"טועה מי שחושב שאפשר להלביש את פצע הבדידות" על שירת נורית זרחי מאת ליאור שטרנברג

שירתה של נורית זרחי מלווה אותנו החל משנות השמונים, אך עד כה, נדמה שלא זכתה למידת ההתקבלות ותשומת הלב להם זכו ספרי הילדים שלה. הדבר מעניין במיוחד כיוון שלקורא הקשוב קל לראות כי מקור נביעתם דומה: גם שירתה וגם כתיבתה לילדים נובעת במידה רבה מתחושת הזרות הבסיסית בתוך העולם; ומן הניסיון העיקש והמרהיב לפצות על כך באמצעות בריאת מילים. גם מבחינת הטכניקה הספרותית יש דמיון: הן בכתיבתה לילדים והן בשיריה למבוגרים, ההמצאה, ההומור, הצבעוניות, חירות השפה, הם כלי הנשק של נורית זרחי כנגד האימה שמטילים עליה, עלינו, החיים.
במאמר זה ארצה להתמקד בשני ספרי השירה של זרחי מן השנים האחרונות, התקרה עפה (הליקון, 2001) והנפש היא אפריקה (הקיבוץ המאוחד/ ריתמוס, 2005) - ולהראות את הפצע ואת התחבושות - כלומר את החללים הקשורים בילדות, באהבה ובמציאות היומיומית בכלל, ואת דרכי ההתמודדות השירית עימם, פתרונות שהם מטבע הדברים נדירים ביופיים, אך אולי לא באמת מספקים, על כל פנים לא בכל הקשור לחיים בעולם האמיתי.
הפצע הראשון, המובהק, קשור בילדות. הספר התקרה עפה נפתח בשיר הנושא את אותו שם וכתוב כמעין סיפור אגדה, המגדיר וחושף את הילדות כמקום בלתי פתור, אפילו מאיים:

"הַיַלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת כֹּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הַאֵם.
אֲבָל הַתִקְרָה עָפָה."

הבית, המקום הבטוח, מצוי, מנקודת מבטה של הילדה, בתהליך של שינוי דרסטי, מטלטל. עם זאת, האם מתכחשת למה שהילדה רואה ומרגישה, ומבטלת את דבריה בלקוניות. מצב עניינים זה מותיר את הילדה לבדה מול העולם המשתנה, והשיר ממשיך כדיאלוג הזוי בין הילדה ובין התקרה, דיאלוג המעמיק את השבר, את הספק שבעצם האפשרות לקיומו של עולם נורמאלי.

"...זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.

ניסיונה של האם בסיומו של השיר להשתתף במציאות הסוריאליסטית הזו, או, אם נרצה, במשחקי הנדמה לי של הילדה, "תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.", נתקל בסירוב מר, בוגר, של הילדה, המדברת לפתע בקולה של המשוררת הבוגרת וקובעת "טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב ...שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת." ובכך חושפת את נושאו האמיתי של השיר. אך בעוד שבשיר זה נצפית הילדות, על שברה, מבעד לצעיף של אגדה וריחוק, הרי שבשירי הפרק "מזג אוויר פרטי" בספרה החדש של זרחי הנפש היא אפריקה, עולה הילדות, על כל יופייה ואימתה, מתוך המקום הביוגראפי. כך בשיר "מזג אוויר פרטי", בשורות חד משמעיות כמו

הַגֶּשֶׁם עִרְעֵר אֶת הַבְטָחַת הַבֶּטוֹן,
וְהָרוּחַ לָחַשׁ בְּאָזְנֵינוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים:
אֵיפֹה הַשְּׁטִיחִים, אֵיפֹה הַוִּילוֹנוֹת, הַתַּנּוּר?

וכך גם בשיר "1948" המשלב את ההיסטורי והסוריאליסטי לכדי תמונת ילדות שיופי, פחד ובדידות משמשים בה בערבוביה

כְּמוֹ בְּתוֹךְ דִּמְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת אִמָּא יוֹשֶׁבֶת
עַל כֻּרְסָא לְלֹא עֵינַיִם, נֶגֶד עֵינֵי הַיַּלְדָּה
סַבְתָּא הוֹלֶכֶת וְנִשְׁמֶטֶת לָאָרֶץ,
פִּיהָ נִפְתַּח וְנִסְגַּר כְּמוֹ דָּג.

