מעלה: גיליון 18

דבר המערכת

מעלה 18:

ספרות ילדים

לשרלוט, אמילי ואן

בילדותי לא חשבתי שאעסוק בספרות. הייתי מוזיקאית — צ'לנית קלאסית. דמיונותיי על העתיד היו עשויים חום, זהב ואדום, הצבעים המנחמים שנמרחים כשנלחמים בנמנום המתוק של אולם קונצרטים. ימיי היו עשויים צלילים: נפסקים וחורקים באימון, מקשיבים ומתגאים בהרכב, מהססים בשיעור, מתפלאים באלתור. לא חשבתי שאעסוק בספרות, אבל קראתי — לא בלי סוף כמו אחותי המתחבאת בארונות, לא את כל הסדרה כמו אחי האספן, אבל קראתי הרבה ספרים, שוב ושוב ובלב חפץ. בסקרנות וברצון.

הדמיון שלי לא היה על ספרות, אבל הספרות היא שהרכיבה אותו: פחדתי קצת מגלגיליות בגלל גילגי (וגם בגלל הידיים שנשמרו לצ'לו), צמד המילים “ניסים ונפלאות” מעלים בדעתי ילד וקוף מצוירים ורק אחר כך פלא, בקניונים ובבתי קפה אני אומרת “דובצי”, ומתכוונת לחפצים הבורגניים והנובורישים שזיהתה זוהרה מ”יש ילדים זיגזג” וכשאני סוגרת שמלה לבדי אני נזכרת ב”שמזייה” — שמלתה של הקטנה — אשתו של אפרים קישון. ספרים והדיבור עליהם (על מוזיקה קשה מאוד לדבר) היו הזרם האיתן שליווה את ילדותי והתבגרותי.

כמעט בת 20 הייתי וכבר תלמידה באקדמיה למוזיקה בירושלים, כשהמורה שלי אמר לי בסופו של קונצרט שהטכניקה שלי לא מחזיקה את הרגש. הרגשתי נבגדת. איך יתכן שמה שחייתי אותו כל כך הרבה זמן, מה שבכלל מעורר את כל הרגש הזה — לא יכול להחזיק אותי? העץ האדמוני התפצח בראשי. נדרשה הסטה חדה של הספינה, ובליבי חשבתי שמה שאבחר בו, הכלי הבא, חייב להיות כזה שיעמוד בי. בעפעוף הבא כבר הרגשתי שהכלי הזה הן המילים, ושהאומנות היא ספרות.

אני לא יחידה בסיפור הזה: רבות ורבים (שסיפורם הוא שלהם לספר) רצו את צעירותם במקצה אחר לגמרי — במוזיקה, במשפטים, בספורט, וכשהמקצה נגמר לפתע בלי התראה, הם מצאו את עצמם זקוקים למעקה גואל ונאחזים על סף תהום במילים ובספרים — מיומנות שטופחה בהם בשקט, ומעולם לא נחשבה לאפשרות. כה עסוקים היו בריצה אל מקום אחר, שלספרות היה די מקום לגדול בתוכם. סיפורים רבים מגוללים את סיפוריהם של סופרים שנרשמים במחאה ללימודי משפטים או בנקאות לאור דרישת ההורים, אבל מעטים הם הסיפורים (עוד יתרבו) שנותנים את דעתם על התנועה ההפוכה, הבלתי מבוטלת, של מי שהספרות לא מפריעה לו להתקיים אלא להפך; אלו שהספרות מתגלה כאפשרות הקיום שלהם.

