מעלה #7

מערכת מעלה
21

כתב העת מעלה, גיליון #7 – ספטמבר 2022

דבר המערכת – קריאה סינכרונית, קריאה דיאכרונית.

יצא לכם במקרה לשמוע על מרג’ורי גרבר? לא נורא, תשמעו עכשיו. גרבר היא חוקרת ספרות אמריקאית. היא נולדה בשנת 1944, ועבדה באוניברסיטת הרווארד עד יציאתה לגמלאות. עיקר מחקרה נוגע לשייקספיר, לתרבות פופולרית ולמיניות בהקשר זה. בשנת 2016 פרסמה גרבר בכתב העת Critical Inquiry מאמר מרתק בשם “Over the Influence״, שבו מסתתרות כמה הבחנות שיכולות לקדם אותנו בדיון על אודות תפקידי הביקורת ונחיצותה, והן ספתח נאה לגיליון השביעי של מעלה.

נקודת הפתיחה של גרבר היא סקירה ודיון בתיאוריית “חרדת ההשפעה״ הידועה של הרולד בלום. גרבר מונה כמה מאפיינים מהותיים של תיאוריית ההשפעה שבגינם היא אינה מתאימה לאופי של פעולות הקריאה והכתיבה הספרותית בתקופתנו. הראשון הוא שבלום מעיד על עצמו כי הוא עוסק ב״משוררים חזקים״ ו״בדמויות מרכזיות בלבד״ הנאבקות במבשרים החזקים שלהם “לפעמים עד מוות״ (חרדת ההשפעה, עמ’ 35). השני הוא שאצל בלום ספרות היא פועל יוצא של קריאה עמוקה, ולכן כל שיר הוא למעשה פועל יוצא של קריאה משבשת בשיר קודם (כלומר כתיבה נובעת מקריאה); האחרון הוא שתיאוריית ההשפעה מונחת באופן כמעט מוחלט על יסודות הפסיכואנליזה והתיאוריה הפרוידיאנית.

כל אלו אינם מתאימים לשינויים התרבותיים, הטכנולוגיים והאורייניים המתחוללים בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21. ראשית, ריבוי כותבים וריבוי כְתבים המחסלים את המונרכיות העקרה של “משוררים חזקים״ ו״דמויות מרכזיות״ (ויש לברך על כך), וממוטטים את המעמד החברתי והתרבותי של הכותב באופן שהופך כל היאבקות לקרב מאסף ליליפוטי; שנית, האפשרויות הבלתי נגמרות (והרב־ נגללות) לניצול שעות הפנאי; שלישית, אוריינות הדפוס הנעלמת מצמצמת את שעות הקריאה וגורמת לכך ששיר הוא לא פועל יוצא של שיר קודם או של קריאה; ואחרון: מפץ שיטות הטיפול הופך את הפסיכואנליזה הפרוידיאנית משיטת הטיפול בה״א הידיעה לשיטת טיפול אחת מיני רבות.

אבל, גרבר מציינת מאפיין נוסף שבגינו ההשפעה אינה מדד ספרותי עוד – והוא המעבר מקריאה דיאכרונית לקריאה סינכרונית. אם בעבר קוראים נטו לקרוא את ספרות העבר שנכתבה בדורות שקדמו להם, את הקלאסיקות, את הספרים שהזמן סינן עבורם דרך ההיסטוריה אל זמנם, כיום קוראים בעיקר סינכרונית – הם קוראים את מה שנכתב בזמנם, במקביל אליהם, ולעיתים את מה שנכתב על ידי חבריהם – ללא תהליכי השימור המסורתיים.
על אף שהשינוי מקריאה דיאכרונית לסינכרונית נשמע פשוט, יש לו משמעויות רבות ומרחיקות לכת. קריאה דיאכרונית היא קריאה של ספרות שעברה דרך מסנני הזמן והקאנוניזציה, ובכך היא קריאה של אילן יוחסין כלשהו. לעומתה, קריאה סינכרונית היא קריאה כאוטית ופיראטית המתקדמת באמצעות פיסות שלא סוננו ולא נשמרו. זו אינה משפחה, אלא מעין קהילה פתוחה שמצטרפים אליה ונוטשים אותה כל העת.