בַּחוּץ כְּבָר חוֹפְרִים שׁוּחוֹת, שְׁנַת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.
מִי שֶׁמִּסְתּוֹבֵב מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת יָכוֹל לְהֵעָלֵם לְעוֹלָם.
הַיַּלְדָּה שׁוֹאֶלֶת, אֶפְשָׁר לָצֵאת לְשַׂחֵק?
הֵן מְנִידוֹת רֹאשׁ מִבְּלִי לִדְאֹג שֶׁמָּא תִּבָּלַע בַּבּוֹר.

האימה הקיומית שמחלחלת אל תוך הבית, אל תוך העולם המוגן לכאורה של הילדה, מוצלבת עם קיומן הנעדר של האם והסבתא (המתוארות בסיום השיר "יוֹשְׁבוֹת כְּאִלּוּ הָיוּ פְּסָלִים"), וכתוצאה ישירה מכך הופכת ההתעלמות מן הילדה להפקרות: הילדה יכולה לצאת החוצה מבלי שמישהו יחשוש שמא תיפול לתוך אחת מן השוחות הנחפרות לשעת המלחמה. זוהי הפקרות כפולה: העולם החיצון עובר שינוי דרמטי, מעיק, מאיים; וגם בתוך הבית, אין תחושה של מקלט ובטחון, לא ברמה האישית וגם לא בכל הקשור לקביעותם של החפצים הדוממים עצמם.
תחושת הזרות וחוסר הביטחון הזו דווקא במקום האמור להיות הבטוח מכולם, הבית, חוזרת ועולה גם כשמדברת המשוררת על ההווה, על הבית בו היא חיה. בסדרת שירים בספר התקרה עפה, חוזר ונתפש הבית כמקום חסר יציבות שאפיוניו משתנים ללא הרף ומציגים פנים שהן מרתקות ויפות או מטרידות ומאיימות, וכמעט תמיד יש בהן מן הזר, האחר, הלא יציב. כך בשיר "החדר הצפוני" הנפתח במשפט: "אֲנִי חַיָּה בֵּין רָהִיטִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָכְלוּ לִהְיוֹת שֶׁלִּי", ממשיך בתיאורם של אותם חפצים יפים אך זרים, המאכלסים את החדר: "סוּסֵי פּוֹרְצֶלָן כְּבֵדִים שֶׁדּוֹהֲרִים עַל הַמִּזְנוֹן,/ טַחֲנוֹת רוּחַ זְעִירוֹת, וְשֻׁלְחָן תָּקוּעַ כְּאִי שׁוֹמֵם." ומסתיים בשזירה טורדת מנוחה בין המוטיבים של הבית, הפצע והחלום:

אֲנִי לֹא נִכְנֶסֶת עוֹד לַחֶדֶר הַגָּדוֹל, גַּם לֹא לַצְּפוֹנִי,
אֵלֶּה הַחַיִּים נְטוּלֵי תְּרוּפָה, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי,
וּמְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת הַפֶּצַע הָאֲמִתִּי, מֵהַחֲלוֹם.

בשיר "באמצע" לעומת זאת, אין המדובר עוד בחפצים עדינים שבאורח מוזר הופכים
לחפצים הנושאים בחובם איום וזרות, הפעם עקרון החלל עצמו מתעוות ומשתנה:

בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר עוֹמֶדֶת תְּהוֹם,
סְבִיבָהּ הָאֲרוֹנוֹת - עוֹצְרֵי נְשִׁימָה כְּהָרִים

...

קָדִימָה, קָדִימָה, הַתְּהוֹם גְּדֵלָה וּבוֹלַעַת
אֶת הָעוֹמְדִים, אֶת הָרִצְפָּה, אֶת קִירוֹת הַבַּיִת,
שֶׁיְּיַשְּׁרוּ בִּנְּפִילָה קַו עִם הַתְּהוֹם.

