נפש, חשבון

 


ארוחת בוקר

שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה נִצֶּתֶת מִתַּחַת לִשְׁבִיל הֶחָלָב

שֶׁנִּשְׁפַּךְ לְקַעֲרַת הַקּוֹרְנְפְלֵקְס שֶׁל הָעוֹלָם:

צוּקִים, עֵצִים, גְּבִישִׁים, קָרְחוֹנִים

נִשְׁטָפִים בְּזֹהַר קוֹסְמִי, שָׂפָם לָבָן

מֵעַל מֶתֶק שִׂפְתֵי הַפְּלָנֵטָה.

 

בת-שבע דורי-קרלייה, נולדה בירושלים, 1970. למדה ספרות גרמנית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה החופשית בברלין. מנחה סדנאות כתיבה יוצרת בבבתי ספר, עורכת שירה. בוגרת סדנאות “מקום לשירה” ו”הליקון”. שיריה ותרגומיה ראו אור בכתבי עת ובעיתונים. זהו ספר שיריה הראשון.

לרכישה לחצו כאן 

מחאת כפיים

מחאת כפיים

מחאת כפיים היא אנתולוגיה חדשה של שירה חברתית בעברית. האנתולוגיה כוללת 147 שירים של 86 משוררים ומשוררות, המבטאים מנעד מורכב של תופעות חברתיות ונעים על הציר שבין זעם והומור, תמיד כדי להביע מחאה נגד עוול ודיכוי. הספר מחולק לכמה שערים: רעב, עוני, תנאי עבודה, עובדים זרים, אבטלה, קבצנים, קפיטליזם רגשי, צרכנות, מצוקת דיור, אלימות במשפחה ומצוקתו הכלכלית של המשורר.

עורכים: גלעד מאירי, נועה שקרג’י, דורית ויסמן

לרכישה לחצו כאן

ננופואטיקה: גיליון 15

חמישה עשר גליונות הם הזדמנות לעצור לרגע ולהפנות מבט חטוף לאחור. גליון ננופאטיקה ראשון ראה אור בקיץ 2013. כשנה וחצי לאחר מכן, החל מחורף 2016, החלו לראות אור לצד הגליונות השוטפים גם גליונות נושא המרחיבים ומשלימים את פעולתו של כתב העת. כל גליון נושא כזה מוקדש לתחום יחיד שהפניית זרקור אליו מעוררת ומרחיבה, לתחושתנו, את אפשרויותיה של השירה העברית.

כך למשל ראה אור “ספר שתף”, אוסף ראשון בעברית של שירה שיתופית (עורכים: אבנר עמית וקרן שפי; ננופואטיקה 10). המאיר יותר מעשור של פעילות שמתחוללת בתנופה בשולי הזרם המרכזי. נועה שקרג’י ערכה את גליון הסיקסטיז, שהפנה מבט אל משוררים ילידי שנות הששים ובחן את מקומם ומהלכם בשירה העברית (ננופואטיקה 6). עוד ראו אור גליון ראשון מסוגו המוקדש לשירה קונספטואלית בעברית (עורך: אלכס בן־ארי; ננופואטיקה 8), גליון תרגומי שירה קצרה מן העולם (עורך: גלעד מאירי; ננופואטיקה 11) וגליון שירי וסיפורי ילדים העוסקים בילד האחר (עורכים: מורן אביב דביר, רונית חכם, גלעד מאירי ונועה שקרג’י). שני גליונות נושא נוספים רואים אור בסמיכות לגליון הנוכחי: ננופואטיקה המוקדש לאלן גינזברג (עורכים: עמיחי חסון וגלעד מאירי; ננופואטיקה 11) וגליון דיוקנאות פואטיים (עורך: יהונתן דיין; ננופואטיקה 14).

לצד אלה מוסיפים לראות אור הגליונות השוטפים, בעלי נושא חופשי, כמו זה הנוכחי. גליונות אלה מחויבים ומכוונים לקשב לכל המתחולל בשירה העברית כאן וכעת. זהו קשב כפול: מחד, כרוי לכל מה שמגיע מעצמו אל שולחננו ומאידך, יוזם ומחולל. חלק ניכר מכל גליון הוא פרי של קשר נמשך עם קהילת כותבים, חדשים וותיקים, שכתב העת מזמין, ולעיתים אף מדרבן. בין אלה ניתן למנות בגיליון הנוכחי למשל את נעמה בוגט, בת־שבע דורי־קרלייה, עודד זידל, יעל נצר ואחרים, מרביתם מפרסמים בננופואטיקה מראשית הדרך, שלו ושלהם.

בפתח הגליון איתן בולוקן, המוכר כמתרגם שירה יפנית ומשורר הייקו, מפרסם לראשונה מבחר קטן של שירה לירית. מרתק לראות כיצד הרגישויות והערכים האסתטיים שהוא מביא עמו מן השירה היפנית מתממשים באופן מעודן ורב־כוח בצורת שיר מערבית.

כתמיד, לצד סוגות אחרות בנות הזמן, הגליון מקדיש מקום לא מבוטל ליצירה אל־מקורית וקונספטואלית לגווניה. ליאור זלמנסון מנכס ממודעות גיוס התרומות של ויקיפדיה שיר חתרני החושף את פניו הכוחניים של הקמפיין. אמיר כהן, שזהו לו פרסום ראשון, משרטט ואריאציה נבונה ומשעשעת על דיוקן עצמי באמצעות תוצאות החיפוש של שמו בפייסבוק. שמות חדשים נוספים הם עמית בן־עמי בשיר רדי־מייד מתוך מילון עברי־עברי מקוון ואילנה בוקסנהורן בשיר גרפי המתפרסם לצד שיר גרפי של אפרת מישורי, מן החלוצות של צורת השיר הזו בעברית. ד”ר מני אדלר ופרופ’ אבי שמידמן מאוניברסיטת בן־גוריון יצרו תוכנת מחשב שלמדה לעומקה את כל כתבי עגנון וחיברה על בסיס הידע הזה 11 קטעי פרוזה קצרים, אשר שמלבד איכותם המפתיעה וזיקתם הברורה לעגנון, פותחים שאלות עומק על מקוריות, סגנון וגבולות המבע האישי.

בתחום השירה בפרוזה והפרוזה ממש, קטעים חדשים פרי עטו של מחבר ספר עלטה, מבחר פרגמנטים של יונתן רז־פורטוגלי מתוך ספר העתיד לראות אור בקרוב, סיפור קצר של יעל נצר וטקסטים של מרב זקס־פורטל וזהר איתן. פרוזאיקון אחר, אשכול נבו, מפרסם דווקא שיר קצר, ואילו אורית גידלי מפרסמת את “השאלון”; שיר אהבה ארוך העוטה על עצמו תבנית פרוזאית־בירוקרטית קרה וצובר, מתוך הפער בין הצורה הזו לבין התוכן, עוצמה רגשית גדולה. עוד בגליון טעימה מספר שיריו השני של תומר ליכטש שיראה אור בקרוב ושירים חדשים של רוני סומק, גלעד מאירי, יחזקאל נפשי, דורית ויסמן ואחרים.

עריכת כתב העת מפגישה אותנו שוב ושוב באינטנסיביות ובמיידיות שאין שניות להן עם פעימת היצירה המתחוללת סביבנו כל העת, על המגוון, ההמולה, קשת הקולות וההתכוונויות שלה. אנחנו מקווים שגם הפעם עולה בידי הגליון לכנס כמוסה מן ההתרחשות הזו, אשר עם התמוססותה בתודעת הקורא תעניק גם לו משהו מחווית המגע הזה.

 

קצרים השירים ומותר בם לנגוע.

