מעשה אהבה

על תרגומיו של אריה זקס ל"שירי חלום" של ג'ון ברימן

ברשימה על תרגום שירה קלאסית לעברית, המשורר והמתרגם אריה זקס כותב ש"שיר מתורגם יפה משול לילד יפה שנולד מאהבה של שניים". ואכן, תרגומיו של זקס ל"שירי חלום" של המשורר האמריקאי ג'ון ברימן הם, בראש ובראשונה, מעשה אהבה.  וכך כותב זקס בהקדמה לקובץ התרגומים שלו ל"שירי חלום" (הוצאת מסדה 1978): "שוחחתי פעם עם רוברט לאוול ואת שיריו קראתי הרבה פעמים אבל אינני מרגיש שאני מכיר אותו. את ג'ון ברימן, הכוכב השני של השירה האמריקנית החדשה, לא פגשתי מעולם, אבל אני מרגיש שאני מכיר אותו מקרוב". ובהמשך הוא כותב: "ומאחר שבמקורם עוררו בי שירי החלום אהבה עזה לאיש שכתב אותם, העתקתי כמיטב יכולתי כמה מהם לעברית, שהיא שפתי". הנה כי כן, זקס בחר לתרגם את ברימן לא כי הוא "משורר חשוב" אלא בגלל הקירבה והאהבה שהוא חש אליו. מה מקורה של הקירבה הזאת שחש מתרגם אל המשורר שהוא מתרגם? במקרה של זקס וברימן יש דמיון בין הביוגרפיות של המשורר והמתרגם – שניהם היו מרצים באוניברסיטה, שניהם אהבו נשים ויין. אבל אינני חושב שדמיון בביוגרפיה הוא תנאי הכרחי או מספיק ליצירת תחושת הקירבה  – דורית וייסמן תרגמה את בוקובסקי באהבה רבה למרות שלא ניהלה חיי שיכרות בוהמיניים בקרב הזונות של לוס אנג'לס. יש כאן, מן הסתם, את אותו מסתורין הנמצא בבסיס המשיכה שיש לנו אל אדם שאנחנו מתאהבים בו – משהו בהוויה שלו, משהו חמקמק שאיננו יכולים לשים עליו בדיוק את האצבע,  נוגע במקום עמוק בתוכנו.

מהאהבה של זקס לברימן נולד קובץ תרגומים יפיפה וייחודי שלמרבה הצער נעלם מזמן ממדפי חנויות הספרים ולא זכה למהדורות נוספות. בקובץ יש 39 שירי חלום שבחר זקס (מתוך כמעט ארבע מאות שירי חלום שכתב ברימן). זקס לא רק תרגם אלא גם צירף, לחלק מהתרגומים, רשימות קצרות המסייעות בהבנת התרגום (הרשימות כוללות פרטים ביוגרפיים לגבי ברימן, קטעים מתוך ראיונות איתו, ובחלק מהמקרים, פרשנות של זקס לשירים).

כדי לתת לקורא איזשהו רושם לגבי האופי הייחודי של קובץ התרגומים הזה, אני מביא להלן, בשלמותם, את התרגום לשיר חלום מס' 4 ואת הרשימה שצירף זקס לתרגום:

מס. 4
ממלאת את גופה הקומפקטי הנימוח

בעוף פפריקה, היא הסתכלה עלי

פעמיים.

מתעלף מהתעניינות, רעבתי בחזרה

ורק עבדת בעלה ועוד ארבעה אנשים

מנעה ממני לקפוץ עליה

 

או לפל לרגליה הקטנות ולבכות

"את הכי חמה בשנים של לילה

שהעינים ההמומות של הנרי

בלעו, נהדרת". התקפתי חזיתית

(מיאש) את הספומוני. – סר עצמות: ממלא

העולם, בחורות אוכלות.

 

שער שחור, עור לטיני, עיני מרגלית

משפלות… ז'לוב לצדה זולל… על איזה נסים

היא יושבת, שמה?

המסעדה מזמזמת. מצדה היא במאדים.

איפה הכל התקלקל? צריך לחוקק חק נגד הנרי.

