חדש בהוצאת מקום לשירה ★ גליונות חדשים של כתב העת “ננופואטיקה”

★ ננופואטיקה 21: שירה רוסית 2020-1970 ★

עורך: טינו מושקוביץ 

מתוך פתח הדבר:

מסגרת הזמן שמצוינת בכותרת הגיליון (2020-1970) היא סמלית בלבד, ומטרתה ליצור חיץ סימבולי בין משוררי שנות ה־60, לבין אנשי המחתרת שפעלו גם הם בתקופה הזאת, אך לא השתייכו לזרם המרכזי מסיבה זו או אחרת. הכוונה אפוא, אינה לכך וכך שירים מסוּלתים, או כך וכך משוררים יחידי סגולה — אלא למתן דמות דיוקנו של דור, כמאמר עורכי שירת רוסיה. אך לא דיוקן מוסרי אלא דיוקן אסתטי, לאמור, הצגת מגוון האפשרויות הפואטיות שהוליד המיקרוקוסמוס האסתטי־פוליטי הרוסי בחמישים השנים האחרונות. מובן שאין להתעלם מהעובדה שלטעמי היה תפקיד מרכזי בבחירת המשוררים והשירים מתוך השפע הגדול שבו התברכה הספרות הרוסית בעשורים האלה; שפע של קולות וסגנונות, שבכולם עובר כחוט השני המוטיב הרוסי של השלמה מרירה ומתנגנת, ושבבסיס כולם עומדת מיומנות טכנית גבוהה.

טינו מושקוביץ

עכשיו במכירה מוקדמת דרך האתר:

במקום 40 ש”ח – 30 ש”ח בלבד

לחצו כאן לרכישה


★ ננופואטיקה 23: פרוזה | התבוננות ★

עורך: יהונתן דיין

מתוך ההקדמה:

בזיקה שבין העין והלשון מתייחד אפוא גיליון זה של ננופואטיקה: פרוזה ׀ התבוננות. שהפרוזה, כָּעין, גם היא כלי מבע ומבט. ובעצם מעשה ההתבוננות — על שימת הלב, ההשתקעות וההעמקה הכרוכים בו — יש משום מוטיבציה סיפורית וטכניקה ספרותית שהפרוזה — אם הוגה ואם מספרת — אמונה עליהן. העין המתבוננת במושאיה מתוך תנועת גלגלהּ מתווה דפוסים וצרה צורות; חוקרת את החוץ ונמשכת אל הפנים, נעה מטה מעלה, אנה ואנה, מקיפה מכלול ולוכדת פרטים רבים, או מתמקדת בדבר אחד ויחיד, הופכת והופכת בו; תנועתה עורכת השוואות, מגלה את המשותף והמנוגד, עומדת על חזרות ושינויים, ואת החסר משלימה בדמיון. אמרנו, ספרות.

מושאי ההתבוננויות של היצירות שהתכנסו בגיליון זה הם רבים ושונים: פצע פעור של פגר עוף, דמותו הנדה מקצה חבל של עלם שאיבד עצמו לדעת, עלי חורף נושרים, צל זקנה פושט בפנים מביטות במראה, עץ תות משגשג, משוררים בונים מגדלים באוויר אגב לגימת קפה, טירוף דעת האורב בסוד יופיו של ציור, התיישנותו המרהיבה של חומר, פחדים מיתולוגיים האצורים בחלומות אנוש, צערו האילם של ילד חפוי ראש, רעב תוסס בקיבותיהם של מחוסרי בית, טינה שצולקה באיבר גדום, לילה יורד, עוטף ומחשיך. אלה ואחרים מגלים יפה את איכותה של הפרוזה כאמנות התבוננות, משוכללת ורבגונית כעין אנוש.