 

באהבה,

אלכס, גלעד ונועה

מתוך הגיליון

 

איתן בולוקן

גלוי

הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת

עַל צַוָּארָם הֶחָשׂוּף שֶׁל זִכְרוֹנוֹתֶיךָ

לְאַט הִיא זוֹרַחַת

עַל כַּוָּנוֹתֶיךָ הַכֵּנוֹת וְכִשְׁלוֹנָן הַנֶּעֱרָם

הִיא זוֹרַחַת עַל פִּתּוּלֵי הַפַּחַד

וּתְהוֹמוֹת הַהִסּוּס

עַל טַרְשֵׁי הֶעָמָל

וְהֵנֵץ הַהֶעָזָה

כָּעֵת אוֹרָהּ עַל כַּפּוֹת יָדֶיךָ

הַנּוֹגְעוֹת בְּעוֹרָהּ שֶׁל הַיְּשֵׁנָה לְצִדְּךָ

כֹּל שֶׁגָּלוּי

מַיְשִׁיר מַבָּטוֹ אֵלֶיךָ

 

איתן בולוקן

מקשיב

כֹּל שֶׁעָבַר עָלֶיךָ בַּיָּמִים הָהֵם

כֹּל אֲשֶׁר חָרַשׁ תְּלָמִים עֲמֻקִּים בְּאַדְמַת שְׁתִיקָתְךָ

הִנֵּה נוֹתַרְתָּ אִתּוֹ

וְשִׂיחַתְכֶם הַנִּמְשֶׁכֶת רוֹאָה קַיִץ נוֹסָף

לִפְעָמִים בָּעֶרֶב, בַּחֲלֹף הַתַּבְעֵרָה

כֹּל שֶׁהָיָה נֶאֱסָף וּמִתְעַבֶּה וּמִתְיַשֵּׁב לְצִדְּךָ

גַּם צְלָמִים רְחוֹקִים שֶׁכָּאֵלֶּה

עוֹרְגִים לְקִרְבָתוֹ שֶׁל מַקְשִׁיב

 

 

איתן בולוקן

מפל

הַמַּיִם רַבִּים וּבָאִים בָּנוּ

הָרַעֲנַנּוּת הַדּוֹקֶרֶת

תּוֹךְ טְבִילָה בַּנָּהָר

קֶצֶב הַחֲתִירָה

בְּמַשַּׁט הַפְּרֵדָה

לְעִתִּים גּוֹבֵר הַחֶסֶד

וְאָנוּ עוֹמְדִים עֵירֻמִּים

בּוֹעֲרִים

תַּחַת הַמַּפָּל הַגָּדוֹל שֶׁל חַיֵּינוּ

מָה יִשָּׁאֵר מִמָּה שֶׁנִּשְׁאַר?

 

 

איתן בולוקן

לקראתֵךְ

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלֵךְ

בָּא לְתוֹךְ הַחֶדֶר

כְּשֶׁצְּלָלִים מִתְעַגְּלִים מִמְּנוֹרַת הָרְחוֹב

 

גַּם הַלַּיְלָה

הַכִּסֵּא נוֹתָר בְּאוֹתָהּ זָוִית

שֶׁבָּהּ קַמְתִּי לִקְרָאתֵךְ

 

אסף דבורי

לווייתן

1.

בְּפֶתַח חֲנוּת

מַפַּת עוֹלָם מְגֻלְגֶּלֶת

תָּכְנִיּוֹת בְּרִיחָה.

 

 

2.

סֵפֶר נִשְׁמָט

קְלִידֵי פְּסַנְתֵּר

 

עוֹרֵב קוֹפֵץ אֶל הַכְּבִישׁ.

 

 

3.

מוּל הַדֶּלֶת

עוֹמֵד וּמְחַכֶּה

עֲצִיץ מֵת.

 

4.

בְּאֶמְצַע חֶדֶר

לְאַט

עוֹמְדִים הַדְּבָרִים. 

 

5.

אַרְגָּזִים סְגוּרִים, הֵד

מִלְּפָנַי, מִצְּדָדַי, מֵאֲחוֹרַי

יַלְדוּת.

 

 

6.

לְהַנִּיחַ אֲוִיר

לַאֲוִיר, שֵׁם לְשֵׁם

מִלִּים לְפֶה.

 

אביעד פינס

שבעה

יוֹשֵׁב שִׁבְעָה

עַל הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ

לֹא יִהְיוּ

 

בַּחֶדֶר שֶׁאִבֵּד אֶת שְׁמוֹ

הַסָּקָה כְּבוּיָה אוֹסֶפֶת

לְחֵיקָהּ אֶת הַשֶּׁקֶט

 

שֵׁמוֹת, גִּילָאִים,

צֶבַע הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ —

יוֹתֵר מֵרַעְיוֹן הֵם הָיוּ

 

שִׁיר גָּמוּר, מְלֻטָּשׁ,

נוֹתָר הָיָה רַק לְנַקְּדוֹ.

ננופואטיקה 12

גיליון סיפורים ושירים לילדים ולגדולים

בחוברת זו סיפורים ושירים ובהם גיבורים וגיבורות שכמותם אולי טרם פגשתם – ילדות וילדים וגם חיות ורוחות רפאים – בהם פחדנים, חלשים, רשעים, תמימים, עצובים ואפילו עצלנים. עבור חלקם השבילים לא סלולים והשמיים לא תמיד כחולים.

בקשנו להרחיב את המקומות אליהם הסיפורים לילדים מעזים לנדוד, ולהביא חוויות ממחוזות פחות מוכרים בעולם, בלב ובנפש. ובאמת הסיפורים שבאסופה הגיעו מאתיופיה, מאיראן, מעירק, וממודיעין, מבית שאן ומשכונת חליסה בחיפה. ממקומות של כעס, געגוע ושמחה. מופיעים בהם נמרים, עיזים, אריות וקופים, סבים וסבתות, וילדים על כסאות גלגלים, מפלצת שפוחדת מילד, ילדה נמרה וילד איגואנה, ואפילו ילד שגִידל רפאים.

החוברת נולדה בעקבות מפגש בין שני בתים. האחד נקרא “מקום לשירה” שהוא בית ספר לכתיבה שמכשיר את כותבי העתיד (בין הסיפורים והשירים באסופה מופיעים גם כאלה של תלמידי בית הספר); לבית השני ספריה וגלריה הנמצאות בשכונת הקטמונים ומזמינה קוראים “קטמֹונָה” – הורים וילדים לחוויות משותפות בעקבות סיפורים ואמנות.

בכתיבת החוברת השתתפו עשרים ושלשה כותבים. ישנם בחוברת סיפורים ישנים בצורה חדשה, וסיפורים חדשים בצורה ישנה – זר פורח משדה היצירה, בלי צבעים זרחניים ובלי הרבה תמונות. העדפנו שהסיפורים והשירים יעוררו את הדמיון שלכם ולכן הוספנו להם מעט מאוד איורים. אתם מוזמנים לגעת בדפים, להתקרב אל המילים, לדפדף בסקרנות ולעוף עם הדמיון.

שלכם ושלכן,
עורכות ועורך האסופה
רונית חכם, נועה שקרג’י, מורן אביב דביר וגלעד מאירי

%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%a9%d7%9d

לרכישה לחצו כאן 

לקריאה בגיליון

ננופואטיקה: גיליון 11

דבר העורך

גיליון ננופואטיקה 11 מוקדש לתרגומי שירה. הוא קרוון קרנבלי קומפקטי בשיירה הארוכה של תרגומי השירה לעברית ובזאת אף ייחודיותו. זהו פרויקט צורני ראשון מסוגו בשירה העברית — מבחר חופשי של שירה קצרה מתורגמת, שאיננו ממוקד ביוצר ו/או ביוצרים ספּציפיים ו/או בצורה קלאסית כגון הייקו, טנקה, אפיגרמה או בתמה.

הנושאים המרכזיים של היצירות כוללים לפי הסדר: התבוננות מיסטית, הגות, זמן, זִקנה, זוגיות, אהבה הומולסבית, בעלי חיים, מחאה נגד מלחמה, תיאורי מחלה ומוות. יש לציין את החטיבה הגדולה יחסית שמוקדשת לשירת טבע ובעלי חיים — בעיקר ציפורים, מעין נשיונל ג’יאוגרפיק פואטי.

רוב השירה המתורגמת היא מודרנית ומערבית, אך לא נפקד מקומה של הקלאסיקה, גם לא מבּחינה צורנית; יש במה גדולה לשירי הייקו מאת שישה עשר משוררים ובהם אלן גינזברג, ז’וליאן ווֹקַנס, אֶסטיבַּליס אֶספּינוֹסָה ועוד.

בגיליון נוטלים חלק עשרים מתרגמים ישראלים: אמיר אור, רועי צ’יקי ארד, שמעון בוזגלו, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, יותם בנשלום, מרדכי גלדמן, שי דותן, יהונתן דיין, יהודה ויזן, דורית ויסמן, שמעון זנדבנק, גילי חיימוביץ’, גלעד מאירי, אפרת מישורי, סבינה מסג, טל ניצן, רותם עטר, ליאור שטרנברג וצביקה שטרנפלד.

הם תרגמו לעברית משמונה שפות: לטינית, יוונית, צרפתית, ספרדית, פורטוגלית, גרמנית, יפנית, אך רוב התרגומים הם מאנגלית. בין ארבעים ושמונה יוצרי הגיליון עשרים ואחד הנחשפים לראשונה לקורא העברי בדפוס וחלקם אף בכלל: גאווין איוורט, אֶסטיבַּליס אֶספּינוֹסָה, מרילין ברטונצ’יני, סמנתה ברנדסון, ז’וליאן ווֹקַנס, אליסה ולאי, ביל מנהייר, איאן מקמילן, ג’וזפ מ. רודריגס ועוד.

כל התרגומים עומדים בסטנדרטים של מיטת סדום ספרותית ננופואטית (12 שורות), למעֵט תשעה שירים שעברו ועדת הקצאות לשירים מיוחדים ומשיקולי עריכה זכו להקלות חריגות.

ננופואטיקה 11 הוא לשון ים מקומית לסירות תרגום שמאתגרות ומרעננות את העברית בפוליפוניה אקזוטית של קולות אלטרנטיביים ומשלימים.

