מיפגש עם טוסיאטה אביה ב'לב העיר' ירושלים, מקום לשירה, 21.11.06 המיפגש נערך באנגלית, כחלק ממפגשי סדנת אוטוביוגרפיה וזכרון (כתיבה יצירתית) בהנחית דורית ויסמן.

אני שמחה להיות כאן הערב, זה הערב האחרון שלי בישראל, מחר אני טסה חזרה לניו-זילנד. הגעתי לישראל לפסטיבל השירה הבינלאומי, שהיה, אגב, פנטסטי, באמת חוויה נפלאה עבורי, ושהיתי כאן בערך חודש מאז, נסעתי בארץ, שהיתי אצל ידידים וגם בסיני - שבוע בסיני, שהיה נפלא כל כך - כך שאני מרגישה ממש מאושרת עם כל החוויה בארץ.

קצת על עצמי. שמי טוסיאטה, אני ניו-זילנדית, נולדתי בניו-זילנד, אמי ניו- זילנדית ואבי מסמואה. לאלו מכם שאינם יודעים, סמואה, זה אי, אחד האיים הפולינזיים בדרום האוקיינוס השקט. זו מדינה עצמאית. זה חלק גדול מזהותי כאדם וכמשורר, ויש לו השפעה גדולה על כתיבתי. בשירתי מופיעים נושאים רבים מהתרבות הסמואית, שאינה מוכרת לכם.

אני לא כל כך יודעת מה לספר לכם על עצמי. זמן ממושך לא כתבתי. אני כותבת באופן מלא כמשוררת שש שנים. וזה כל מה שאני עושה. אני רק משוררת, אני לא עושה שום דבר אחר. זו החלטה שלי, ההתחייבות לכתיבה, ושלא תהיה לי שום עבודה נוספת. שפירושו של דבר, שלפעמים אני מאוד עניה, אך זה טוב מאוד לכתיבה שלי ולהתפתחות שלי. ואני חושבת ששפר מזלי מאוד, אלוהי השירה חייך אלי, ואני יכולה לייצר חומרים שאני מרוצה מהם, ואני בת מזל להיות מוזמנת לפסטיבלים בעולם, שזה באמת נפלא, תמיד נפלא ללכת לפסטיבלים ולפגוש משוררים אחרים, וגם אנשים שמעריכים שירה. כמה מכם יודעים, שכמשורר אתה מבלה הרבה זמן עם עצמך, כך שעבורי זה חשוב באמת לבנות סוג מסוים של קהילה של חובבי-שירה.

יש לפניכם תרגומים לעברית של כמה משירי. לא עבדתי ממש יחד עם המתרגמת. היא עשתה עבודה טובה באמת, אך האותיות האלו מוזרות בעיני, מסתוריות, אבל זה נפלא.

שם הספר, כלבים פראיים מתחת לשמלה שלי. למרות שכתבתי שירים אלו על דף, יש להם גם חיים חזקים על הבמה, לכן לעתים תכופות כשאני קוראת אותם, אני מבצעת אותם כפרפורמנסית. היום נעשה זאת בצורה מינורית.

כמה דברים שאני מנסה לעשות: אני מנסה לחקות את הדרך הסמואית לדבר אנגלית, לתפוס את המבטא הסמואי. אם תקראו זאת לעצמכם, בלי לשמוע אותי, זה יהיה שונה לגמרי. האמת, שאם אתם לא יודעים את המלים, אפשר להבין אותם לפי הקונטקסט.

(השפה בסמואה היא סמואית. יותר סמואים גרים בניו-זילנד מאשר בסמואה. שפת אמה של טוסיאטה היא אנגלית, השפה השניה בסמואה.)

השיר הראשון שאקרא הוא השיר על האלף-בית הסמואי. כשילדים סמואים לומדים אלף-בית יש להם תמונות, כל תמונה באות אחרת. הדוברת בשיר היא ילדה כבת עשר.

A הִיא Afakasi (מוֹצָא מְעֹרָב)

A הִיא יַלְדַּת Afakasi
שֶׁנֶּעֶזְבָה בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים.
מִי יַצִּיל אוֹתָהּ מֵהַנְּחָשִׁים?
מִי יַצִּיל אוֹתָהּ מֵהַחֲשֵׁכָה?

(לשיר המלא)

השיר השני: הכלב שלי. גם כאן הדוברת היא ילדה בת עשר. בסמואה היחס לכלבים איננו כמו היחס אליהם בניו-זילנד או בארץ מערבית אחרת. בסמואה הכלב הוא כלב, זורקים עליהם אבנים וכולי.

