* אני רוצה לחזור אל התיאור של אמא של לואיס היושבת ליד שולחן המטבח. אני לא מרוצה מהתיאור שנתתי עכשיו, זה תיאור של מה שנראה ולא של מה שישנו. אמא של לואיס, בקו הנמתח בין כף רגלה הטובלת במים לעיניה הכחולות, אמא של לואיס, מאה שבעים וארבע אי נוחיות קטנות, החל מגירוי בכף הרגל השמאלית, דרך כאב עמום בברך של אותה רגל, דרך אי שקט בבטן, דרך יובש בשפתיים, אל כאב הראש הוותיק ההוא. אמא של לואיס, מוקפת במטבחה, כמו חילזון בקונכייתו, אלא שהחילזון לח והיא כל כך יבשה, טוב שהמים שם מלקקים לה את הרגל השמאלית, אמא של לואיס, שוב הבאתָ אורחים בלי להודיע, כל כך כבדה בקלות גופה הריק, בלחייה השקועות, בעצמות השכם הבולטות, בשיער העמום. כבדה ביֵשְׁנוּתָה, לוחצת את הכסא אל הרצפה, הרצפה נלחצת אל האדמה, לוחצת האדמה את ליבת כדור הארץ. אמא של לואיס, זמזום כמעט בלתי נשמע עולה ממנה, זמן רוחש בה, נוגעת בעולם דרך השולחן, דרך קערת הפלסטיק המלאה במים, דרך המילים ' מי זה? ', דרך אשמה מתמדת, הייתי מכינה עוד מרק אילו רק ידעתי. אמא של לואיס, מתחתיה הניחו כסא, מעל לראשה בנו תקרה, מעל לתקרה הציבו שמים, בשמים קבעו שמש. אמא של לואיס, מה ניתן להם לאכול עכשיו? הוא בכלל יהודי? אמא של לואיס, לעולם לא תזוז עוד ממטבחה, כי מה יש מיֵשׁ? מה יותר ישנוֹ ממנה? מאה שבעים וארבע אי נוחיות קטנות, נוגעת בשולחן, נוגעת במים, היא תצטרך לקום כדי שנוכל לשבת ליד השולחן לאכול וכשתקום יאבד לעד עולם. [ קטע מתוך הסיפור "עלי עשב" ]