ובננוֹ ננוחם,
גלעד מאירי

מתוך הגיליון:

 

גַ’לאלאוּדִין רוּמי
האהוב
הָאָהוּב הוּא הַכֹּל בַּכֹּל;
הָאוֹהֵב רַק מַסְתִּירֵהוּ.
הָאָהוּב הוּא כָּל הַחַי;
הָאוֹהֵב דָּבָר מֵת הוּא.

מאנגלית: אמיר אור

 

אוּצִ’ייַמַה קוֹשׁוֹ
לידה ומוות
הַדְּלִי אֵינוֹ מֵפִיק מַיִם
אֶלָּא מֵי הַיְקוּם כֻּלּוֹ
נֶאֱסָפִים עַל יְדֵי הַדְּלִי

כְּשֶׁמְּרוֹקְנִים אֶת הַמַּיִם עַל הָאֲדָמָה
הֵם אֵינָם נֶעֱלָמִים
אֶלָּא מֵי הַיְקוּם כֻּלּוֹ
הוֹלְכִים וּמְחַלְחֲלִים עָמֹק
לְתוֹךְ הַיְקוּם כֻּלּוֹ

חַיָּיו שֶׁל אָדָם אֵינָם מִתְהַוִּים עִם לֵדָתוֹ
אֶלָּא חַיֵּי הַיְקוּם כֻּלּוֹ
מִתְנַקְּזִים לַמַּחֲשָׁבָה “אֲנִי”

חַיָּיו שֶׁל אָדָם אֵינָם חֲדֵלִים עִם מוֹתוֹ
אֶלָּא חַיֵּי הַיְקוּם כֻּלּוֹ מִתְפַּשְּׁטִים
מִתּוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה “אֲנִי”
עָמֹק לְתוֹךְ הַיְקוּם כֻּלּוֹ

מיפנית: איתן בולוקן

 

ג’וזפ מ. רודריגס
אני, או אני בעיני רוחי
יֵשׁ לִי נְטִיָּה לְהַכְלִיל.
לָכֵן אֲנִי כּוֹתֵב “יַעַר”
אַף שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוּם עֵץ אֵינוֹ זֵהֶה לְאַחֵר,

לָכֵן אֲנִי כּוֹתֵב “אֲנִי”.

אַף עַל פִּי כֵן לְעִתִּים אֲנִי בּוֹנֶה אֶת עַצְמִי.
אַף עַל פִּי כֵן לְעִתִּים אֲנִי מַחֲרִיב אֶת עַצְמִי.
אוֹ שְׁנֵי הַדְּבָרִים גַּם יַחַד:

כְּמוֹ תִּינוֹק נוֹלָד
אוֹ סְפִינָה טוֹבַעַת.

מספרדית: טל ניצן

 

ביל מנהייר
זה כמו לדבּר לירח
אֲבָל הַיָּרֵחַ נֶעְלָם בַּיָּם
הוּא לֹא יוֹדֵעַ מַה יָּכוֹל לִגְרֹם לִי שִׂמְחָה

מאנגלית: רועי צ’יקי ארד

 

פרסי ביש שלי
שיר
צִפּוֹר אֶת אֲהוּבָהּ בִּכְּתָה
מֵרוֹם עָנָף חָרְפִּי;
הַפֶּלֶג הַקּוֹפֵא תַּחְתָּהּ
מֵעַל מַשָּׁב מַקְפִּיא.

עֵירֹם הַיַּעַר מֵעָלִים,
אַף פֶּרַח עַל הָאֲדָמָה;
וּבָאֲוִיר נִשְׁמַע רַק צְלִיל
גַּלְגַּל הַטַּחֲנָה.

מאנגלית: ליאור שטרנברג

 

דורותי פרקר
אורניתולוגיה למתחילים
שְׁנֵי אַנְקוֹרִים בְּכַף יָדִי
שְׁלֵוִים, בּוֹטְחִים וַחֲמוּדִים;
אֲנִי מַעְדִּיפָה לִרְאוֹת
קִיכְלִי מַבְזִיק בַּצַּמָּרוֹת.

מאנגלית: יותם בנשלום

 

גארי סניידר
*
אוֹכֵל כָּרִיךְ
בָּעֲבוֹדָה בַּיַּעַר,

אַיָּלָה מְכַרְסֶמֶת קוֹצִים בַּשֶּׁלֶג
מִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה,
לוֹעֲסִים בְּיַחַד.

מַפְצִיץ חוֹלֵף
מֵעַל לָעֲנָנִים,
מְמַלֵּא אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁאָגָה.

הִיא מְרִימָה רֹאשׁ, זוֹקֶפֶת אֹזֶן,
מְחַכָּה שֶׁיַּעֲבֹר הַדָּבָר הָרַעֲשָׁנִי.

גַּם אֲנִי.

 

מאנגלית: סבינה מסג ואפרת מישורי

לרכישה לחצו כאן

לקריאה בגליון הקישו כאן

ננופואטיקה: גיליון עשירי // סֵפֶר שֶׁתֶף

 

העורכים: קרן שפי, אבנר מרים עמית
מערכת: אלכס בן ארי, גלעד מאירי, נועה שקרג’י, אפרת מישורי, רוני סומק

אָנוּנָנוֹ
שירה שיתופית בננופואטיקה

 

שירה שיתופית היא פעולה יצירתית שלכאורה הולכת נגד הנטייה המסורתית של המשורר לכתוב לבד את שירו. המעשה השיתופי מחייב צעד אחורה וויתור על בלעדיות על מנת לעשות מקום, במרכז המעגל, לטקסט המתהווה מתוך חיבור הקולות. אם כן, החוויה של הכתיבה השיתופית טומנת בחובה את אלמנט הננו. ננו אגו.

גיליון ננופואטיקה של שירה שיתופית הוא פרויקט עריכה ראשון מסוגו בהיקפו ובעומקו של שירה כזאת בעברית. הגיליון נערך על ידי אבנר מרים עמית וקרן שפי, והוא תוצר של שנות יצירה ומחקר בתחומי הכתיבה, השיתוף והמשחק החברתי. אבל עוד קודם לכן, הגליון הזה הוא תוצר של קהילה חיה ויוצרת, שהעורכים נמנים עליה.

עבוּר נפשות המחוברות בקשרים של ידידוּת ושוּתפוּת, כתיבה־יחד היא כר פורה לביטוי ומימוש של ארוס ושליחוּת חברתית. בה בעת, מפגשים של שירה שיתופית בכוחם לגשר על פערים מהותיים כמו למשל הפער הלאומי (בשיר של יונתן קונדה ומוחמד אגואני), הפער הבינדורי (בשיר של מרוה שלו מרום וסבתהּ ריקה שלו) והפער המרחבי־תלפטי (בכל שירי השער “שאלותשובות”).

ספר שתף מקיף עשר שנות יצירה שיתופית בעברית (כמו גם תרגום ראשון מסוגו לעברית של מחרוזת רנגה יפנית מהמאה ה־17); בסך הכל יש בו 45 שירים שיתופיים שנכתבו על ידי 86 משוררות ומשוררים, שעבור כמחציתם זהו פרסום ראשון. הספר מכיל שירים של צמדים, שלישיות וקבוצות, הגדולה בהן בת 12 משתתפות ומשתתפים (“איגרת מהפכנית 49”).

הספר מחולק לחמישה שערים, שכּל אחד מהם מייצג תת־ז’אנר מסוים של שירה שיתופית: “דו־כותבית” מתמקד בסגנון פתוח של כתיבה חופשית בצמד; השער השני, “רנגה”, מוקדש לצורה מסורתית ומובנֵית של כתיבה־שיתופית, שמקורהּ יפני; השער השלישי, “שאלותשובות”, מוקדש לפרקטיקה של הסוריאליסטים הצרפתים; השער הרביעי, “הדהודים”, מוקדש לעיבודים ספרותיים, מבוססי קהילה, בהשראת דור ה”ביט”; והשער האחרון מתמקד בז’אנר מקורי שהגו עורכי הספר — “אותיות”.

המבואות בפתח כל שער, כמו גם ה”הערות על התהליך” המצורפות לחלק מן היצירות, נועדו לתת לשירים קונטקסט תיאורטי ואנושי, על מנת לתמוך בקורא/ת במסעה אל לב השירה השיתופית, ובכלל. כמו כן, בסוף הספר מצורף טקסט מניפסטי שנכתב ביוני 2011 המעניק נקודת מבט נוספת על הכוח האידיאולוגי המניע אסופה זאת.

אך למעשה, הספר מסתיים בידיים שלך שמחזיק/ה אותו עכשיו. קח/י אותו לאן שבא לך.

