הום הום

*

אַתְּ לוֹחֶצֶת אֲבָל הַחֶדֶר לֹא

מִתְרַחֵב, דָּחוּס

בֵּין קִירוֹת לְתִקְרָה בְּלִי בְּרֵרָה 

בִּשְׁמוֹנָה שׁוֹמְעִים חֲדָשׁוֹת, הַשְּׁכֵנִים

מַתְמִידִים, מַגְבִּירִים, מִלְּמוּל מוֹנוֹטוֹנִי 

נִדְחַק עַד אֵלַיִךְ. אַתְּ לוֹחֶצֶת

סְפֵּייס סְפֵּייס סְפֵּייס

וְהַחֶדֶר לֹא מִתְרַחֵק

לֹא מַצְלִיחַ לְהִתְפָּרֵק מִצִּדּוֹ

הָאַחֵר, מִתְהַדֵּק.

רות אשור כותבת כמי שניצבת על פי תהום, אליה היא רוכנת בכנות ובאומץ כדי להתבונן בה ולהדהדה בשירתה. התהום הזו אינה מצויה בשוליים החריגים של הקיום, אלא דווקא במרחבים הבטוחים והשגרתיים לכאורה: הבית, האימהות, מערכות יחסים ומקום העבודה. כך, הפואטיקה של אשור מתחקה אחר המתח שבין היומיומי לבין מה שנפער מתחתיו ומאיים לבולעו — מתח שאינו מוביל לקריסה, אלא הופך לכוח מפרה וחי של כתיבה.

הוֹם הוֹם נפתח בעזיבה לא פתורה של בית אחד ובתהום שנפערת בסלון של בית אחר. מן הרגע הזה ואילך, הבית חדל מלהיות מובן מאליו: הוא מתגלה כמקום של התכנסות ובדידות, של אינטימיות המאיימת להיסגר על עצמה. לצד הבית, הולך ונחשף בהדרגה מרחב אחר (מקום העבודה), שבו התרחשה פגיעה מתמשכת. התנועה בין המרחבים אינה מייצרת הבחנה יציבה בין פנים לחוץ, בין הגנה לחשיפה; להפך, היא מערערת את עצם האפשרות להישען על הבית כמקום בטוח, והופכת אותו לשאלה.

בד בבד, עושה אשור שימוש בדימויים מדעיים־פיזיקליים כדי לעקוב אחר היחסים בין חומר לריק, בין צורה להתפרקות, בין קיום לבין היעדר. בתוך המתח הזה, כתיבת השירה מתגבשת כפעולה הכרחית: לא רק כאמצעי ביטוי, אלא כגלגל הצלה וכאקט של התנגדות; ניסיון להתעקש על קול ותנועה אל מול מנגנונים של השתקה ואלימות.

הוֹם הוֹם רואה אור במסגרת תוכנית הליווי והעריכה של בית הספר לאמנויות המילה בשיתוף קרן מנדל. בנוסף, זכה הספר לתמיכת קרן יהושע רבינוביץ' וקרן גולדברג של קק"ל