בהשתתפות:
עורכי הספרים: דרור בורשטיין, ילי שנר | המחברים: צוריאל אסף, שירי פסל | ליווי מוסיקלי: תמר פילוסוף
חמישי | 14/05 | 20:00 | הכניסה חופשית בהרשמה מראש > לחצו כאן
שׂרף (לוקוס, 2025) הוא ספר הביכורים של שירי פסל וזוכה 'פרס זלדה לשירה' לשנת 2025. השירים בספר עוסקים בפרידה וגירושין, בהתמודדות עם טראומה וביופי שעשוי להתגלות גם מבעד לפצע. בהדרגה נחשפות שכבות נפש עדינות והקשרים הסבוכים שבין היכולת לשאת כאב לבין היכולת להמשיך לחיות וליצור משמעות. השפה הפואטית בספר מבקשת לגשש אחר מלים שתואמות את קו השבר הטראומטי, תוך התבוננות בטבע ובעולם. בד בבד היא ממשיכה להתכתב עם מקורות מן המסורת היהודית והעברית, תוך נסיון לתת קול לנושאים מורכבים בתוך ההקשר התרבותי-ישראלי.
"שׂרף הוא ספר שירים קצר ודחוס, יפה ועדין מאוד… בשיריה של פסל יש תחושה שכל חיה או צמח אינם אלא קצה חוט להתבוננות על בני אדם. כותרת הספר הרב-משמעית מסייעת להבין את המתח הזה. שׂרף הוא חומר טבעי, נוזל השותת מהעץ במקום שבו הוא נפצע, אך השׂרף עשוי להפוך לענבר, אבן יקרה. שׂרף קשור גם בשריפה, שׂרף הוא גם נחש ושׂרף הוא גם מלאך. עם כל המשמעויות הללו של כותרת הספר המשוררת משחקת באופן מבריק" (עידו ניצן, "ישראל היום").
שירי פסל – ילידת 1986, פסיכולוגית קלינית ומשוררת. אם לשלושה, מתגוררת בגליל. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים. שׂרף הוא ספרה הראשון.
שירת הָעֶפְרוֹנִי (עם עובד, 2024) היא שירת טבע שאינה מסתפקת בתיאור של "מראות טבע" גרידא אלא שואפת לבטא "רוממות־ רוח וחיוב" (דברי אבות ישורון). זוהי שירה שנולדת מתוך מרחבו של הגליל התחתון וכל כולה שיחה עם המקום, על חשבון השיחה הרגילה, שלרוב היא רק עם עצמנו. היא שואפת להקנות משמעות קיומית ואתית לישיבה בארץ. אין זו רק שירת דיבור ומחשבה עם המקום, ואפילו לא רק שירת התבוננות ותשומת לב, אלא שירת חיבור והיאחזות, שירת התפלשות: "הַבֹּקֶר / בְּכַפּוֹת יָדַי אָסַפְתִּי / מֵהָאוֹר לִרְחֹץ / אֶת פָּנַי / בַּדֶּרֶךְ לַמַּטָּע וְלַשָּׂדֶה".
לפעמים האור רוחץ את פניך, ולפעמים, בשיר אחר, ההר סוטר על לחייך. המקום של צוריאל אסף הוא בד בבד מעיין אור ומחנך קשוח, אתר של תבערה וגם ערסל של הפוגה. הצעת השירה הזאת היא להרגיש מחדש, דרך המילים, את היותנו כאן, לשלוח יד אל להבות המקום, להכניס את הראש מתחת למימיו, לתת לרוחותיו לחבוט בנו. (דרור בורשטיין)
״העפרוני מאפשר לי להציע את מה שנראה כאפשרות פואטית חדשה: שירה פוסט־אקופואטית־פסטורלית. רוצה לומר — שירה שכבר אינה יכולה להרשות לעצמה לברוח אל פסטורליה אידילית, אך גם אינה נכנעת לשיח האקולוגי הנזפני. היא מכירה בפצע, אך מחפשת את האינטימיות שנותרה. שירה שלא מייפה ולא מוחה, אלא מאפשרת מקום. אם השירה הפסטורלית המסורתית הציעה טבע מפויס ובלתי משתנה, ואילו האקופואטיקה של הדור האחרון ניסתה להציג את משבר האקלים והניכור, הרי שאצל אסף יש ניסיון שלישי: שיבה עדינה למגע עם סדקים, עם שתיקה ועם זיכרון של קרבה.