חיבוק, חיבור,

גלעד מאירי
אבנר מרים עמית
קרן שפי

 

מתוך הגיליון:

יונתן קונדה + מוחמד אגואני / תולדות הסכסוך

כְּדֵי
לוֹמַר
חֵרוּת
צָרִיךְ
לְשַׁפְשֵׁף
תָּ’עֵינַיִם
כעלא־א־דִּין
בשד’ יְרוּשָׁלַיִם
עָנִי
אָחִי
נוֹתֵן
לַלַּיְלָה
לִהְיוֹת
סַם
הִתְנַגְּדוּת
נִשְׁפָּךְ
בְּזַעַם
עַל הַדְּיוֹ
כָּאן
בַּבַּיִת
בְּיָפוֹ
בַּשְּׁכוּנָה
אֵין
מִשְׁטָר
אֵין
יֵאוּשׁ
אֵין
סִבָּה
לוֹמַר
תַּחְתֹּם
כָּאן
הֶסְכֵּם
וִתּוּר
עַתִּיק
עַל
זִכָּרוֹן
כָּאן
הַמַּפְתֵּחַ
לִשְׁתִיקָה
עַל הַצַּוָּאר
תָּלוּי
בָּנוּ
יֵשׁ
פִּזְמוֹן
שֶׁל
עַם
חוֹזֵר
מֵהַגָּלוּת
שֶׁל
כִּבּוּשׁ
הַמִּלִּים
בַּפִּנָּה
כְּדֵי לִשְׂרֹד
נִסִּינוּ
לְהִתְבּוֹנֵן
בְּמַה שֶּׁנִּקְרָא
חֵרוּת
הַלַּיְלָה
בֵּין הַמִּשְׁפָּטִים
הַמִּסְתַּיְּמִים
בֶּאֱמֶת
וּבִשְׁתִיקָה
יְשָׁנָה
חֵרוּתֵנוּ.
טְעִיתֶם
אֲנַחְנוּ
פֹּה
חַסְרֵי
דִּמְיוֹן
עֲבָדִים
אֲדוֹנִים
לִשְׁתִיקַתְכֶם
מֻפְתָּעִים?
כְּמוֹ
סוֹד
נַתְחִיל
מֵחָדָשׁ
בְּפִינוּ

 

קרן שפי + אלכס בן ארי / ברבור1

בָּרוּךְ הַגָּג
שֶׁמֵּעַל לְרָאשֵׁינוּ
וְהַמַּיִם שֶׁבָּאֲדָמָה

דֶּרֶךְ אֵדֵי הַתֵּה
כֶּתֶם הַלִּימוֹנִית

נָעָה בַּמַּיִם
כְּאִלּוּ הֵם רוּחַ
בֹּקֶר

לְצַד חַבְלֵי הַכְּבִיסָה
תָּלוּי לְגוּפָהּ — סִנָּר

חַבְלֵי כְּבִידָה
מוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב
הָאֶצְבָּעוֹת נִמְתָּחוֹת —

כְּפוֹר עַל הַזְּגוּגִית
מַסְתִּיר סֶדֶק יָשָׁן

מַקְלוֹ שֶׁל הָעִוֵּר
נִתְקָל בְּעַמּוּד הַפָּנָס
מַשְׁמִיעַ קוֹל
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת:
אוֹפַנַּיִם, סַפָּה כְּחֻלָּה וְגֶבֶס

מַזְּגָן שָׁר
בְּלֵיל קַיִץ
מִן הַסָּלוֹן הָרֵיק

בְּחַלּוֹנִי הָעֶרֶב: חֲצִי יָרֵחַ
וְזֶה הַכֹּל

הַחֵצִי הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיָּרֵחַ
מִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלָיו
עַכְשָׁו?

קָפֶה רִאשׁוֹן
פָּנָיו שֶׁל הַדַּוָּר יְגֵעִים

 

נעם פרתום + אבנר מרים עמית

צְפוּ: הָעַיִן הִיא בּוֹלְעָן
מִדְבָּרִי
נוֹשֵׁם.
מָתַיְשֶׁהוּ אוּלַי אֶתְרַגֵּל
לְרֹחַב שַׁלְוָתָהּ
וְאֶפְרֹשׂ פֶּרַח
וְעוּגָב וּמִלָּה
לִכְבוֹדָהּ

לרכישה לחצו כאן

לקריאה בגליון הקישו כאן

ננופואטיקה: גיליון תשיעי

 

עורכים: גלעד מאירי, אלכס בן ארי, נועה שקרג’י
מערכת: אלכס בן ארי, גלעד מאירי,
נועה שקרג’י, אפרת מישורי, רוני סומק
עורך הגיליון: גלעד מאירי

 

פתח דבר

 

ננוֹפּוֹאטִיקה 9 מתמקד בעיקר בשירה מקומית צעירה ומשקף את רוח התקופה: בגיליון 58 יוצרים, רובם ישראלים, 27 מהם טרם פרסמו ספר שירה.
בצד נושאים מסורתיים וגבוהים של אהבה, מוות, צבא, ילדות, משפחה, הגות וכדומה, יש נושאים פופואטיים כגון, ספורט, אמנות רחוב וטכנולוגיה. בהתאם לגיוון הנושאי, יש גיוון סגנוני: לירי, אקספרמנטלי, אוונגרדי והומוריסטי.
אמנם, רוב שירי הגיליון מעוצבים בצורה חופשית, אולם יש מבחר רחב למדי של שירי הייקו שנכתבו במקור בעברית (טלי אשר, שיר דהן, שמעון זייפר, בעז יניב, צביה ליטבסקי, גיא שקד) ומתורגמים (פרדי בן ארויו, אלן גינזברג, לנגסטון יוז וג’ק קרואק), שמונה סונט מילה (רות אשור, ישראל ורמן, גלעד מאירי ורוני סומק) וקורט שירה בפרוזה (יונדב פרידמן). כמו כן, בגיליון משולבים 16 תרגומים מאנגלית: בן ארויו, ויליאם בלייק, גינזברג, יוז וקרואק, אשר כאמור, רובם הייקו.
גיליון החורף של ננופואטיקה 9 הוא בגדר שבר ענן ננו; טפטוף פואטי על פני המרחב הספרותי הישראלי.

קיראו ותהנו,
גלעד מאירי, אלכס בן ארי, נועה שקרג’י

 

לרכישה לחצו כאן

 

מתוך הגיליון:

 

גל שמי
באמת רק פנתר
רֶגַע
לִפְנֵי
שֶׁהַחַיִּים
מְזַנְּקִים כְּמוֹ
זַן מְסֻיָּם שֶׁל
פַּנְתֵּר בְּמַסְוֶה
מְסֻיָּם שֶׁל חַיִּים
אֵין הַרְבֵּה לַעֲשׂוֹת
לְבַד מִלְּהַשְׁקִיט וּלְכַסּוֹת
עַל הַקּוֹלוֹת בְּמִין טִנְטוּן וּלְהַסְכִּית
לִדְרִיכוּתָם הַחֲמוּשָׁה שִׁנֵּי־סַכִּין וּלְהַסְכִּין
עִם הַגְּזֵרָה הַמְאֻבְזֶרֶת לִהְיוֹת טַרְפָּם וּלְהַבְחִין
כֵּיצַד אֶבֶן הַמַּשְׁחֶזֶת מִתְדַּרְדֶּרֶת בִּקְפִידָה בֵּין שִׁלְפֵי הַשִּׁבֳּלִים
וּלְקַלֵּל אֶת גְּזַר־הַדִּין
וּלְהַמְתִּין לְלֹא
כְּבִידָה

 

בעז יניב
חום ים־תיכוני

א
כְּמוֹ הֶעָלֶה הַזֶּה,
כָּךְ גַּם אֲנִי,
נָפַלְתִּי בְּדִיּוּק בַּזְּמַן
ב
הָרֹאשָׁן שׂוֹחֶה
הַצְּפַרְדֵּעַ קוֹפֶצֶת
אֲנִי שׁוֹכֵב עַל הַסַּפָּה
ג
הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בָּעֲמָקִים
הַשִּׁעוּל בְּמַעֲלֵה גְּרוֹנִי
ד
הָאֲדָמָה הַקָּרָה,
הַתּוֹלָעִים הַשְּׂמֵחוֹת,
פַּחַד לֹא רָאִיתִי

 

מאיה ויינברג
זה הכול
זֶה הַכֹּל פְּסִיכוֹלוֹגְיָה אָמְרָה הַפְּסִיכוֹלוֹגִית.
זֶה הַכֹּל כֶּסֶף אָמַר עוֹרֵךְ הַדִּין.
זֶה הַכֹּל פִיזִיקָה אָמַר הַפִיזִיקַאי.
זֶה הַכֹּל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת.
זֶה הַכֹּל בֵּינוֹנִי אָמַר לִי אָהוּב בֵּינוֹנִי.
כֻּלָּם צָדְקוּ וְהַכֹּל הִמְשִׁיךְ
חַף מֵהַגְדָּרָה
בְּדַרְכּוֹ הַקְּטַנָּה, הַיָּפָה, הַמְפֻתֶּלֶת
אַחַת פַּעֲמִית.

