׁדַיִם גְּדוֹלִים
תְּקַבְּלִי הַעֲלָאָה מַרְגָרִיטָה
אולי כבר אני יודע מעט על ויקי שירן. היא מחייכת עייפה לעומת נשימותיי החטופות והמבוהלות ואומרת: חכה.
קריאה שניה: לחש
כעת לקרוא את הספר מתחילתו. הספר נפתח בשיר "שפיות דעתה" שכל כולו אזהרה:
הִזְהַרְתִּי אֶת שְׁפִיּוּת דַּעְתָּהּ
שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ כְּדֶרֶךְ הַפְּתַיּוֹת
וּתְשַׂגְשֵׂג בַּעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם
שֶׁלֹּא תַּפְרִיחַ כְּמוֹ תָּמִיד
יוֹנִים מְשׁוֹרְרוֹת
האזהרה הזו מופנית כלפי זו שכותבת את השיר, ומבחינה זו זהו שיר פרטי לגמרי. הוא נותר תחום בתוך חשבון הנפש של הכותבת, או לחשבון שעושה הכותבת עם המשוררת, שתי נשים בגוף אחד. לא נמצא כאן את האיכות הלירית של שירה שבעה ובטוחה בעצמה, זו שגם כאשר היא מספרת על קושי וקרבן, היא עושה זאת כאשר היא בטוחה שיש לה מאזינים. התנועה הפרטית הפותחת את השיר, הפניית הגב אל הקוראים והטלת לחש האזהרה בפניה של המשוררת, מעמידה חומה שתחסום כל נשימה חטופה, כל בושם-רעיה או קסמי- דודים, ותעמיד בפנינו רק את מה שאין לו צנזורה מלבד במוות: הנשימה.
קריאה שלישית: מחאה
היכן לקרוא את השירים שללו? בקול גדול, מלא מחאה, או בשקט ולבד? לכאורה, זו זעקה פוליטית-חברתית שצריכה לצאת לשווקים ולבתי הקפה ולהשמיע עצמה, לזעזע את הנרדמים. אך כפי שמצאתי כבר בשיר הראשון, יש בשירים הללו אזהרה מפני פנייה חד-כיוונית כזו של השירה אל מאזיניה. פנייה כזו, מוצדקת פוליטית ככל שתהיה, תציג לפנינו את ויקי שירן המשוררת, ואת "שוברת קיר" כחלק מן השירה, וה"א הידיעה של שני אלה יסגרו אותה בעולמה ההרמטי של האמנות שהוא עולם שאין בו שפיות דעת. על כן יש לקרוא את השירים הללו בשקט רב. לקחת את הספר בתיק ולפתוח אותו במפתיע, בנקודות שונות של היום. יש לתת להם ללחוש ולגמגם ולנשום, רק לא לצעוק. כך היא עושה בעצמה:
הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה כָּל כָּךְ מַצְחִיק
פָּשׁוּט בְּדִיחָה
אִישׁ קָטָן, כָּפוּף, עִם טְרַנְזִיסְטוֹר זָעִיר
[…]
הוּא רָצָה לִשְׁמֹעַ שִׁירִים בָּעֲרָבִית, אִיכְסָה
וַחֲדָשׁוֹת בָּעַרְבִית, פִיכְסָה, הוּא כָּל כָּךְ הִרְגִּיז
אוֹתָנוּ, מִסְפָּר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִקְרֹא וְלִכְתֹּב
עֲרָבִית סִפְרוּתִית. אִישׁ מַצְחִיק, מִמָּתַי לָעֲרָבִים
יֵשׁ סִפְרוּתִית מִלְּבַד יָא-חַבִּיבִּי אִי-אִי-אִי
חֲצִי שָׁעָה יָא-חַבִּיבִּי בַּגָּרוֹן.
הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בִּמְלֹא הָרְצִינוּת, הוּא
אַבָּא שֶׁלִּי.