– אדון עצמות: כבר יש.

הנרי ומסטר עצמות (על מס.4 ו-מס. 13)

על עטיפת-הנייר של "הצעצוע שלו, החלום שלו, המנוחה שלו", שהוא הקובץ השני של שירי החלום, כתב ברימן: "לענות למבקרים אין טעם, אבל כמה אנשים שטיפלו ב "77 שירי חלום" הלכו לאיבוד בצורה כל כך נואשת (אחד מהם אפילו התנצל בדפוס, אבל מי כבר רואה התנצלויות?) שאני מרשה לעצמי מילה אחת. השיר כולו, למרות ריבוי התפקידים שמשחקים בו, הוא בעיקר על דמות דמיונית אחת (לא המשורר, לא אני) בשם הנרי, איש לבן אמריקני בתחילת גיל העמידה, מאופר לפעמים בשחור, שסבל אבידה בלתי ניתנת להחזרה. הוא מדבר על עצמו לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בשלישי, לפעמים אפילו בשני, ויש לו חבר, ששמו אף פעם לא מוזכר, שמכנה אותו "מר עצמות" או "עצמות" בגירסאות אחרות. ת.נ.צ.ב.ה".

כמובן שברימן מיתמם כשהוא אומר על הנרי שהוא "לא המשורר, לא אני". לפעמים הוא כן ולפעמים הוא לא, לפעמים הוא כן ולא בבת אחת, אבל בדרך כלל הוא בפשטות כן. בשירי החלום השונים מתואר הנרי כ-"מבולבל", "נוראי", "אבוד", "מריר", "חרוץ", "חברותי", "סובטילי", "קודר", "פראי", "מופרע", "משוגע לדבר אחד", "מוכה", "עצוב", "עקשן", "אוהד", "חיוני", "סובל", "מסתורי", "בן-תמותה", "עליז", "מתבלה", "אנרארכי" ו"עצבני". בשיר חלום מס. 329, המתחיל בשורה, "הנרי על אל.אס.די היה הנרי ממש", מתגלה הנרי כ"נוראי ובלתי-חדיר". הנרי הוא איפוא מסיכה של ברימן, אך המסיכה מפוסלת כך שברוב המקרים אין שום הבדל בין תויה לבין פניו החשופים של המשורר.

בראיון שהוקלט ב-1970 סיפר ברימן את האנקדוטה הבאה: "אשתי השניה ואני הלכנו פעם לאורך שדרת הֶנפּין במִינִיַאַפּוֹלִיס ערב אחד, בכיווּן בּאר, והגענו למסקנה שהשמות שאנחנו מתעבים ביותר הם, נקבה – מייבל, וזכר – הנרי. אז על דרך של חיבה ומתיקות התחלנו שאני אקרא לה מייבל והיא תקרא לי הנרי".

אשר ל"סר עצמות"(המכונה לעיתים יותר קרובות בשירי החלום "מר עצמות" ולפעמים גם "דוקטור עצמות") הרי הוא כפילו של הגיבור ושותפו בקומדיית הוודוויל המתווה את הדיאלוג בכמה מן השירים. לפעמים שניהם, הנרי ועצמות, הם ליצנים לבנים המחופשים לכושים (כלומר מאופרים בפקק שרוף). הם זורקים אחד לשני רפליקות בעגה של מיוזיק-הול אמריקני עממי. השם מר עצמות לקוח מעולם הבידור העממי הזה. הוא קרוי על שם הכלי שהיה מקיש בו אחד הליצנים על המדה, "דה בונז", כלי כושי מסורתי עשוי מעצמות. שותפו של "עצמות" על הבמה היה קרוי "טמבו", על שם הטמבור שעליו היה מתופף. אבל הנרי עצמו הרי הוא כאמור גם מר עצמות, ולרוב בדיאלוגים של שירי החלום לא ברור מי קורא למי מה, מי שואל ומי משיב. יחד עם היותו ליצן של וודוויל, מר עצמות הוא גם כפילו הספקן והציני של הנרי המסוכסך והסובל. אדון עצמות מלגלג על כל מצוקות הקיום של הגיבור ומעמידן באור השכל הישר. "אדון עצמות" רואה את הדברים הפשוטים, הבסיסיים, את השלד, המוצק כביכול, מתחת למסווה הבשר המתעתע. כמו כן, כמובן, הוא דמות המייצגת את המוות.