 

שגיא אלנקוה
ביוגרפיה
מַה שֶּׁאֶעֱשֶׂה שָׁם,
מִתַּחַת לָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה,
זֶה מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה
עַכְשָׁו.

(19.9.14)

 

עודד כרמלי
*
יֵשׁ הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ
אֲבָל אֵין נֶפֶשׁ
וְכָךְ זֶה יִשָּׁאֵר

 

רות אשור
לפעמים הם שואלים איך זה שבחורה
כמוך עדיין רווקה?
אַל תַּגִּידִי שֶׁהַגַּעְגּוּעַ
הוּא פְּרִיחָה עַל כָּל הַגּוּף, שֶׁאַתְּ
מְגָרֶדֶת בּוֹ עַד דָּם, מְנַסָּה
לְהַרְגִּישׁ
כְּאֵב אַחֵר

פָּשׁוּט תַּעֲנִי
שְׁאֵלָה טוֹבָה

לקריאה בגליון הקישו כאן

ננופואטיקה: גיליון שמיני

פתח דבר

יותר משהיא סוגה, כתיבה קונספטואלית היא אוסף של תובנות יסוד על העולם, השפה והאמנות שמתוך ההפנמה שלהן צומחים אופני ביטוי חדשים ומתחדש העניין באופני ביטוי קיימים שנדחקו לשוליים.

התובנות הללו קשורות בהכרה במגבלותיהן של המקוריות והיצירתיות בכתיבה, בהפנמת דפוסי ההתקשרות והמגע החדשים בעידן הרשתות החברתיות והשלכותיהן על עולם הרגש ועל חיי היומיום, בהתמודדות עם הנגישות שנולדה בעידן האינטרנט לכמויות אסטרונומיות של טקסטים ובזמינותם של כלים חדשים ההופכים את ההעתקה, הגזירה, הצרוף ושאר מניפולציות המאפשרות לייצר טקסט חדש מתוך טקסט קיים לקלות מאוד.

הגליון שלפניכם מוקדש כולו לאופני הביטוי החדשים־מחודשים הללו. הוא מכוון להציג מניפה רחבה ככל הניתן שלהם בעברית לצד תרגומים ומחוות ליצירות מרכזיות מן הסוג הזה מן העשורים האחרונים בעולם וכן כתיבה עיונית המתארת את האקלים הרוחני־אמנותי הזה ומשרטטת בקווים כלליים תחנות בהתפחותו.

מבין התובנות שבבסיס הכתיבה הקונספטואלית אולי המפתיעה ומעוררת המחלוקת מכולן היא זו בדבר מגבלותיו של מושג המקוריות או היצירתיות האישית בכתיבה. כתיבה מקורית/יצירתית נתפסת בימינו כתנאי הכרחי ומובן מאליו ליצירת ספרות טובה ובהתאמה טיפוח, שכלול והערכה של הקול האישי הייחודי נמצאים בלב לבו של השיח הספרותי. אולם דווקא ההצפה האדירה של טקסטים אישיים, ספרותיים ולא ספרותיים, מאז עידן האינטרנט מאפשרת לראות ביתר קלות באיזו מידה ההצבה הזו של של האני כמרכזו (הגלוי או הסמוי) של הטקסט וכאחראי הבלעדי או העיקרי לייצורו מגבילה את היצירה מבחינת היכולת שלה לבוא במגע עם “הגדול”, כלומר לפגוש את היסוד הרחב, האפי, של הרוח והקיום האנושיים.

מתוך הכרה זו, בין היתר, צמחה הכתיבה ה־”בלתי־מקורית”, אחד הענפים הפוריים ביותר של הכתיבה הקונספטואלית. הפרקטיקות שלה כוללות העתקה מחדש של טקסטים קיימים, ניכוס (appropriation) של טקסטים קיימים על ידי הכרזה עליהם כשיר בהקשר חדש, תימלול, שירה שנכתבת על ידי או בעזרת מחשב וכיוצא באלו. במסה החותמת את הגליון, סוקר המשורר ערן הדס, המשורר הקונספטואלי הותיק והבולט ביותר המפרסם בארץ, את פועלו של המשורר האמריקאי קנת’ גולדסמית, מחלוצי הכתיבה הבלתי־מקורית ואולי המדברר המוכשר ביותר שלה. הדס גם מתרגם לראשונה לעברית חלקים מספרו של גולדסמית, “תאוריה” שראה אור בשנה שעברה.

אין זאת כדי לומר שכתיבה קונספטואלית היא המענה היחיד למגבלת המקוריות. היו וישנן בעבר ובהווה אופני הבעה אחרים המכוונים את פניהם אל “הגדול” ואינם מעמידים את הכותב באופן הגמוני במרכזם. כאלה הם למשל ההייקו ושירת יוון הקלאסית וכן כותבים דוגמת שייקספיר, טולסטוי ואחרים לאורך הדורות עד ימינו. במובן זה ניתן לראות את השירה הקונספטואלית כגלגול עכשווי של מסורות הכתיבה האלה, גם אם תוצריה נראים במבט ראשון שונים מאוד. השוני משקף לא בהכרח הבדל במהות אלא בעיקר את התמורה המשמעותית בכאן ועכשיו של החיים האנושיים מאז עידן האינטרנט, וכל מסע אל הגדול ראוי הלא שיתחיל בכאן ועכשיו.

עוד בגליון:

“למה הם” של ליאור זלמנסון ו־”או” ו־”הארץ שלך מהממת” של אלכס בן ארי הם שירים שהטקסט שלהם מיוצר כולו באופנים שונים על ידי מנוע החיפוש של גוגל.

שיריו של דניל אומנסקי הם טקסטים שיוצרו תוך שימוש בתוכנת מחשב שנכתבה על ידו לצורך זה.

“קניין רוחני” של אלה נובק הוא מחזור שירי רדי מייד מתוך קטלוגים של איקאה. “האוס” של אורית גידלי גם הוא שירת רדי מייד מתוך סדרת הטלוויזיה באותו שם, “וידאו: השקית” של אלפרד כהן הוא ניכוס של קטע וידאו מתוך הסרט “אמריקן ביוטי”. “ארבע בקשות אהבה” של ליאור זלמנסון מבוסס כולו על משפטים מתוך מכתבי הונאה אינטרנטיים מתורגמים באמצעות גוגל טרנסלייט ואילו שירו של אודי שרבני המובא בגליון הוא רצף משפטים מתוך ראיון עבודה שהתוכן הושמט מהם ומה שנותר הוא רק המעטפת הלשונית.

שניים מן התחומים שחוזרים לקידמת הבמה בהקשר של השירה הקונספטואלית הם שירה מבוססת אילוצים ושירה קונקרטית (או ויזואלית). פרק השירה הקונקרטית בגליון נפתח עם שלוש עבודות קלאסיות משנות ה־90 של אפרת מישורי, החלוצה בתחום זה בעברית שפועלת בו בעקביות כבר שלושה עשורים. בהמשך שני צמדי שירים של שני משוררים מן העת האחרונה: אורי שכטר ויריב זרביב ושיר־אילוץ של המשורר רועי צ’יקי ארד.

במאמרו “שלושה מהלכים בשירה האמריקאית שלאחר מלה”ע ה־2” משרטט ערן הדס את הקרקע שממנה צמחה הכתיבה הקונספטואלית דרך תרגומים לשיריהם של מספר משוררים שהם אבני דרך בתחום. בהקשר זה מובא גם מבחר משירי הכרוניקה עתירי החדווה של א”ג ת’ריב משנות ה־70 של המאה הקודמת בתרגומו של תומר ליכטש, אחד המשוררים הקונספטואליים הפעילים והמשמעותיים היום.

“קדיש” של תומר ליכטש המוקדש לסטיב ג’ובס, מייסד “אפל” שנפטר ב־2011, איננו שייך אולי על פי ההגדרות המקובלות לכתיבה הקונספטואלית, אבל הוא לוכד בצורה מפעימה את התודעה החדשה שמתוכה צומחת הכתיבה הזו ומניח אצבע פואטית מדויקת בנקודת הצומת בו חצה העולם, ואתו הכתיבה, את נקודת האל־חזור לעבר הנופים התודעתיים החדשים שלהם מוקדש הגליון.

הזורעים בדמעה ברינה יְקַצְּרוּ,
אלכס בן ארי

 

מתוך הגיליון:

 

ליאור זלמנסון / ארבע בקשות אהבה שנשלחו אלי ברשת

1.

שלום יקירה, קוראים לי מישהו לפי שם.

אני פשוט מסתכל על הפרופיל שלך,

את נראית טוב בתמונות שלך וזה היה כל כך טוב אליי,

אני אעשה אוהב אותנו להיות חברים.

2.

שלום, קוראים לי אישה.

אני בחיפוש אחר אדם כנה

ואמיתית ליחסים לטווח ארוך מאד

יכול להוביל אותנו למשהו טוב יותר בעתיד.