המשמעות אינה בהכרח שפיסות הספרות העכשוויות עתידות לעוף ברוח, אלא שבחומרי הקריאה שלנו עוד לא הושקעה הבחירה והאנרגיה הדרושה לשמרם. זאת ועוד – גם ברשת, כידוע, מידע משתמר באופן אוטומטי וללא סלקציה. אבל המעבר לקריאה סינכרונית הוא לא רק שינוי של פרקטיקה, הוא בסופו של דבר שינוי גם של מה שישמר. אם הקורא השמרן נח לאחור בכורסת הקטיפה שלו, בטוח שהזמן יסנן את המוץ מהבר, קורא סינכרוני יודע שהוא עצמו המסנן, ושחוקי הזמן שבהם שם המבקר את מבטחו, אינם בטוחים עוד. יתרה מזאת: קריאה סינכרונית שואלת מדוע זה בכלל חשוב שהספרות תשתמר. חשבו על שיירי הספריות המפוארות המופקרות בקרנות הרחוב. איזו מן גניבה ספרותית, ברוח הטרמינולוגיה של חרדת ההשפעה, יכולה להתרחש במצב של הפקר, שבו הספרות אינה שייכת עוד למישהו או משהו – ויהיה זה משורר משפיע, מבקר רב השפעה או טקסטים קאנוניים? ההפקר שבספרות מתבטא בעניין מרכזי נוסף, והוא דרדור פעולת הקריאה מבעלי האמצעים והפנאי לעובדים הזולים ביותר: הרובוטים. אם עיקר הקריאה נעשית כיום על ידי רובוטים, אז פעולת הקריאה כבר אינה פעולה של פנאי והרחבת דעת, אלא עבודה שחורה שהאדם צריך לנהל, ולא לעשות. ואם הקריאה נעשית דרך רובוטים, המושפעים הם הרובוטים ולא הכותבים שסורקים טקסט, מחפשים בטקסט, אוצרים טקסטים ולא קוראים בהם. ומה לזה ולביקורת?
אחד מתפקידיה החשובים של הביקורת כיום הוא לפתוח את הנתיבים אל הקריאה הדיאכרונית, הן מצידם של כותבי היצירות והן מצידם של קוראי הספרים. על המבקר לעמוד בצומת שבין הדיאכרוני והסינכרוני ולחבר ביניהם, ומתוך כך גם (ולא רק) לזהות את ערך היצירה המבוקרת.
הביקורת צריכה לאזכר את קיומו של העבר ואת הרלוונטיות שלו להווה. זאת לא על מנת לאחוז במבנה של אילן יוחסין או סמלי סטטוס, אלא פשוט משום שהקריאה הסינכרונית היא פרובינציאלית ומעיקה כמוה. כל מפגש עם ספרות עכשווית טובה מוכרח לעורר תשוקה להכיר טוב יותר, מקרוב יותר, מֵעתיק יותר – את הטקסט שמול עינינו. ספרות טובה אמורה לפעול כמו שפה: לרמוז על האוקיינוס של הבלתי ידוע ולהזמין אליו, להתבטל ככלי פרקטי ולהפוך למוזיקה, נוף, סוגים ספציפיים מאוד של פירות, ואפילו רגשות. בהקשר זה, יש גם לציין את תפקידו המשתנה של כתב העת. באופן מסורתי כתבי עת נושאים את התפקיד הסינכרוני: להיות מרחב ליצירה עכשווית, להתייחס לדופק של הספרות ול״פנים החדשות״. אלא שבמצב שבו מרחב היצירה העכשווית הוא עיקר המרחב הספרותי של הכותבים, כתבי העת מוכרחים ליצור קשר מהותי כלשהו עם העבר כדי להעשיר את המרחב הדומיננטי – למשל באמצעות תרגומים, אנתולוגיות נושאיות, והיכרות דווקא עם "פנים עתיקות".

כתב העת צריך להעניק את הבכורה דווקא לעבר או לעתיד, ולייצג את ההווה ביחס לזמנים האחרים. תופעה מצערת בהקשר זה היא עריכת אנתולוגיות המתבססות באופן כמעט בלעדי על קול קורא ברשתות החברתיות. עריכה מעין זאת פירושה התייחסות רק ליצירה עכשווית וויתור על מיפוי השדה הספרותי וממילא על עומק היסטורי – על הספרייה. ייתכן שבכך העורך מקווה לחסוך עלויות של זכויות יוצרים (אין תשלום לאקו"ם עבור פרסום ראשון) ועבודה (העורך יושב בביתו ומחכה לחומרים, מעין וריאציה של הכנסה פסיבית) ולאגד קהילת משוררים מן המוכן, אשר בבוא העת תתגייס לטובת שיווק הספר שיצירתם מופיעה בו.

*** במעלה 7 מופיעות שש עשרה רשימות, מהן שתי מסות. אנחנו גאים לפתוח את הגיליון ברשימתו של אסף רוט על כולנו החמישייה מאת סמי ברדוגו וברשימה של לילך קרסנטי על הספר הלא נכון מאת נעה ידלין – שתי רשימות המאירות את העיסוק של הסופרים עצמם בהיחלשותה של הספרות. מיד לאחר מכן מיכל חרמוני מתארת במסתה, “להוציא חלום לאור״, את הפיכתו של הסיפור למסר, של הספר לאנדרטה ושל הסופר ללקוח. חטיבת הרשימות העוקבת עוסקת בחינוך: אביב פטר כותב על מנהל בית הספר מאת ג’לאל אל־י אחמד, דנה שוופי בביקורת חכמה על שנות לימוד מאת גיש עמית, ועומר ולדמן על השיר הפרוע מאת עוזי שביט ועל לימודי הפרוזודיה בכלל. ממשיכים עם שירה – נדבי נוקד כותב על התרגום הנאמן של עדו ניצן להמזבח מאת ג’ורג’ הרברט ואלכס בן ארי כותב על המגרפה מאת שרון אס. גלעד מאירי ממשיך לפתח את המילון העכשווי לשירה עברית עם מסה על “פינוק בשירה הישראלית״, אמיר חרש עוסק באימה באימהות בספר השירים גלם לילי שנר. אלפרד כהן כותב על עבור את הלילה בלוע אש מאת שחר־מריו מרדכי, ואורית מיטל על הלל לנדב ליניאל. עדו נחום מתרשם מהסגנון התמציתי של אנה מריה יוקל בספר תמציות וים טרייבר כותבת על החזאית מאת תמר וייס גבאי. סוגרות את הגיליון רשימה אורחת של יונתן הירשפלד על כריכת על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ’וק ואפוריזם מתוך שיחות עם וולט ויטמן מאת קרל סאדאקיצ'י בתרגומו של יהונתן דיין. קריאה (סינכרונית, ודיאכרונית) נעימה! נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי, אביב פטר

מחיר הספר: 21
שנת הוצאה: 2022