עד כאן הרשימה של זקס.

ברשימה "סונטות שקספיר בעברית" מציג זקס שתי גישות קוטביות לתרגום: "האחת… היא הגישה הגורסת שהשיר במקורו אינו אלא עילה לכתיבת שיר חדש בלשון המתרגם, שיר החייב לעמוד בזכות עצמו, תוך זיקה חופשית לחלוטין למודל ששימש לו כמוזה…. גישה שניה, שמרנית, היא זו שניסח ולאדימיר נבוקוב כשתקף את רוברט לוול… נבוקוב גרס "נאמנות מילולית" מוחלטת, מסירה קפדנית ודייקנית של מלוא הדנוטציות והקונוטציות של כל מילה….". אין ספק שזקס הוא חסיד נלהב של הגישה הראשונה – התרגומים שלו ל"שירי חלום" הם שירים עבריים חדשים העומדים בזכות עצמם. במבוא  לקובץ זקס כותב שברימן "עשה לשפה האמריקנית מעשה שכרות. הוא המציא לשון שירה שנתנה לו חופש משכר". אחד ההישגים הגדולים של זקס בתרגומים אלו הוא היצירה של מקבילה עברית ללשון השירה הייחודית של ברימן – מעין "עברית ברימנית".

שיר חלום מס' 14 הוא דוגמה מצויינת לאופן בו זקס יוצר "עברית ברימנית" – הבית הראשון בשיר המקורי נפתח באופן הבא:

Life, friends, is boring. We must not say so.

After all, the sky flashes, the great sea yearns,

We ourselves flash and yarn,

וכך זקס מתרגם:

החיים, חברים, משעמם. אסור להגיד ככה.

בכל זאת השמים מבריק, הים הגדול מתגעגע,

אנחנו בעצמנו מבריק, מתגעגע,

ניתן לראות מיד שהתרגום של זקס איננו מדוייק – תרגום מדוייק של המשפט הראשון היה צריך להיות: "החיים, חברים, משעממים". המשפט במקור הוא באנגלית תקינה כאשר יש התאמה בין הנושא (באנגלית המילה "חיים" היא ביחיד) ובין הפועל. זקס, לעומת זאת, מתרגם לעברית לא תקינה כאשר שם העצם הוא ברבים והפועל הוא ביחיד. הוא ממשיך באופן דומה במשפט הבא: בעוד שהמקור הוא באנגלית תקינה ויש התאמה בין שמות העצם והפעלים (המילה "שמים" באנגלית היא יחיד) הרי שזקס מתרגם "השמים מבריק" במקום "השמים מבריקים" ו"אנחנו מבריק, מתגעגע" במקום "אנחנו מבריקים, מתגעגעים".

מדוע זקס בחר, במודע כמובן, לא לדייק בתרגום ולהשתמש בעברית לא תקינה במקום בו המקור דווקא משתמש באנגלית תקינה? אני חושב שיש לך שני הסברים:

ההסבר הראשון נעוץ בכך שזקס יצר לעצמו, כאמור, "עברית ברימנית" – כלומר, עברית "שנעשה בה מעשה שכרות". במהלך העבודה על תרגום שירי החלום כבר השתלט, מן הסתם, על זקס הקול הדובר "עברית ברימנית" (קול שפשוט חייב להגיד "השמים מבריק" במקום בו העברית התקינה מחייבת להגיד "השמים מבריקים") וכל תרגום של שיר חדש נעשה כבר בקול הזה.

ההסבר השני נעוץ בעמדת הדובר בשיר – זוהי עמדה של שיעמום וניכור כלפי החיים בכלל, כלפי בני האדם, כלפי הדברים הנחשבים גדולים ונשגבים, וכלפי עצמו:

אנשים משעמם לי,

ספרות משעמם לי, ביחוד ספרות גדול,

הנרי משעמם לי, עם הבעיות והצרות

גרוע כמו אכילס שאוהב

אנשים ואמנות גבורים, שמשעמם לי.