ואולי זו תרומתו הגדולה של אסף: הוא מחזיר את הפואטיקה של הטבע למקום שבו היא לא אמורה להסביר את עצמה. אין כאן פאנץ', אין פרשנות. יש רגעים. יש קשב. יש סגנון של שירה המציעה שהות. ספרו של אסף אינו הצהרה אקולוגית ואינו מחווה רומנטית. הוא פואטיקה של הרף עין, שירה שבונה מרחב קטן שבו הענף, הציפור והאדם יכולים שוב לחלוק שקט. (אלפרד כהן, כתב העת ״שורות״)
צוריאל אסף, משורר ומחנך גלילי. מחבר 'העפרוני' בהוצאת 'עם עובד' ובעריכת דרור בורשטיין. בשנה זו ראו אור גם המבחר 'המעט שנותר לי כאדם' תרגומיו ליצירת בנז'מן פונדאן, בהוצאת 'קשב לשירה'. וכן גיליון 'גוף אדמה' בהוצאת 'עיתון 77' בעריכה משותפת עם המשוררת מאיה ויינברג.
*
מתוך "שרף":
"איך זה בעצם קרה? ואיך דווקא לכם?"
אֵיךְ קָרָה שֶׁהַשִּׂיחִים שׁוֹאֲפִים אֶל הַפְּרִיעָה, חֲבַצְּלוֹת הַמַּיִם אֶל הַמַּיִם.
הַדְּבָרִים כֻּלָּם עָשׂוּ מָה שֶׁהֵם חַיָּבִים.
הָרָהִיטִים בַּבַּיִת עָמְדוּ יַצִּיבִים כְּשֶׁהַיָּד גִּשְּׁשָׁה וְלֹא מָצְאָה, כְּשֶׁהַדְּמָמָה
הִגִּישָׁה לָשׁוֹן לִלְקֹק אֶת הַהוֹוֶה הַסָּמִיךְ.
רַק אֶת טְפִיפוֹת גַּרְגִּירֵי הַסֻּכָּר אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ בַּלַּיְלָה,
נִשָּׂאִים עַל גַּבֵּי רַגְלַיִם שְׁחֹרוֹת אֶל חֲדָרִים עֲלוּמִים תַּחַת הָרִצְפָּה.
וְאֵיךְ דַּוְקָא לָנוּ, אֵינִי יוֹדַעַת לַעֲנוֹת עַל זֶה.
אֵינִי בְּטוּחָה שֶׁבִּכְלָל הֵבַנְתִּי אֶת הַשְּׁאֵלָה.
אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ וּשְׂרָף מָתוֹק אוֹחֵז חֶרֶק אַלְפֵי שָׁנִים
וּכְבָר אַלְפֵי שָׁנִים הוּא חַי בִּצְמָא הַתְּנוּעָה.
*
מתוך ״העפרוני״:
אמר השיר
הַמָּקוֹם מְשׂוֹחֵחַ דַּרְכִּי
בָּא בִּלְשׁוֹנִי לַעֲשׂוֹת
כְּפִי שֶׁהוּא בָּא
בְּקוֹלוֹת הַצִּפּוֹרִים
בְּהֵיכְלוֹת
הַפְּרָחִים
מֵנִיחַ לַשָּׂפָה לְגַלּוֹת
אֶת שֶׁאִבַּדְתִּי
וּלְקוּרֵי הַדִּבּוּר
לִלְכֹּד צִלְלֵי
עָתִיד
הַנִּצָּב
עָלַי
כָּאן
