|
על שירתו של אריה זקס - משורר שמתערבב עם החיים
מאת יובל יבנה
לפני למעלה מעשר שנים גיליתי את ספרו הנפלא של אריה זקס "קלות הדעת". בספר זה אסף זקס
(משורר, מתרגם, במאי תאטרון וחוקר ספרות ותאטרון) רשימות שונות שכתב - בעיקר על שירה
ותאטרון. משפט אחד מתוך פתח הדבר ל"קלות הדעת" מצא חן בעיני במיוחד - "הכל יודעים
שהחיים, על אף אי רצינותם, רציניים הרבה יותר מהכתיבה והדיבור עליהם". את שירתו של זקס
הכרתי רק לאחרונה ושמחתי לגלות שבבסיסה עומדת אותה גישה שמתבטאת במשפט שציטטתי.
ההגדרה המתאימה ביותר שמצאתי לגישה זו היא "התערבבות עם החיים" (היא לקוחה מדברים
שאמר פעם חבר שלי, במסיבה סוערת בפאב באמצע הלילה, כאשר רקד יחד עם עוד כמה אנשים
באמצע הפאב וקרא למכרה שלו שעמדה בצד: "בואי להתערבב עם החיים"). מה זו "התערבבות
עם החיים"? "התערבבות עם החיים" זו גישה פילוסופית שמחייבת את החיכוך המתמיד עם
החיים - על הטוב, הרע, היפה, המכוער, הנשגב והנקלה שבהם. "התערבבות עם החיים", בהקשר
של כתיבת שירה, זו גישה ששמה את השירה במקומה - לא מדיום בעל מימדים של קדושה, לא
דבר נשגב וגדול מהחיים אלא פשוט עוד משהו שאנשים עושים. "התערבבות עם החיים" מחייבת
את המשורר לעזוב את מעבדת השירה המבודדת, לצאת אל הרחוב ולכתוב שירה שעולה ממנה
ריח של זיעה. זקס היטיב להביע את דעתו על מקומה של השירה בשיר קצר בשם "השיר":
הַשִּׁיר לֹא יָם רָחָב וְעָמֹק,
הִשִּׁיר צִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁתַּכְשֶׁכֶת
בַּשְּׁלוּלִיּוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ
אַחֲרֵי סְגִירַת הַמַּמְטֵרָה.
אני אנסה להציג כמה מאפיינים מרכזיים של שירתו של זקס, כמשורר שמתערבב עם החיים:
 זקס כתב, בדרך כלל, שירים קצרים (כאילו אין לו זמן לכתוב שירים ארוכים, הרי
צריך קודם כל לחיות!). השירים הם, בדרך כלל, ללא מבנה מוגדר. יחד עם זאת, זקס
כתב גם לא מעט סונטות.
כתיבה כנה ואמיצה על מצבים או נושאים שבדרך כלל לא מדברים עליהם. למשל,
בסונטה "איך זה להיות חבוש מסכות" המתארת חולה אנוש שהשאלה האמיתית
עבורו היא לא משמעותו של קו הגבול בין חיים למוות אלא אם הוא יצליח להגיע
לסיר שליד המיטה כדי להשתין ("לא זאת השאלה. אתה עדין מדי. השאלה
האמיתית היא אם אגיע לסיר בכוחות עצמי או אם אצליח להסתיר אי-פעם כתם
בסדין") או בשיר "באוירון" בו זקס מדבר על התולעים הלבנות שיכרסמו את גופו
לאחר מותו.
הגוף או הגופניות הם נושאים מרכזיים בשירתו של זקס. בהקשר זה מעניין לציין
שאצל זקס הפעילות הרוחנית מתרחשת בתוך הגוף ולא באיזו ספירה רוחנית לא
מוגדרת. כך, למשל, בשיר "פתאום לאט לאט", כאשר הוא מתאר האזנה למוזיקה
של לואי ארמסטרונג, זקס כותב שהוא: "מאזין לזריחת מוחו המתמוטט, למצחו
השחור, המזיע". כאשר הוא מתאר את הקליטה של רשמים בתודעה, זקס מדבר על
המוח ש"כמו תקליט סדוק יונק דבש יונק דבש יונק דבש"(בשיר "מחלקת תירים").
כתיבה על נשים - זקס אוהב נשים וכותב עליהן הרבה (בעיקר במסגרת הסונטות
שלו). הוא מביט על הנשים בשיריו (שפעמים רבות הן ערומות ופעמים הן בעיצומו של
האקט המיני) במבט שמשמשות בו בערבוביה הערצה ואירוניה מפוכחת. בחלק
מהסונטות זקס תופס את הנשים שלו במצבים מביכים - אשתו המקיאה בדרך
לאילת בסונטה "בשולי הדרך לאילת, כשהקאת" או נייר הטואלט הנשכח שהוא
מגלה בין פלחי ישבנה של גיבורת הסונטה "היא הגיעה מבוסטון עם מדונה ביזנטית".
