הפרס ע"ש חיים גורי לשירה עברית

נימוקי ועדת השופטים לפרס ע"ש חיים גורי לשירה עברית תשפ"ה

למשוררת רוני אלדד על ספרה "יממה".

"מַשֶּׁהוּ מוּאָר כָּלְשֶׁהוּ נִפְתָּח מִן הַכֵּהֶה" כותב חיים גורי בשיר 75 מתוך המחזור הנדיר "עיבל". נדמה ששורה זו מסוגלת לתאר היטב את סגולת השיר של רוני אלדד. בשני ספריה מציבה אלדד את ה"כהה" ככוח אינסופי שיש להבדיל ממנו את הבהיר, כלומר: שירתה מתמקמת קרוב אל ההפסד המוקדם, המוחלט כמעט, ומצילה מתוכו אור ויופי.

בספרה השני, "יממה", מייסדת אלדד ערבות פנימית, נדירה, בינה לבין הסובב אותה: היא מותחת את גבולות האימהות והמשפחה הביוגרפית אל זו הרוחנית, הגדולה. בתנועת זינוק היא תופרת יחד את אימהותה עם חסר הבית המקלל ברחוב, ואת פתח הלידה עם הגולה, תוך ביסוס רטורי קבוע של העולם השירי בעולם הממשי.

הבדלת הכהה מן הבהיר, והזיקה העמוקה בין העין לבין הניבט בה, זינקו אחרי ה-7 באוקטובר אל המציאות החדשה, והפכו את שיריה המתפרסמים מאז תדיר למלווים את ימי הדמים הקשים. בשירים אלו אלדד מתגלה כמשוררת מאז'ורית הממלאת את התפקיד העתיק של המשורר באופן מעורר השראה. אלדד מעניקה מילים במקום שהן גזולות, היא כועסת עבור הקבורים באבלם, ומשיבה שפה, כלומר מייצבת אדמה במקום זו שנחרבה. 

קולה של רוני אלדד הוא קול רחב, חכם ונחוץ לשירה העכשווית, ולקשר המתהדק בינה לבין ההווייה הישראלית: קשר שחיים גורי טיפח במסירות. נכונותם של המשוררים הללו – חיים גורי ורוני אלדד, כל אחד ממקומו ההיסטורי, השירי, להחליף את השתיקה האדירה, את השפה המתפוררת במילים חדשות, מעוררת ענווה, התפעלות והערכה, והופכת את רוני אלדד לזוכה ראויה בפרס ע"ש חיים גורי לשנת תשפ"ה.

למשוררת שי שניידר-אֵילת על ספרה "מחזה קצר".

אחיזת העיניים ותפקיד הדמות על הבמה הם המניעים המרכזיים בספר שיריה השלישי של שי שניידר-אֵילת. מי הדוברת בספר ומי הנמנעת שלו? שהרי בספר מפתחת המשוררת מבע כפול, חיצוני ואובייקטיבי לכאורה של מבט רואה כל. מעשה הבימוי הזה הוא בעצם ביטוי להיעדרות, משום שככל שהוא מדויק יותר הוא מעיד על המחיקה, על ההיענות לצו החיצוני, למראית העין. כך, בתפר נסתר, רוקמת שי שניידר אילת את מעשה הרמייה הכפול של חיי אישה, זו המקיימת תפקיד בנגלה וזו הרועדת מאחורי הקלעים. 

מול מעשה הרמייה – שעבורנו הקוראים, כצופים, הוא גילוי של אמת עמוקה – היא מנסחת את שאלת החרות: ״אֵיךְ לְצַיֵּת לְשֶׁאֵינוֹ פְּקֻדָּה״, האם החירות ישנה, האם היא אפשרית בעולם בו כל תפקידייך מוגדרים ומגדריים מראש? האם מחשבותייך שלך אינן ניצבות אף הן בתיאטרון פנימי שעלייך לביים? 

בספר לא נפקד מקומו של הזמני, ובו כמה שירי מלחמה אישיים, כאלה הנצמדים אל הדמות. שהרי בכל שיריה של שי שניידר-אֵילת מונח הקרוב, החד פעמי, האישי ביותר. היא כותבת את הדמות שהיא והדמות שהיא מביימת; אך במעשה ספרותי מזהיר ועתיר רבדים היא מגלה לנו כי הבימוי הזה כוחו יפה לכוחן של הנשים כולן.

על כתיבה עשירה, מרובדת ומשוכללת מאוד, על בימוי קאמרי של שירה שהוא בעת ובעונה אחת מחזה אנושי ונשי עמוק ואוניברסלי, מוענק לשי שניידר-אֵילת פרס חיים גורי לשירה.

ועדת השיפוט: 

ד"ר נועה שקרג'י – יו"ר הועדה ונציגת מקום לשירה

חמוטל גורי – נציגת המשפחה

ד"ר אורי אליס

בכל סרלואי

מורן שוב