יהונתן דיין

עכשיו במכירה מוקדמת דרך האתר:

במקום 40 ש”ח – 30 ש”ח בלבד

לחצו כאן לרכישה

 

ננופואטיקה 14 // דיוקנאות פיוטיים

ננופואטיקה 14 עומד בסימן שירים על אודות משוררות/ים וסופרות/ים. השירים הבאים התכנסו אפוא כסוגה. ומהי סוגה זו? מוּכּרים לנו היטב שירי דיוקן, המתיימרים לצייר במילותיהם דמות אדם; וכן שירים שנכתבו בהשפעת או בהשראת שיריו של אחר; שיריהם של ממשיכי דרך, של מעלי מחווֹת, של אפיגונים ושל גנבים ספרותיים; אולם דמות האדם שצרה לשון השירים שלפנינו היא דמות משורר בעצמה, ולכן ממילא מדובר במחווה או בהתייחסות כזאת או אחרת של קורא אל כותב. והקורא כאן הלוא הוא כותב בעצמו. כל אחד משירי הגיליון מציג אפוא דמות אמן כפולה — משורר כותב ומשורר נקרא.

אפשר אף הרבה יותר, אך אין צורך להתפלפל. בשירים אלה, שבהם הכותב מגלה את עצמו כקורא, ומעמיד את יצירתו מול דמות יוצר אחרת, מתגלה אף אחת מדרכי היווצרותה והשתמרותה של אותה קהילה בליטריסטית, שאין לה זמן ואין לה מקום, הנבנית, ניזונה ונעה לאורך הדורות מתוך שימור וחידוש של נוסחי שירה, צורות, צלילים ומבעים לשוניים, וכמובן הגות המלווה את כל אלה, לרוב בדמות שבח או גנות. ואם משוררי הדורות מצטרפים לכדי קהילה מדומיינת כלשהי (והלוא קהילת שירה, הכרח שתתקיים בכוח הדמיון), הרי שהשירים שלפנינו הם בבחינת אבנים הבונות את היכלה של קהילה זו, שחברותיה וחבריה, אִמותיה ואבותיה המייסדים, ואף הוריה הקדמונים, חותמים בה את זכרם דרך כתביהם. המשוררות והמשוררים המתים הופכים בעצמם לשירה.

בשירים עוד מתגלים פניהם. פני משוררת. פני סופר. כמה הביטו במילותיהם, ודאי שיקעו בהן את פניהם. המתווה שבּוֹ צמדנו בין השירים המופיעים בגיליון הנוכחי משרטט נתיב חוצה יבשות ודורות, שבּוֹ משוררות ומשוררים משמשים מורות ומורי דרך לבאות ולבאים אחריהם. ואפשר אף מוזות. יצירי רוח, חסרי גוף, המשפיעים שירה. וההשראה מתגלה בשלל דרכים. דרך ההלל ודרך הלעג; דרך החיקוי ודרך השינוי; דרך ההתכללות ודרך ההיבדלות; דרך הכניעה ודרך ההתגברות; כולן דרכי שירה. אך נפוצה מכולן היא דרך ההיקסמוּת. זו פותחת את הגיליון משער יהודה הלוי, בשיר מתוך מחרוזת שבּהּ משבח היהודי הספרדי בן המאה השתים עשרה, בעל הכוזרי, את שמואל הנגיד, מראשוני הראשונים; בהמשך היינריך היינה, היהודי הגרמני המומר, מהלל בפואמה ארוכה כגלות עצמה — שאת פתיחתה בלבד הבאנו כאן — את יהודה הלוי, הכוסֵף לציון; אחר כך מופיע “יהודה הלוי” כשירו של יהודה עמיחי, המשורר הארצישראלי, יליד גרמניה, המוקדש לאיש שעִמו חלק אמנות ושֵׁם; ואחריו השיר “יהודה עמיחי” שכתב יוסף עוזר, המשורר יליד ירושלים, וחילק לאנשים שהגיעו לכיכר ספרא ביום פטירתו של עמיחי, על מנת לעבור על פני ארונו ולחלוק לו כבוד אחרון. וראו בהמשך, בשער המוקדש לאן סקסטון, הנפתח בשירהּ של יעל גלוברמן “אן בת שלושים”, וממשיך לשירה של קרן אלקלעי־גוט, “נצח גיל המעבר”; שם שתי היוצרות הישראליות מוסרות את דבריהן לסקסטון כדבר משוררת אל רעותה, והשירה כמוה כמכתב בבקבוק, צפה וחוצה את מרחבי הזמן ומחיצות החיים והמוות; השער נחתם בשיר “לרצות למות” מאת אן סקסטון עצמה, שבו חשפה, בלא ספק, את כיסופיה האפלים שלה, אלא שהשיר נעשה, בדומה לשיריהן של גלוברמן ואלקלעי־גוט, כאפוסטרופה, דיאלוג בין סקסטון החיה לסילביה פלאת’ המתה; ועוד זאת: שיר אחרון זה תורגם לעברית על ידי יעל גלוברמן.