ההסטה הזו נובעת מהנס של המיומנויות המטופחות בחשאי, חסדם של הורים ששולחים אל ספר ולא בהכרח על מנת לחנך לקריאה, אלא גם כדי להרוויח עבור עצמם שעת שקט. זהו פנאי שהופך למקצוע. סוד הגדל ברחם מוצלת לכדי מעקה גואל. לכן, חשוב כל כך שתהיה ספרות ילדים, ושהיא תהיה נהדרת — כזו שרק מעמיקה את רעבו של הקורא. אמנם, זוהי תנועה מקבילה לתנועה המובנת מאליה של ילדי מסכים המבלים את שעותיהם בטלפונים ובמחשבים ותכף כבר יהפכו למתכנתים וממציאנים שעוד לא ראינו כמוהם — אבל מה זה קשור, ספרות ילדים טובה עושה כל כך הרבה (תקראו בגיליון!): היא מפתחת את הדמיון, מחנכת להקשיב, ממחישה את קיומו של אחר, מייצרת מילון מונחים פרטי, מזינה, מרעיבה ומלעיטה ברוח אבל חוץ מזה, היא גם מפתחת כישור נוסף, מהותי, מיומנות שעשויה לפעול בחיינו כמו רשת ביטחון או ערסל. להחזיק אותנו כשדרכים אחרות — ובעיקר אלו המתוכננות, ולא רק מבחינה מקצועית, נפרדות לעד.

לכן, מעלה 18 מוקדש למחשבה על ספרות לילדים: לספרים חדשים (ברשימותיהם של רות אשור, רונית חכם, תמר נויגרטן–פולגר, אמיר חרש וגלעד מאירי) ולישנים (יעקב צ' מאיר, נטעלי גבירץ, יהונתן דיין), לחינוך בספרות הילדים (שהם סמיט) ולהיעדרו (מרית בן ישראל), לספרות ילדים במלחמה (יעקב צ' מאיר) למשחקי מחשב (ערן הדס), קומיקס (יהונתן דיין), ולאימה (אמיר חרש). לשאלות על השדה: על ספריית פיג'מה רבת ההשפעה (עלמה איגרא) ועל עקרונות לביקורת ספרות ילדים (עטרה אופק). בגיליון גם תרגום ראשון של רותם עטר לסיפור “המעשייה החמימה והמתוקה אודות החֲמִימְתּוּקִים” מאת קלוד סטיינר. רבות מן הרשימות מצביעות על הנקיטה האישית והמוסדית (ספריית פיג'מה, ההוצאות הגדולות) של ספרות הילדים בפשטנות, במפורשות, באי־אמון בקורא ובמקריא שיוכלו להבין לבדם את המשמעויות הסימבוליות והעמוקות של הסיפור. מגמה זו, שאינה ייחודית לספרות הילדים, וגם לא לספרות משום שגם השירה חולה בה, חוסמת את ההנאה האסתטית שספרות יכולה לגרום. זוהי גסות הרוח העכשווית של הרוח עצמה, ומולה יש לעמוד ואליה להתנגד: לזכור שאי אפשר לשלוט ביצירת אומנות ושהשליטה מניסה את הרוח. שארוס (המרומז) מזמין ושזימה (המפורש) דוחה, ושכאשר יצירת האומנות נשלטת על ידי מובן היא מאבדת כל ערך.

לצד העיסוק בספרות ילדים, פותחות וסוגרות את הגיליון שתי רשימות (אריאל הירשפלד ומורן שוב) המוקדשות לציון 20 שנים למותה של בתיה גור — סופרת ומבקרת ירושלמית, שניצלה אף היא בידי הספרות, בדרכה להפוך למשפטנית. מלאך הסיט את ידה להמיר את המשפט הממשי במערכת פשע, חוק ומשפט ספרותית: כזו שעושה סדר, שיכולה להסתיים בטוב ובנכון ולא רק בפשרה, ובעיקר מנומקת, כלומר חפה מהרשע של השרירותיות. היציבות והנימוק שאפיינו את הכתיבה שלה (שעדיין מפעפעת תדיר בספריות ובפינות רחוב בירושלים, בברלין ובמקומות נוספים) אפשרו את טוויית מעשיות הרצח ותעלומות המסתורין, והיו יכולות להיטיב ודאי גם עם מערכת המשפט (הלא סמנטי). ובכל זאת, המערכת החליפית שיצרה בספריה וברשימות הביקורת שכתבה נשארה להבהב תקווה בדבר קיומו האפשרי של פשר לסיפור, נימוק בכתיבה הספרותית והביקורתית, ומתן יציבות ואמון לתודעה המיטלטלת, העשויה לשכוח שאפשר גם אחרת. את הגיליון מלווים איוריה היפים של רינת גלבוע.

קריאה נעימה,

נועה שקרג'י

לקריאה נוספת לחצו כאן