אפשר אני יכול לשאול אותך לחבר?

כך שאני יכול לספר לך על עצמי

ונוכל שעות לא בבדידות.

3.

שלום קוראים לי איש.

אני מסתכל על אתר,

מוצא תמונות שלך יפות מאד.

אנחנו יכולים לחלק תחושה

על ידי להיות חברים טובים.

מקווה לראות את התשובה שלך

כמו שאת קוראת תשובה שלי.

4.

שלום היקר שלי,

השם שלי הוא להתחתן.

אני ילדה אחת

צעירה לא נשואה

מחפשת קשר זמן רב.

אני מאוד שמח לקרוא את הפרופיל שלך

ואני מעוניין בך.

כדאי מאד להכיר לנו כדי לעשות טוב אחד לשניהם

כי חיים קצרים אומרים לנו.

אז בבקשה אתה יכול לפנות אלי,

בלי מחשבות.

לרכישה לחצו כאן

הגליון המלא: ננופואטיקה 8

ננופואטיקה: גיליון שביעי

דבר המערכת

ננופואטיקה 7 הוא גיליון שמחדד בדרך כלל אופי מסוים של השיר הננופואטי המסורתי, זה הגבישי. הגביש הספרותי הוא בעל אופי קשה, מתנגד, שאיננו נכנע לקלות הבלתי נסבלת של אמירה תקשורתית יתר על המידה בשם ערכים צרכניים ושיווּקיים של פופואטיוּת וחמידוּת. אין זאת אומרת שהגבישיוּת נוגדת בהכרח תקשורתיוּת, אלא שהיא דורשת מאמץ של פענוח מהקורא, ולוּ קל, אשר מעניק לחוויה האסתטית מֵמד של תהליך, קרי, של שותפות בין הכותב לקורא שיש לה עומק סביר. זהו ההבדל בין שירת סמול טוק, שהיא בעיקר סוג של מינגלינג, פטפוט להנעמת הזמן המבטיח שמירה על קשר טוב בין הדוברים, לבין שירה שׂיחתית, כזאת שמניחה שהפרטנרים לדיבור מנסים לגעת זה בזה גם באופן שעלול לסכן את הקשר על ידי ויכוח, בירור נפשי, עצות וכדומה.

בגיליון יצירות מאת 37 יוצרים, רובם המכריע משוררים. כמחציתם משוררים צעירים, קרי, בגדר כאלה שהוציאו לאור עד שני ספרי שירה. בכתב העת קולות רעננים בין השאר הודות לאקספרימנטים פואטיים של משוררים, כמו למשל אורית מיטל, אשר מבחר ממחזור שיריה ההומוריסטי והארספואטי “תְּמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית עִם שִׁירִים” פותח את כתב העת. דוגמה מרכזית לניסיוניוּת היא בלב הגיליון; פרויקט מחווה מיוחד לספר בכתובים, ‘על היופי הבלתי מצוי של המצוי, קצרצרים’, מאת סבינה מסג, אשר כולו שירים ננופואטיים. בכתב העת 26 שירים מכּתב היד (כמעט כולם טרם פורסמו או שמפורסמים שוב בתיקונים קלים) וננוריאיון עִמהּ. ההתנסות היא בעיקר בעצם המחויבות של מסג למינימליזם.

מהלכים מיוחדים נוספים בגיליון הם מקבצים של שירי הייקו למשל מאת תמיר להב־רדלמסר, רחל פרץ, דוד בובטס ואנתולוגיה קטנה של שירים העוסקים בבית הספר, במורים ובתלמידים. כמו כן, ראויים לציון הם שירים מהעיזבון של עזריאל קאופמן, אשר נמסרו למערכת באדיבות אלמנת המשורר, מזל קאופמן.

במדור התרגומים מוצגים: תרגומים לשיר של ג’ון בֵּטְגֵ’מן האנגלי ולשירי הייקו של אניטה וירגיל האמריקאית מאת ליאור שטרנברג; שירים של אלן גינזברג בתרגומו של גלעד מאירי; ושני סיפורים קצרים מאת הסופר הדני העכשווי פטר אדולפסן בתרגומהּ של שירה חפר (מתוך ‘סיפורים קטנים’ 1996).

ובננוֹ ננוחם.

באהבה,
גלעד מאירי, נועה שקרג’י

מתוך הגיליון:

אורית מיטל / תְּמוּנָה מִשְׁפַּחְתִּית עִם שִׁירִים
(מבחר ממחזור)

אַבָּא מַחֲזִיק לִי אֶת הָרֹאשׁ כְּמוֹ צְבָת

וּמַכְרִיחַ אוֹתִי לִבְלֹעַ

שִׁירִים

 

אִמָּא מוֹרַחַת לִי שִׁירִים עַל הַפֶּה

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי עָצוּב

 

אַבָּא מַשְׁכִּיב אוֹתִי עַל הַבֶּטֶן

מוֹרִיד לִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים

וּמַכְנִיס לִי שִׁירִים לַגּוּף

כְּדֵי לָדַעַת אִם יֵשׁ לִי חֹם

 

אִמָּא מוֹשִׁיבָה אֶת לִימוֹר בְּכִסֵּא תִּינוֹקוֹת גָּבוֹהַּ

וּמַאֲכִילָה אוֹתָהּ דַּיְסַת שִׁירִים בְּכַפִּית

אֶת הַשִּׁירִים הַנּוֹזְלִים עַל הַסַּנְטֵר

הִיא אוֹסֶפֶת בִּזְרִיזוּת וְאוֹמֶרֶת:

פֶּה גָּדוֹל!

 

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת: גַּם אֲנִי רוֹצָה שִׁיר

אִמָּא אוֹמֶרֶת:

עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת!

 

 

אִמָּא אוֹמֶרֶת:

אַתְּ לֹא רוֹאָה שֶׁאֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים עַכְשָׁו

תֵּכֶף אֲנִי אָעִיר אֶת אַבָּא

הוּא כְּבָר יַרְאֶה לָךְ מַזֶּשִׁיר

 

סָבְתָא כּוֹעֶסֶת עָלַי

אוֹמֶרֶת לְאִמָּא שֶׁאֲנִי שַׁקְּרָנִית,

כִּי נָתַתִּי אֶת כָּל הַשִּׁירִים לַחֲתוּלִים

בִּמְקוֹם לֶאֱכֹל אוֹתָם בְּעַצְמִי

 

הוד השרון, 2006

לרכישה לחצו כאן

הגליון המלא: ננופואטיקה 7

ננופואטיקה: גיליון שישי // ילידי וילידות שנות ה־60

 

עורכת: נועה שקרג’י
מערכת: אלכס בן־ארי, גלעד מאירי, אפרת מישורי, רוני סומק

פתח דבר

בספטמבר 2007 פגשתי במסגרת השירות הלאומי שלי ב’מקום לשירה’, חבורה ספרותית ירושלמית בשם ‘כתובת’, שמנתה חמישה משוררים וסופר שהיו בתחילת־אמצע הנתיב של חייהם הספרותיים (שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, יובל יבנה, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג). ארבעה מחברי הקבוצה שהוזכרו לעיל היו ילידי שנות ה־60, חברי הקבוצה הם משוררים, סופרים, מתרגמים, עורכים וחוקרים. המפגש הבין־דורי המתמשך איתם, עם יצירתם, ועם קהילת המשוררים שסבבה אותם נטע בי את התחושה שיש סגנון מיוחד לשירה של ילידי העשור הזה, סגנון המצוי ברובו תחת צל.

יצאתי להתחקות אחר הפואטיקה באמצעות עריכת גיליון זה של ‘ננופואטיקה’, המאגד בתוכו חמישים ואחד יוצרים ויוצרות שכולם נולדו בשנות ה־60.

על פי רוב משורר משויך לדור ספרותי לפי המועד בו התפרסם ספר ביכוריו. זאת אולי משום שקל יותר לתחום תקופה בה יצאו ספרים מסוימים ולא להתחקות אחרי מהלך יצירתי של שנות חיים. לפיכך, גיליון זה עוסק באופן נדיר בדור ספרותי המוגדר כך מכורח נסיבות ביוגרפיות ולאו דווקא מבחינה סגנונית־פואטית. זהו דור שיצירתיו טרם כונסו ולא נערך ביצירתו דיון של ממש. בגיליון זה מבחר מייצג ומקיף של שירת הדור, אולם כאן אוכל להציע רק זיהוי מספר מצומצם של מאפיינים בולטים וקווי מתאר לפואטיקה זו. מיפוי מדויק ומבוסס יתקבל רק לאחר מחקר עתידי.