זקס, כאמור, משתמש בשיר בעברית לא תקינה אולם חשוב לציין שזוהי אינה עברית מדוברת שאפשר לשמוע ברחוב – אנחנו יכולים לשמוע בשוק "עגבניות בשתי שקל" אבל לא "השמים מבריק" – אלא שפה פרטית של אדם אחד (הוא הדובר בשירי החלום). השימוש בשפה פרטית מעצים את העמדה המנוכרת והמשועממת של הדובר (שהיא, כשלעצמה, עמדה לא תקינה – בהקשר של politiclycorrect) ואת התחושה החזקה של חוסר השייכות שלו ל"כל זה". כמו כן, השימוש בשפה כזו מעלה על הדעת דיבור של ילדים קטנים – שמאפיינת אותו חוסר שליטה בשפה (ובכלל זה בחלוקה של שמות עצם ליחיד ורבים) ונטיה ליצירת שפה פרטית. בסוף הבית הראשון הדובר מספר לנו ש:

וחוץ מזה אמא שלי אמרה לי בתור ילד,

(חוזר ושב) אפלו פעם להודות שמשעמם

אומר שאין לך

עשר רוחני.

על ידי שימוש בשפה המעלה על הדעת דיבור של ילדים קטנים זקס רומז לנו שהדובר בשיר נשאר, גם בבגרותו, אותו ילד שאמו אמרה לו שאסור לו להודות שמשעמם לו, ילד שלא הצליח אף פעם להסתגל אל עולם המבוגרים.

השימוש בשפה לא תקינה, פרטית וילדותית בשני הבתים הראשונים גם מעצים ומדגיש את השורות המסיימות את השיר הכתובות (וגם מתורגמות) בשפה תקינה (פחות או יותר):

והגבעות השלוות, וג'ין, נראים כמו מטרד

ואיכשהו כלב

לקח את עצמו עם הזנב רחוק מפה

לתוך הרים או ים או שמים, והשאיר

מאחור: אותי, כשכוש.

השימוש בשפה שונה מהשפה של הדובר בחלקים הקודמים של השיר מדגיש את העמדה השונה שיש לדובר בשורות אלה – כבר לא היל�
6d6
� המשועמם, המנוכר והמנותק אלא איש מבוגר ועצוב שמסתכל על עצמו ומסכם את מצבו במטאפורה מקורית ומפתיעה, מצחיקה ונוראית כאחד (המצחיק והנורא שלובים זה בזה אצל ברימן).

זקס, בשיר הזה, הוא, במובן מסויים, "יותר ברימן מברימן" – הוא לוקח טכניקה שברימן מפעיל לעיתים קרובות (שימוש בשפה לא תקינה) ומשתמש בה (על אף שברימן עצמו לא השתמש בה בשיר הספיציפי) כדי להעצים את העמדה והטון של הדובר בשיר. "נאמנות מילולית" מוחלטת אין כאן, מן הסתם, אבל יש כאן בהחלט שיר עברי יפה ורב עוצמה.

המוטו שזקס בחר לתרגומיו ל"שירי חלום" לקוח מדברים שאמר עזרא פאונד על וואלט וויטמן:

דבר גדול, כשאתה קורא בן-אדם לדעת, לא ש"התכסיסים שלו עדיין אינם התכסיסים שלי אבל הייתי יכול לעשות שיהיו שלי", אלא ש"הבשורה שלו הבשורה שלי: אנחנו נדאג שאנשים ישמעו אותה".

דברים אלה מתארים יפה את התחושה שלי כאשר אני קורא בתרגומיו של זקס ל"שירי חלום" ואני מקווה שהרשימה הזו תתרום במקצת לכך שאנשים  נוספים ישמעו את הבשורה (ואולי גם הוצאות הספרים שישתכנעו להוציא מהדורה מחודשת של הספר.