|
|
 
|
 |
גיליון 37 - דצמבר 2009
פרננדו פסואה
מח.
מֵהַחַלּוֹן הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר בְּבֵיתִי
בְּמִמְחָטָה לְבָנָה אֲנִי מְנַפְנֵף לְשָׁלוֹם
לְשִׁירַי הַיּוֹצְאִים לָאֱנוֹשׁוּת.
וְאֵינִי לֹא שָׂמֵחַ וְלֹא עָצוּב.
זֶהוּ גּוֹרַל הַשִּׁירִים.
כָּתַבְתִּי אוֹתָם וַאֲנִי חַיָּב לְהַרְאוֹת אוֹתָם לַכֹּל
כִּי אֵינִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֶפֶךְ
כְּשֵׁם שֶׁהַפֶּרַח אֵינוֹ יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת צִבְעוֹ,
וְאֵין הַנָּהָר יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת זְרִימָתוֹ,
וְאֵין הָאִילָן יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת תְּנוּבַת פִּרְיוֹ.
הִנֵּה הֵם מִתְרַחֲקִים כְּבָר כְּמוֹ בְּכִרְכָּרָה
וַאֲנִי מֵצֵר בְּעַל-כָּרְחִי
כְּחָשׁ מַכְאוֹב בַּגּוּף.
מִי יוֹדֵעַ מִי יִקְרָא אוֹתָם?
מִי יוֹדֵעַ לְאֵילוּ יָדַיִם יִתְגַּלְגְּלוּ?
פֶּרַח, גּוֹרָלִי קָטַף אוֹתִי בִּשְׁבִיל הָעֵינַיִם.
אִילָן, הַפֵּרוֹת עָקְרוּ אוֹתִי בִּשְׁבִיל הַפִּיּוֹת.
נָהָר, גּוֹרָל מֵימַי הָיָה לֹא לְהִשָּׁאֵר בִּי.
אֲנִי נִכְנָע וּמַרְגִּישׁ כִּמְעַט עַלִּיז,
כִּמְעַט עַלִּיז כְּמוֹ מִי שֶׁעָיֵף לִהְיוֹת עָצוּב.
לְכוּ, לְכוּ מִמֶּנִּי!
הָאִילָן עוֹבֵר וְנִשְׁאַר מְפֻזָּר בַּטֶּבַע.
הַפֶּרַח נוֹבֵל וְאַבְקָתוֹ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת.
הַנָּהָר זוֹרֵם וְנִשְׁפָּךְ לַיָּם וּמֵימָיו הֵם תָּמִיד הַמַּיִם שֶׁהָיוּ לוֹ.
אֲנִי עוֹבֵר וְנִשְׁאָר, כְּמוֹ הַיְקוּם.
פרננדו פסואה (כמטונים אלברטו קאירו)
מתוך הקובץ "שומר העדרים"
בספר מהחלון הגבוה ביותר
תרגמו מפורטוגלית: פרנסישקו דה קושטה ריש ויורם
ברונובסקי, הוצאת כרמל, 2004.
|
| |
|
|