שנות ה־60 של המאה הקודמת תרמו לשירה הישראלית משוררים רבים שנמצאים כיום בשלבים שונים בהתפתחותם היצירתית: החל ממשוררים צעירים העומדים לקראת הוצאת ספר ביכורים (נועה ברקת, יורי סלע, נעמה בוגט), עבור במשוררים שהחלו לפרסם את שיריהם בראשית שנות ה־80 (למשל, משוררי חבורת ‘מקום’ אלון אלטרס, אלי הירש, רובי שונברגר) וכלה במשוררים שפרסמו ספרים במהלך השנים אולם לא בעשור האחרון (אריק א., שבי שחורי). המנעד נובע בראש ובראשונה מאופי המיפוי המתמקד בתקופת הלידה, אולם הוא מושפע הן מהיכולת להתחיל לכתוב ולפרסם שירה בגיל מבוגר (וממילא מהארכת תוחלת החיים), והן מהיותם של רבים ממשוררים אלה “לייט בלומרז”; משוררים שספריהם הראשונים יצאו לקראת או במהלך שנות ה־40 לחייהם (למשל: אלי אליהו, איריס אליה כהן, יורם ניסינוביץ’, עדי עסיס, יובל פז, גיא פרל, נדיה עדינה רוז ואחרים).

במהלך העריכה של הגיליון, הבחנתי במאפיינים משותפים רבים לקבוצה דורית זו. מתוך שלל המאפיינים בחרתי להציג להלן רק שבעה, אלה שהיו הבולטים והמשמעותיים לטעמי. יש לציין שמאפיינים אלה מוצגים כאן לעצמם ולא במסגרת דיון השוואתי עם דורות קודמים או מאוחרים. מכל מקום יצירת תמונה מלאה של הפואטיקה הדורית מחייבת דיון ספרותי מקיף ומעמיק.

1.  נזילות מגדרית לפואטיקה של ילידי שנות ה־60 תכונות רבות הנתפסות בתרבות כנשיות. למשל, עדינות, רוך, רגישות עצמית ורגישות בין אישית, פטפטנות, אמפתיה אל הזולת, כושר ניתוח ניואנסי ותקשורתיות. זאת בניגוד לערכים הנתפסים כגבריים ומזוהים לא פעם שירה מאז’ורית, למשל: אומץ, ביצועיות, מיומנות, אלימות, מיניות, חסינות וחסונות, ניכור, איפוק ורהב. נדמה לי במלוא הזהירות המתבקשת שהפואטיקה של ילידי שנות ה־60 מבכרת ערכים המבטאים עוצמה על אלה המבטאים כוח. אם הכוח נוגע למערכות, עוצמה שייכת לפרטים; אם הכוח הוא השוואתי, העוצמה עומדת לעצמה. הנזילות המגדרית מאפשרת לפואטיקה לנוע על ציר הפרפורמטיביות בטקסט (מרהב ועד צניעות) באופן חופשי. ילידי שנות ה־60 הנהיגו שינוי זה הודות לשני מבשרים משמעותיים ששירתם ניחנה בחופש ותנועה בהבעת המגדר: יונה וולך וחזי לסקלי. היוניסקס בשירה זו הוא טעם מרכזי למשמעות ולחידתיות של דור ספרותי זה. נדמה שבתוך אקלים ספרותי גברי קשה להבחין בטון זה מבלי לפתור אותו בהיעדר כוח.

2.  מוזיקליות פרוזאית הפואטיקה של ילידי עשור זה נוטה אל הפרוזאיות ולא מתאפיינת בכתיבה בחרוז ובמשקל, בחירה המקשה על המשורר להוכיח את מיומנותו בדגמים קלאסיים נחשבים. אמנם, זו תופעה רחבה האופיינית לשירה העברית מאז שירת שנות ה־50, אך הראוי לציון הוא שילידי שנות ה־60 קיבלו אותה בדרך כלל כהנחת יסוד צורנית. ייתכן שהנטיה המוסיקלית לפרוזאיות מקורה בגיוון של הואריציה. לכאורה, הדיבור הפרוזאי הוא שטוח, אלא שלמעשה הוא כולל אינספור צירופים חד פעמיים של מוסיקליות, לרוב דיסהרמונית.

3.  נהר הפרט הפואטיקה של ילידי שנות ה־60 היא ברובה פואטיקה של פרטים המדברים ביניהם שיחת אחד על אחד. היות ופואטיקה זו מתארת בדרך כלל סיטואציות ספציפיות ונקודות מבט יחידאיות היא לא פונה אל הכלל אלא נשארת בדלת אמותיה. זו אינה שירת כיכרות אלא שירת אינדיבידואליסטים. מאפיין זה אינו אקסלוסיבי לעשור זה, אולם הוא נוכח ומרכזי. בנוסף, זו בדרך כלל שירה השואפת לחמוק מהצהרות שיכפיפו את האמינות והקונקרטיות שלה לנרטיב על, קונספטואלי, זהותי או תקשורתי.

4.  הספר כמדיום עיקרי שנות ה־80 וה־90 עומדות בסימן היחלשותם של אמצעי הייצור הספרותיים שפעלו במאה ה־20: ערבי הקריאה, חוגי הספרות באוניברסיטאות ובעיקר מעמדם המתדרדר של העיתון והספר (Bolter, 2001). משוררים שפרסמו לראשונה בשנות ה־80 וה־90 כתבו ופרסמו טקסטים המיועדים בראש ובראשונה להיקרא מספר, בתקופה שמסמלת דווקא את היחלשותו של הדפוס. מדיום התקשורת משפיע על אופי התקשורת ומכאן האינטימיות והפרוזאיות המאפיינת שירה זו קשורה למקום פרסומו ולמעמדה של הבמה.

5.  מפעלים ספרותיים משוררי שנות ה־60 נמנים במחקר הסוציולוגי עם דור ה־X (ילידי שנות ה־50 וה־60) המאופיינים בהשרדותיות, בחוסר רצון לחולל תמורות, בתחושת שייכות אל הכלל, אך גם בניתוק מנראטיבים גדולים המאחדים את החברה (Coupland, 1991). עם זאת, רבים מילידי שנות ה־60 הם משוררים בעלי מפעלים ספרותיים משמעותיים שאינם קשורים בשירתם, למשל, תרגום (שמעון בוזגלו, רפי וייכרט, טל ניצן, ליאור שטרנברג) הוצאה לאור (רפי וייכרט, יובל יבנה, אפרת מישורי, אילן שיינפלד), ביקורת (אריק א., אלי הירש, גיא פרל) ובהובלת יוזמות ולעיתים גם מאבקים ספרותיים־חברתיים (יורם ניסינוביץ’, גלעד מאירי, חביבה פדיה, אילן שיינפלד, סמי שלום־שטרית). מפעלים אלה נתפסים לעיתים כמאפילים על שירתם של משוררי הדור, בעיקר בשל משמעותם הרבה, או במילותיו של רמי סערי “שִׁירִי חוֹבֵק בְּהַשְׁלָמָה אֶתְכֶם, / קוֹשְׁרֵי כְּתָרִים לְתַרְגּוּמַי / הַמִּתְעַלְּמִים מִשִּׁירָתִי.” (כאן, עמ’ 64). ריבוי המפעלים עשוי ללמד גם על האמונה המוגבלת בכוחה של השירה לבדה להשפיע על העולם וממילא על יכולותיה להיות כלי שימושי בשינוי עולם. היוזמה הספרותית עלולה להסיט את תשומת הלב הספרותית, התקשורתית והאקדמית מהיצירה עצמה ונתפסת לעיתים כשאיפה ‘עסקנית’ להעצמת הנוכחות של היוצר במרחב הספרותי ולהשגת כוח שלא באמצעות היצירה עצמה. גם זו, אגב, תפיסה המבטאת הלך מחשבה גברי לפיו התמקצעות והתמסרות פירושן התמקדות בריטואל של מעשה אחד.

6.  כתב העת כמו אלה שקדמו להם משוררי דור זה התפתחו בעולם הספרות באמצעות פרסום בכתבי עת, ובהם שני כתבי העת המיתולוגיים שפעלו בתקופה זו (‘עכשיו’ ו’סימן קריאה’). עם זאת, רק שניים מכתבי העת הפועלים כיום הוקמו על ידי ילידי דור זה (‘משיב הרוח’, ו’ננופואטיקה’). מיעוט כתבי העת של ילידי שנות ה־60 הוא השלכה של התרופפות האמונה בכוחו וברלוונטיות של כתב העת על רקע הדומיננטיות של התרבות הפופולרית. באופן פרדוקסלי פריחת כתבי העת מתרחשת דווקא עם עלייתו של האינטרנט המעודד כתיבה ומאפשר פרסום ללא לקטורה (שנת 2005). בהקשר זה יש להזכיר גם את גיליון 55 של כתב העת ‘עכשיו’ שיצא בשנת 89′, והוקדש לשירה צעירה של חלק מהמשוררים המופיעים גם כאן (למשל: אריק א., עמוס אדלהייט, רפי וייכרט, אפרת מישורי, יהונדב פרלמן ודפנה שחורי). דבר המערכת תיאר את רצונם של המשוררים (שאף ערכו את הגיליון) להציג שירה איכותית המתרחקת ‘מהאקלים המדיאלי’.