בסונטות אחרות זקס מגלה את המקומות הפגיעים של הנשים - האישה שהוריה
מכים אותה בסונטה "אביה היה מין רודן קטן" ("אהבתי אותה, אהבתי מאד, אולי
בזכות מכות הוריה") או תאור הקמטים והצללים בפניה של האישה המזדקנת
בסונטה "יש לה כרטיס עליו מדפס 'עורך דין' " ("עם קמטים כנ"ל בצואר הג'ירף
וצללים של בלוז סביב הפה והאף"). לפעמים הוא פשוט מתעד בפיכחון עצוב את
התמסמסותן של האהבה והתשוקה - כמו בסונטה "אלימות חריפה הייתה בחבוק"
("ושוב לא ישוב הדבש ההוא להציף את עורקי ממשאבת מתיקות") או בסונטה "בין
שיני מסרק, קוצת שער בלונדיני" ("מלים עבריות פשוטות בתכלית -הצער, החרטה,
החרפה, האבדון - בכלא היופי של פניך הוסתרו").
משוררים רבים משתמשים במטאפורות ובדימויים כדי ל"קפוץ" מעל משוכת היום
יום, מעל "מסך המאיה" של התופעות ומתוך מגבלות הבשר ודם אל "הדבר
כשלעצמו" או אל הנשגב. זקס, לעומת זאת, משתמש במטאפורות ובדימויים כדי
להחזיר אותנו (אם חשבנו לרגע שריחפנו מעליהם) אל החיים הממשיים ואל הגוף.
למשל, בשיר "שבחי דינה שמן, נערה מכרכור" דמותה של הנערה המתוארת בשיר
היא: "שלולית בשר נפלאה". בשיר "ירושלים, מבט זרוק", זקס מדמה את המבט
שהוא שולח מאבו טור ל "אלוף חובטים שרירי ועצום בשער כדור בסיס אמריקני" או
"לפצצה של מרגמה טו אינצ' הנוחתת רחוק במדבר יהודה". בשיר "שיר על
השירים", העוסק בתהליך הכתיבה, זקס מדמה את המילה ל "בטלן רע לב, אלים,
במערבון ישן" ואת הרגע בו ההשראה הופכת לשיר (רגע שאצל משוררים רבים מקבל
אופי של חוויה רוחנית ומיסטית כבירה) הוא מדמה לשייטת שעוגנת, לא בנמלים
רחוקים ואגדיים ששמותיהם מעוררים בנו געגועים טמירים, אלא דווקא בנמל חיפה
המוכר והאפרורי - "ותשוקות הפוכות, עגולים זהובים כשייטת עוגנות סוף סוף
בחיפה".
זקס (שנפטר לפני כשתים עשרה שנה) פרסם מעט שירים, יחסית, אבל אני חושב שנכון
לראות את יצירתו כמכלול (כתיבת שירה מקורית, תרגום, כתיבה על שירה ותאטרון
ובימוי מחזות) שבבסיסו עומדת אותה גישה לאמנות ולחיים. בספר התרגומים שלו
ל"שירי חלום" של המשורר האמריקאי גו'ן ברימן (תרגומים מופלאים שראויים לרשימה
נפרדת) זקס בחר כמוטו ציטוט מדברים שאמר עזרא פאונד על וולט וויטמן: "דבר
גדול,כשאתה קורא בן-אדם לדעת, לא ש- 'התכסיסים שלו עדיין אינם התכסיסים שלי
אבל אני יכול לעשות שיהיו שלי', אלא ש- 'הבשורה שלו הבשורה שלי: אנחנו נדאג
שאנשים ישמעו אותה". אני חושב שהמוטו הזה מבטא יפה את מה שאני חש כלפי מכלול
היצירה של זקס.
רשימת ספריו:
ספרי שירה:
1. פרדס (הוצאת הקיבוץ המאוחד
- 1976)
2. הספר הורוד (הוצאת דביר - 1981)
3. כהל (הוצאת שוקן - 1988)
תרגומים:
1. שירי חלום (ג'ון ברימן) (הוצאת מסדה - 1978)
2. מבחר השירה הארוטית (הוצאת כתר)
3. בעקבות הרנסאנס והבארוק (הוצאת עם עובד)
רשימות על שירה ותאטרון:
1.קלות הדעת (הוצאת זמורה ביתן - 1988)
 
| |