הנה כי כן, האחת כותבת, האחרת קוראת וכותבת על אודות הכותבת, ונקראת גם היא. חוליות בשרשרת מסירה המתחברות אלה לאלה. שערים אחרים בגיליון נפתחים אל תקופות, סגנונות, תנועות אמנותיות, או יוצרים שהפכו בעצמם לארכיטיפּים ספרותיים, כמו סרוואנטס עבור יאיר הורביץ ויאיר הורביץ עבור רעואל שועלי. ראוי היה לי להזכיר את כל המשוררות והמשוררים, הכותבים והנכתבים, המופיעים כאן, אך תקצר היריעה בהקדמה צנועה זו. אחתום אפוא בשלמי תודה חמים לכל היוצרות והיוצרים אשר ניאותו לתרום מיצירותיהם הנאות לננופואטיקה 14 , וכמובן, לצוות מקום לשירה, שיר דהן, רכזת המערכת, נועה, גלעד ואלכס; שלִבם פועם במקום הנכון וידיהם חרוצות במלאכה, ובלעדיהם יציאתו לאור של גיליון זה לא הייתה מסתייעת.

בברכת, חזק!

יהונתן דיין

מתוך הגיליון

 

יהודה הלוי

[שמואל הנגיד]

מִבְחַר נְזָרִים לְמִבְחַר מִנְזָרִים

וְשִׁיר הַשִּׁירִים לְשַׂר הַשָּׂרִים

הַעֲמֵד הַמִּצְפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד

וּרְאֵה מִרְכֶּבֶת שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד

וְתֻפִּים וּמְחוֹלוֹת אֲשֶׁר סְבִיבָיו הֶעֱמִיד

לְכָל צַוָּאר רָבִיד וְעַל כָּל יָד צָמִיד

יָצָא בַּאֲלָפָיו וְכֵן יִהְיֶה תָּמִיד

לְהַצִּיל נִמְסָרִים וְהַתֵּר נֶאֱסָרִים

יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם

וְכֵן זָכִיתָ לִהְיוֹת נְגִידָם

וְצִלְּךָ חוֹפֶה עַל כָּל כְּבוֹדָם

שְׁלוֹמָם בִּשְׁלוֹמְךָ וּמֵהוֹדְךָ הוֹדָם

בְּצִלְּךָ יִהְיוּ עַם גּוֹי מַעֲבִידָם

כְּשׁוֹשַׁנִּים דָּרִים בֵּין הַדַּרְדָּרִים

הוּא לְעַמּוֹ רֶכֶב וְהוּא פָּרָשָׁיו

וְעֵץ חַיִּים מַרְפֵּא יְבַכֵּר לָחֳדָשָׁיו

עַל פַּלְגֵי צֶדֶק יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו

אַשְׁרֵי עֲבָדָיו וְאַשְׁרֵי אֲנָשָׁיו

עוֹד רָד עִם אֵל וְנֶאֱמָן עִם קְדוֹשָׁיו

וּמַעֲשָׂיו נִזְכָּרִים לְלַמֵּד מֵישָׁרִים

לֵב גְּאוֹנִי שֶׁנַּעַר לַחְזוֹתוֹ יָהִים

וְיוֹעֲצֵי מִצְרַיִם אַחֲרֵי פִּיו נְגָהִים

כִּי מַחְשְׁבָיו בְּסוֹד אֵל נְגָהִים

כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים

מַחֲסֶה וְעֹז לַחֲרֵדִים וּתְמֵהִים

בִּמְעוֹנוֹת כְּפִירִים וְהָרֵי הַנְּמֵרִים

אֶל כְּנַף הָאָרֶץ שְׂאוּ כְּנַף רְנָנַי

וּבַשְּׂרוּ בִּסְפָרַד לְאַחַי וּבָנַי

כִּי אֲנִי מְשָׁרֵת שְׁמוּאֵל רֹאשׁ קְצִינַי

וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְיָ

וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי רְאוֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינַי

לְשׁוֹן מַרְפֵּא פְּגָרִים וְחַיֵּי בְּשָׂרִים.

 

יהודה עמיחי

יהודה הלוי

שַׂעֲרוֹתָיו הָרַכּוֹת בָּעֹרֶף

הֵן שָׁרְשֵׁי עֵינָיו.

זְקָנוֹ הַמְסֻלְסָל —

הֶמְשֵׁךְ לַחֲלוֹמוֹתָיו.

מִצְחוֹ מִפְרָשׂ, זְרוֹעוֹתָיו מְשׁוֹטִים

לְהָשִׁיט נַפְשׁוֹ בְּתוֹךְ גּוּפוֹ יְרוּשָׁלַיְמָה.

אֲבָל בְּאֶגְרוֹף מֹחוֹ הַלָּבָן

הוּא מַחֲזִיק גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים שֶׁל נְעוּרָיו הָעַלִּיזִים.

כְּשֶׁיַּגִּיעַ לָאָרֶץ הָאֲהוּבָה וְהַצְּחִיחָה —

יִזְרַע.

יוסף עוזר

יהודה עמיחי [נכתב ביום פטירתו]

מִי שֶׁאָבִיו הָיָה כְּמִסְפָּנָה וּבָנָה לָנוּ סִירַת הַצָּלָה מִמִּלִּים

מִי שֶׁזְּרוֹעוֹת אִמּוֹ כְּטַחֲנַת רוּחַ

תָּרוֹת לְנַחֵם אוֹתָנוּ עַכְשָׁו וּבַיָּמִים הָאֲחֵרִים

מִי שֶׁחָזַר מִמִּלְחֲמוֹתֵינוּ יָחֵף מִיִּלְלוֹת נִצָּחוֹן

שֶׁגִּלָּה לָנוּ מְעַט מִמַּה שֶּׁהַמֵּתִים בַּשְּׂמִיכָה מְכַסִּים

וְהָיָה הָאֶחָד הָעוֹמֵד לְהִתְנַבֵּא לְיַד הַחַלּוֹן

אֶת פָּנֵינוּ כִּסָּה בְּמִלֵּי דְמֵיטָב — מִי שֶׁדִּקְלַמְנוּ אֶת

מַנְגִּינוֹתָיו

מִתַּחַת לִרְעָמִים וּבְרָקִים

מִי שֶׁהִצְבִּיעַ עַל הָרוּחַ וְעַל שַׂקִּית נַיְלוֹן רֵיקָה מִתְאַהֶבֶת,

שֶׁהִזְכִּיר לִי אַהֲבָה, קְדוּמָה בְּסִינַי,

שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה רוּחַ וְשָׁר:

“אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים”

כִּי יָדַע לָמָּה אֵין עַל הַגְּדוֹלִים הַרְבֵּה רַחֲמִים

הוּא יָבוֹא וְשִׁירָיו כְּשֶׁמֶן שֶׁל נָבִיא מַזְהִיר —

מְאִירִים אֶת מְעַט כֵּלֵינוּ הָרֵיקִים.