7.  התמורה הביקורתית ילידי שנות ה־60 הם הראשונים לחוות את השינוי בשדה הביקורתי שהחל במהלך שנות ה־80: העלמותם של עשרות עמודי דפוס בעיתונות היומית, משבר מדעי הרוח, התפזרותם המדורגת של חוקרים ומבקרי ספרות מקצועיים וקבועים והחלפתם במבקרים מזדמנים ובעיתונאים. השלכה מרכזית של התופעה היא דיאלוג אנטי־ביקורתי נטול היררכיות שבא לידי ביטוי בירידה בכמות הביקורת, בפגיעה באיכות המקצועית ובחוסר יכולתה להתגונן מפני אינטרסים כלכליים ופוליטיים של המדיה המסחרית. במילים אחרות, משוררים אלה שהיו עדים לשינוי מקיימים דיאלוג ישיר עם נמענים המפרשים שירה ללא השכלה ומידע של תיווך ביקורתי, אולם בכתיבתם יש מהלך היברדי הכולל דיאלוג מעורפל עם שרידי ההגמוניה הביקורתית ודיאלוג עם נמען מתהווה, אשר בז להיררכיות ספרותיות.

אסופה זו יוצאת תחת הגג של כתב העת ‘ננופואטיקה’, אולם רוב השירים אינם עונים על מגבלת השורות שמציב כתב־העת. עם זאת חשתי שהעיסוק בעשור ספציפי זה שבין 1969-1960 הוא מעשה של גזירה והתמקדות בפרט אחד מתוך האנימציה הכוללת, הפרועה, של השירה הישראלית בהווה, תואמת את העמקות שהמיקוד מאפשר ואת רוח כתב העת בכלל. למרות המיפוי האנתולוגי שנערך כאן ביקשתי לשמור על אופיו ככתב עת: הרוב המכריע של השירים בגיליון מתפרסמים כאן לראשונה.

כאמור, בגיליון משתתפים חמישים ואחד יוצרים ויוצרות, אחת מהן אינה בין החיים עוד (אלישבע גרינבאום ז”ל). בגיליון מודפסים שלושה שירים של איימן אגבריה המופיעים כאן בשפת המקור (ערבית) ובתרגום לעברית מאת יותם בנשלום. לצערי לא עלה בידי להשיג שירים ממספר משוררים, בהם חביבה פדיה ואיתן נחמיאס גלס המהווים להבנתי, כל אחד בדרכו, חלק משמעותי מקולו של עשור זה. השירים מסודרים בגיליון על פי סדר כרונולוגי עולה של שנת הלידה של מחבריהם, ובכל שנה מסודרים השירים לפי סדר א”ב של שמות המחברים.

אני מודה לכל המשוררים והמשוררות שתרמו מיצירתם לגיליון זה.

קריאה נעימה,
נועה שקרג’י

 

מתוך הגיליון:

יהונדב פרלמן / הבשורה ע”פ לוטו

מִתַּחַת לְקִמְרוֹן הַתִּקְרָה הַמְּעֻגָּל
מֵגִיחַ אֱלֹהִים בִּדְמוּת קַרְל מַרְקְס
מוֹרֶה בְּכַפּוֹת יָדַיִם מֻצְמָדוֹת
חֵץ נֶעֱלָם בָּאִשָּׁה הַנִּבְחֶרֶת לֶאֱלֹהוּת

עַל הָרִצְפָּה — חָתוּל מְבֹעָת מַבִּיט
בְּמַלְאָךְ אוֹחֵז חֲבַצֶּלֶת בְּיָדוֹ
רוֹקֵעַ בִּשְׂמֹאלוֹ מֵנִיף יְמִינוֹ
בְּקֹצֶר רוּחַ כְּלַפֵּי אַחַת מִרְיָם
הַמַּרְתִּיעָה לְאָחוֹר, מְנִיפָה
כַּפּוֹת יָדַיִם חֲשׂוּפוֹת סָפֵק
מְצַיֶּתֶת סָפֵק נִלְחֶמֶת
בְּמַר גּוֹרָלָהּ עֵינֶיהָ נְעוּצוֹת
בַּצַּיָּר הַמַּבִּיט בָּהּ לְלֹא רַחֵם

וּמַטָּה־מַטָּה
מִשּׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ הָאַרְגְּמָנִית
מְצִיצָה כַּף רֶגֶל מִפְלַצְתִּית חָמֵשׁ
אֶצְבָּעוֹת אַרְכָנִיּוֹת בְּתוֹךְ סַנְדָּל פָּשׁוּט
וְהֵן אֵינָן קִשּׁוּט אֶלָּא פִּסַּת גּוּף שֶׁנֶּחְשְׂפָה
מִתּוֹךְ תְּנוּעַת הָרְתִיעָה מֵאֵימַת הַבְּשׂוֹרָה
שֶׁשְּׁנֵי גְּבָרִים נְחוּשִׁים בָּאוּ לְבַשְּׂרָהּ

 

שלומי חסקי / פנגו

גַּם כְּשֶׁאֶחֱלֹם אֵינְסְפוֹר חֲלוֹמוֹת עַל אֵינְסוֹף,
גַּם כְּשֶׁאֶרְשֹׁם בַּפַּעַם הַמִּילְיוֹן אֶת אוֹתָן רְשִׁימוֹת מַטָּלוֹת,
תָּמִיד תִּשָּׁמֵר לָךְ חֲנָיָה (בְּלִי פַּנְגּוֹ)
בְּלִבִּי, שֶׁהֲרֵי פַּעַם,
אֵי־שָׁם בְּתַמּוּז רָחוֹק,
הֵגַחְנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה בְּאוֹתוֹ בֵּית חוֹלִים
תֵּל־אָבִיבִי, בְּאוֹתָהּ מַחְלָקָה
עֲטוּפָה בִּרְדִיד אוֹפְּטִימִיּוּת, בְּאוֹתוֹ יוֹם שְׁרָבִי, אֵי־אָז בְּאַרְבָּעָה בְּיוּלִי
1965
רוֹתֵחַ וּמַהְבִּיל.

 

אימן אגבריה / מתוך המחזור ״אטבי כביסה״

ملقط الشوارع
لا حاجة لترك مدينتك
بقاؤك فيها أكبرهجرة منها
وأشدّ عقابٍ لها.
لكن، أرجوك لا تخذل شوارعها تمامًا.
عند مرورك بين البيوت والمحال التجارية
تذكّر أن هذا العمران من خسائر المدى القديم.
حيث لا كلاب ضالة ولا لافتات شرسة
أرجوك، لا تخذل شوارعها
لانّها ستعرف كيف تنتقم منكَ في المرّة المُقبلة:
إسفلت ماكر أو حفرةٌ جديدةٌ أو رصاصةٌ تائهةٌ أو شرطيٌ عنيف.
ستجد لك سبباً يكسرك
أو هدفاً يخذلك.
أرجوك، لا تخذل شوارعها
تذكر على كل رصيف رفيق
وأن لكل مفترق ذاكرة عن بيدر عتيق

אטב אשתי

שׁוּם דָּבָר לֹא קָרָה כְּמוֹ שֶׁתִּכְנַנְתִּי
לֹא הִצְלַחְתִּי אֲפִלּוּ לְדַמְיֵן אֵיךְ יֵרָאוּ עַכְשָׁו פָּנַיִךְ:
אַתְּ יָפָה יוֹתֵר, אֲנִי חַלָּשׁ יוֹתֵר.
שׁוּם דָּבָר.
כְּשֶׁחִבַּקְתִּי אוֹתָךְ לָרִאשׁוֹנָה אָמַרְתִּי:
“רְאִי, אֵין יָם וּמוּזִיקָה סְבִיבֵנוּ, רַק חִבּוּק הָדוּק מֻבְהָק”
טָעִיתִי… אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה יַחַד
“רְאִי, הַכִּנּוֹרוֹת גּוֹעֲשִׁים בְּכָל מָקוֹם, וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ יוֹתֵר”.
מערבית: יותם בנשלום

 

דפנה שחורי / אדום עגול

אֲנַחְנוּ אַף פַּעַם לֹא עוֹשִׂים לַיְק אֶחָד לַשֵּׁנִי
לַמְרוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים
הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלָּנוּ מְסַמְּנוֹת גֻּמּוֹת עֲמֻקּוֹת
אֲבָל לֹא עַל מָסַכֵּי LCD
וּבְכָל זֹאת לִפְעָמִים אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת:
“לָמָּה אַתָּה אַף פַּעַם לֹא עוֹשֶׂה לִי לַיְקִים?”
“כִּי אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלָּךְ”
לוֹחֵשׁ לִי הַלָּשׁוֹן עַל הָאֹזֶן הַפִיסִית
אֶל תּוֹךְ הָאָדֹם הֶעָגֹל
הַמְּכֻפְתָּר בְּרִיצְ’רַץ’

לרכישה לחצו כאן