תחושת הבהלה הזו, כאילו העולם אינו יציב במהותו ואף מה שאמור להיות יציב ובטוח, הרצפה, הקירות, נתון לשינוי מתמיד, מקבלת את ביטויה גם בדיבור על האהבה, בשירים בהם פונה המשוררת אל דמות האהוב. בשירים אלה חוזרת ומנוסחת ההתבוננות פעורת העיניים, כפולת המבט, התבוננות המכילה בתוכה את ראיית קצה קצהו של היופי, יחד עם החרדה המתמדת הנובעת מאפשרות אובדנו. כך למשל, פונה המשוררת אל האהוב ב"מן המקום הזה" השיר הפותח את הנפש היא אפריקה ואומרת, מתוך הדהוד לא מקרי כנראה של "חורף קשה" של דליה רביקוביץ' -

"וְאַל תִּטְעֶה, לֹא אֶת צַעֲרִי אֲנִי רוֹצָה לַחְלֹק אִתְּךָ.
מַה שֶּׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת הוּא עֵד.
שֶׁיּוֹדֶה, מַה שֶּׁרָאִיתִי אָכֵן הוּא.
אֲנָשִׁים נִסְפִּים וְנֶעֱלָמִים כְּעָלִים בַּסְּעָרָה,
וַאֲנַחְנוּ, אֲפִלּוּ בְּצַעֲרֵנוּ אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהַחְזִיק.

ובשיר אחר בספר, מנסה המשוררת לאחוז בכפה את היופי הנפלא של העולם שמחייה עבורה האהוב.
"אתה שֶׁמַּדְלִיק לְמַעַנִי אֲפִלּוּ מַה שֶּׁלֹּא בִּרְשׁוּתְךָ, רִמּוֹן שָׁקוּף בַּתְּהוֹם, מִכִּפַּת שׁוּם מָקוֹם/אֶשְׁכּוֹלוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת נוֹשְׁרִים עָלַי." היא אומרת לו, אך חשה שהיא נכשלת, לא מסוגלת לאמוד את היופי הזה, לשמוח בו, ומעל לכל לא מסוגלת לתבוע עליו בעלות "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיךְ לָקַחַת אֶת אוֹצְרוֹתַי הַבַּיְתָה, כָּל מַה שֶּׁפִּזַּרְתָּ".
ומתוך כך ראוי אולי גם לשים לב כי גם היופי עצמו, האהבה, כתובים בשפה הממפה את בלתי נגישותם, את ארעיותם הזוהרת, משבשת הדעת - רימון שקוף בתהום, כפת שום מקום, ובשיר אחר "מוֹלֶקוּלָה כְּחַלְחַלָּה בּוֹדֶדֶת." ("הלילה רוצה").

עם כל זאת, שירתה של זרחי רחוקה מלהיות שירה עגמומית או דיכאונית, למרות עיסוקה המתמיד בפצע ובצלקותיו. זאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, כפי שציינתי בתחילת דבריי, הכלים הפואטיים שבהם משתמשת זרחי, מרהיבים ביופיים ותוססים מפעלתנות וחדשנות ציורית. אמנם, אלמנטים אלה הופכים את שירתה של זרחי לשירה תובענית, שאינה מתמסרת לקורא בקלות, אך זוהי שירה ששווה את המאמץ, כיוון שמלבד יופי והמצאה היא כוללת בתוכה גם כנות ואותנטיות, מה שהופך את שירתה של זרחי למשמעותית, מטלטלת, הופכת עולם. שנית, בתוך העולם הטורד, חסר המנוח, שהוא הגיאוגרפיה הנפשית והפואטית של זרחי, ניתן למצוא שני איים של נחמה - האגדה ובעלי החיים. ובשני אתרים מוארים אלה אני מבקש לחתום רשימה זו.
ספרי הילדים של זרחי משופעים בתופעות פנטסטיות המתגלמות אל תוך עולמנו החדגוני. כך למשל, בספר הילדים של זרחי, "אמבטיַם", נכנסת בת ים אמיתית אל תוך דירתו וחייו המשעממים של מר יגידו והופכת אותם על פיהם. למרבה השמחה זרחי, אינה מגדרת את האגדי והפנטסטי לתחום הילדי ומתירה לו לחדור גם אל תוך שירתה, אל תוך חיי הנפש הבוגרים. זרחי כמובן איננה המשוררת היחידה המרשה לעצמה לשלב את הפנטסטי בתוך שירתה. אך ייחודיותה, בהקשר זה, נעוצה באופן שבו העולם האגדי, עולם הפיות והקסם חודר אל תוך עולם הבית הבורגני, מטלטל אותו, משנה אותו, מציע פתח של שחרור מחרדות היומיום. כך למשל, בשיר "במטבח" הפותח בשורות "אֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת אֵיפֹה הֵנַחְתִּי אֶת הַמַּחֲבַת,/ אֵיפֹה הֵנַחְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶן, אֶת הַמֶּלַח" וממשיך לתאר עולם של חסר, שבו מילים מפרפרות בצלחות רקות ו"בַּסִּירִים הָעַתִּיקִים קָפָא מִזְּמַן הַמָּזוֹן הַסָּמִיךְ שֶׁל הָאָשְׁמָה". ואז מופיעה גאולה בלתי צפויה, היישר מתוך העולם המאגי:

פִּתְאוֹם חוֹצָה אֶת קִיר הַזִּכָּרוֹן
סְפִינָה שְׁחֹרַת מִפְרָשׂ, וְשָׁטָה מוּלִי,
פּוֹרֶקֶת מִן הַסִּפּוּן אֶת הַנַּעֲרָה הַחֲגוּרָה אַצָּה:
צָרִיךְ לָתֵת לִי שֵׁם חָדָשׁ, הִיא אוֹמֶרֶת, שֶׁיִּהְיֶה לָךְ שֵׁם
בִּמְקוֹם זֶה שֶׁטָּבַע.

זוהי התגלות השוברת באחת את עולם המטבח העגמומי, ומציעה למעשה לידה מחודשת, שם חדש שיינתן לנערה הפיה, ובו זמנית יהיה שמה החדש של המשוררת, חייה החדשים.
בשיר אחר מאותו פרק, דברי הפיות מפורשים אף יותר:

"אֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלוֹת לְרַפֵּא אֶת הַלַּיְלָה
שֶׁל הֱיוֹתֵךְ זָרָה, תַּקְשִׁיבִי,
אֲנַחְנוּ רַק יוֹדְעוֹת לְהַצְמִיחַ בַּעֲרוּגוֹת הַזֶּבֶל
מַה שֶּׁמְּצַמְרֵר אֶת הָרוּחַ,
מִלִּים שֶׁנֶּעְדָּרוֹת מֵעַצְמֵךְ."

זהו פתרון שאיננו מבטל כמובן באבחה את הכאב, אך מעניק לו נקודת מבט שונה. הופעת הפיות כאן, היא רגע הופעתו של השיר, מתוך הכאב. והן ממשיכות ומדייקות להגדיר את ראיית העולם האופיינית לזרחי:

"אֲנַחְנוּ מִתְנַחֲמוֹת בְּטֵקְסְטוּרַת הֶחָסֵר שֶׁל נְגִיסַת הַמַּיִם, מִפְרַץ הֶעָלֶה,
תַּבְנִית הָאִי שֶׁל הַיֵּשׁ -
אֲנַחְנוּ מַעֲנִיקוֹת לָךְ אֶת יְפִי הָאַכְזָרִיּוּת הַזֹּאת."

במילים האלה, שאולי לא במקרה נאמרות מפי מפיהן של הפיות, מרשה לעצמה זרחי להתקרב מאד אל ביטוי ישיר של הפואטיקה שלה, בעצם של דרכה בעולם. מה שמנחם הוא העולם, יופיו. אך זהו תמיד יופי חסר, פגום, מוזר. במעין מהלך של הפוך על הפוך, היופי הזה הוא בעצם יופייה של האכזריות, אכזריותו הסתומה, הלא מובנת, של העולם, הנגלית מבעד למנסרת השיר.

בשירתה של זרחי קיים עוד ערוץ של פתרון, שהוא ללא ספק נגיש, קרוב ומאיים פחות מיצורים כמו הפיות. אלה הם בעלי החיים: החתולים, הכלבים, הארנבים וקרוביהם, המלווים את המשוררת ומהווים עבורה מקור של נוחם ובטחון בעולם הפכפך ונוגסני. בשיר "הסוואה" מתוך הנפש היא אפריקה, מתבוננת זרחי בקנאה לא מוסתרת ב"חֲתוּלוֹת הַחֲדָשׁוֹת בַּשְּׁכוּנָה, שֶׁהִצְמִיחוּ לְהַפְלִיא פַּרְוַת חֹרֶף" ושיש להן "חֲלוֹם קָטָן וְעָגֹל, הַחֲלוֹם שֶׁל קִיּוּמָן", ובכלבתה, בעלת השם המצחיק, "סקסי", של שכנתה. "אֲנִי רוֹאָה," אומרת זרחי "אֵיךְ שְׁתֵּיהֶן מִתְבּוֹנְנוֹת יַחַד בַּמִּרְקָע./ סֶקְסִי מְאֻשֶּׁרֶת, הִיא דְּבַר דֹּאַר שֶׁהִגִּיעַ לְיַעֲדוֹ." אך בניגוד לחתולים המאושרים ולכלבה שמצאה את עולמה ליד בעליה "נִרְאֶה שֶׁבְּנֵי אָדָם אֵינָם מִכְתָּבִים./ אוּלַי רַק מִכְתָּב שֶׁכּוֹתֵב אָדָם לְעַצְמוֹ,/ לְהַחְשִׁיךְ אֶת הַמַּכָּה." בשיר אחר "הכלבים הם" פונה המשוררת אל כלבתה בווידוי אהבה מרגש, שדקות האמירה, ההומור המר ויופייה של השפה, מצילים אותו מגלישה אל בנאליות וגוזמה אפשריות:

"מֶג, כַּלְבָּה קְטַנָּה, מָה אֹמַר, שֶׁאַתְּ לֹא אֲהוּבָה עָלַי יוֹתֵר מִמֶּנִּי,
זֶה הַמֵּרַב שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְהַעֲנִיק לָךְ עַכְשָׁו,
וְגַם אֶת הַתַּפְקִיד לְלַוּוֹת אוֹתִי אֶל הָאַיִן הָלְאָה
בִּצְעָדִים טוֹפֵפִים כְּקוֹל סִחְרוּר עָלִים יְבֵשִׁים עַל הַמִּדְרָכָה.
לִפְעָמִים אַתְּ קוֹפֵאת בַּמָּקוֹם כְּאִלּוּ רָאִית רוּחַ.
מוּזָר שֶׁאַתְּ חָשָׁה בּוֹ, זֶה שֶׁלֹּא יָכוֹל לִהְיוֹת אוֹ לֹא, הוּא שֶׁגּוֹרֵר אוֹתָנוּ אֶל הַלִּימְבּוֹ.
אֲבָל אַחֲרֵי רֶגַע אַתְּ מַמְשִׁיכָה אַחֲרַי לַמָּקוֹם שֶׁרַגְלֵי הַנֶּפֶשׁ מְסָרְבוֹת לָלֶכֶת לְבַדָּן.
אוּלַי זֶה מַה שֶּׁיּוֹדְעִים הַכְּלָבִים, לִהְיוֹת בְּבֵרוּר,
כְּלוֹמַר, לָלֶכֶת לְצַד הַצַּעַר."

שורות נפלאות, המעלות על הדעת אולי שוב את רביקוביץ' ואת החתול שהציל את חייה ("החתול", כל השירים עד כה, 275). אולם להבדיל מאותו חתול חצר מקרי, לכלבה זו יש שם, אישיות ומערכת יחסים שלמה עם בעליה. יתר על כן, במעין העצמה של האמירה השגורה על היות הכלב ידידו הטוב ביותר של האדם, מעלה זרחי את האפשרות המנחמת כי הכלבה היא המלווה האמיתית (אולי היחידה) אל המקום האחר, אל האין, המוות, המקום שאליו "רַגְלֵי הַנֶּפֶשׁ מְסָרְבוֹת לָלֶכֶת לְבַדָּן.", ושלעת עתה, בעולם הזה, היא, ואחיה הכלביים, יודעים לעשות את הדבר שאין ערוך לחשיבותו - "לִהְיוֹת בְּבֵרוּר... לָלֶכֶת לְצַד הַצַּעַר", כלומר להוות אי של יציבות, כוח ונוחם בעולם סהרורי ושברירי, עולם המצוי תמיד על גבול האַין.

ספרי השירה של נורית זרחי:

מטעי בר, הקיבוץ המאוחד 1968
אשה ילדה אשה, ספריית פועלים, 1983
הדג, זמורה-ביתן, 1988,
כפר הרוחות, הליקון-ביתן, 1994
מלון היפנודרום, הליקון-תג, 1998
התקרה עפה, הליקון, 2001
הנפש היא אפריקה, הקיבוץ המאוחד/ריתמוס, 2005

פרטים ביבילוגרפים נוספים והפניות למאמרי ביקורת על ספריה של נורית זרחי
ניתן למצוא בכתובות האינטרנט הבאות:
* http://www.dafdaf.co.il/sofrimZarhi.htm
* http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/00308.php