שלושה שירים על האב ובתו כלולים בספר הזה. בכולם ישנו טון וידויי חזק, חציבה בסלעי אשמה וחרטה באמצעות המילים. זהו סיפורו של דור שלם בארץ, סיפורם של מהגרים בעולם כולו, ועדיין השיר מבקש לא להיתפס לקטגוריה של שירת מחאה פומבית. הבית המצוטט כאן מראה כיצד הבקשה הזו מגולמת בשירים: הבית מתחיל בתיאורו של מהגר אנונימי שאין לדעת מיהו. בשורות הראשונות השיר עדיין פתוח גם לאפשרות המחאה הפומבית, כיוון שסיפורו של אותו מהגר יכול להיות משל שהנמשל שלו הוא כל אותם אבות ואמהות מזרחיים שילדיהם נטמעו בשלטון ההגמוניה האשכנזית ובזו לתרבות אבותם. אך סופו של הבית חוזר לנימת האזהרה של השיר הראשון: הזיכרון הזה, אומרת שירן, אינו משל: הוא אבא שלי.
האם האינטימיות נוטלת מן השירים את עוקץ המחאה הציבורית? אני חושב שלא. ככל שאני קורא בשירים יותר, שומע אותם גם כאשר הספר סגור ומונח על המדף, כך אני מגלה את כוחם. דיכוי חברתי, ישראלי מאד, נוכח בהם, אך לא רק בזה סוד כוחם. הדיכוי עצמו מתועד גם בעיתוני סוף השבוע ובערוצי הטלוויזיה, שם הוא נחשף ונקבר, בקושי מותיר חותם. כוחם של השירים הללו הוא בתיעוד בו-זמני של הדיכוי ושל מה שעולה כנגדו: הרצון. מרבית השירים בספר מתארים רצון עז, סתום לעתים, להיות ולחיות. האב שרוצה לכתוב שירים לעמו, מרגריטה בכר שרוצה העלאה במשכורתה, עדינה שמרגישה כיצד היא מורחת בדבש את המדרכה של רחוב אלנבי לפני שיבואו הלקוחות. הדמויות הללו מייצרות מחאה אינטימית ואפקטיבית מאד, דווקא כיוון שרצונן העז והעצמאי מוצג במלואו. לא עולה מן השירים תחושה כי הדיכוי הוא עניין גמור ושלם שיש רק להאיר אותו בפנס ולומר "הנה!". השירים מראים כיצד בתוך מערך הדיכוי הגדול פועלים גם כוחות פרטיים שמנסים למצוא את קולם שנשכח או הודחק. אין כאן מאבק שווה-כוחות, כמובן. בעל המפעל תמיד יהיה חזק ממרגריטה בכר, ומכאן כוחם המטריד של השירים: הוא משמיע לנו כל הזמן את הד הנשימות והנשיפות של היחיד המתאמץ להותיר חותם:
עֲדִינָה טוֹפֶפֶת עַל עִקְבֵי נַעֲלֶיהָ
בַּעֲדִינוּת
רַק קוֹל נְקִישׁוֹת עֲקֵבֶיהָ נִשְׁמָע
וְהִיא מַמָּשׁ נֶהֱנֵית
מַרְגִּישָׁה שֶׁהִיא מַשְׁאִירָה אֵיזֶה חוֹתָם עַל הָעוֹלָם
ויקי שירן נולדה בקהיר בשנת 1947. הייתה מן המנהיגות המובילות בתנועות למען צדק חברתי בישראל, והייתה פעילה בתנועות פמיניסטיות החורתות על דגלן שחרור והעצמה של נשים מזרחיות ובתנועות למען שלום. בהשכלתה הייתה ד"ר לקרימינולוגיה והעמידה תלמידים רבים במוסדות להשכלה גבוהה בארץ. כתב היד של ספרה הראשון "שוברת קיר" נמסר לדפוס לאחר מותה במרץ 2004. לצד השירים מופיעות בספר עבודות אמנותיות של אמניות מזרחיות שאצרה שולה קשת.