הסטריאוטיפ הטיפוסי של דמות האשה הפסיפית, מדרום האוקיינוס השקט, מהסוג שגוגן צייר, אתם יודעים, כל זה נהדר, אבל עבורנו, בפסיפיק, זה סטריאוטיפ שנמאס עלינו, סטריאוטיפ האשה האקזוטית עם פרח ההיביסקוס בשיער. ובמיוחד אותו סוג מסוים של ציור, קיטשי מאוד, והשיר הזה נקרא שלוש סיבות לשכב עם איש לבן.

שָׁלשׁ סִבּוֹת לִשְׁכַּב עִם אָדָם לָבָן

tasi

חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִהְיֶה כְּמוֹ לַחֲצוֹת גְּבוּל.
שָׁכַבְתִּי אִתּוֹ וְחָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה
אִתּוֹ וּמִתְהַלֶּכֶת בְּחֶדֶר מָלֵא יְלָדִים
שֶׁנּוֹעֲלִים נַעֲלַיִם אֵירוֹפֵּאִיּוֹת.

lua

חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא יְשַׁפְשֵׁף עָלַי.
שָׁכַבְתִּי אִתּוֹ וְחָלַמְתִּי שֶׁהוּא קוֹרֵא לִי
נְסִיכָתוֹ הַפּוֹלִינֵזִית.
עַל הַקִּיר
הַבְּתוּלָה הַקְּטִיפָתִית
מַפְנָה כָּתֵף יְרֻקָּה
מְסַדֶּרֶת אֶת הַהִיבִּיסְקוּס שֶׁלָּהּ
וּמְחַיֶּכֶת.

tolu

חָשַׁבְתִּי אָה,
מַה כְּבַר יָכוֹל לִהְיוֹת
וּפָתַחְתִּי אֶת רַגְלַי
(לֹא אֶת עֵינַי).
חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי עוֹזֶבֶת אֶת בֵּיתוֹ
וְכָל מִשְׁפַּחְתִּי עוֹמֶדֶת בַּחוּץ
בֶּן דּוֹדִי נָשׂוּי לַטַּיֶּסֶת הָאָמֶרִיקָאִית שֶׁלָּהּ
אִמָּא שֶׁלִּי
אָח שֶׁלִּי
נִרְאֶה כְּמוֹ מָאוּרִי.
נִשַּׁקְתִּי אֶת כֻּלָּם, הֵם נִשְּׁקוֹ אוֹתִי בַּחֲזָרָה
אֲפִלּוּ אָחִי.
שָׁאַלְתִּי אוֹתָם
מַה הֵם עוֹשִׂים.
הֵם שָׁאֲלוּ אוֹתִי
מֹתֶק, מָה
אַתְּ
עוֹשָׂה? מאנגלית: ענת שרוןֿ בלייס

לפי בקשה מיוחדת קוראת את השיר דברים שבנות צריכות לדעת. זו רשימה, של דברים רגילים שאומרים לילדה סמואית. ואתם יודעים, כנשים, אומרים לנו דברים מסויימים כילדות, בעיקר מה לא לעשות. זה כמעט בדיוק מה שאמרו לי, בגילאים שונים, בעיקר מה לא לעשות. והשורה האחרונה, אגב, היא אחת מעשר הדיברות.

דְּבָרִים שֶׁבָּנוֹת צְ'כוֹת לָדַעַת
(חלק משיר)

אַל תִּתְלִי תַּ'תַּחְתּוֹן בַּחוּץ.
אַל תִּשְׁכְּחִי לִרְחֹץ תַּ'תַּחְתּוֹןבַּדּוּשׁ
אַחֶרֶת הַנְּמָלִים יָבוֹאוּ וְיֹאכְלוּ תַּ'לִכְלוּךְ.
אַל תִּשְׁתַּמְּשִׁי בַּמַּגֶּבֶת שֶׁל הַבָּנִים.
אַל תִּסְתָּרְקִי בַּלַּיְלָה.
אַל תֵּלְכִי בְּשֵׂעָר גָּלוּי.
אַל תַּרְאִי תַּ'כָּתֵף שֶׁלָּךְ.
אַל תִּלְבְּשִׁי מִכְנָס
חוּץ מִשֶּׁבָּעִיר.
אַל תִּשְׂחִי בְּיוֹם רִאשׁוֹן.
אַל תְּשַׂחֲקִי בְּיוֹם רִאשׁוֹן.
יוֹתֵר טוֹב לֹא תַּעֲשִׂי כְּלוּם בְּיוֹם רִאשׁוֹן
חוּץ מִלָּלֶכֶת לַכְּנֵסִיָּה, לִהְיוֹת בַּבַּיִת וְלָלֶכֶת לִישֹׁן.

(לשיר המלא)

שאלה: האם נוכל לדבר קצת על השיר הזה?
טוסיאטה: ודאי
שאלה: השיר הזה הוא רשימה, כמו שאמרת. לג'מייקה קינקייד, למשל, יש סיפור קצר בשם 'נערה' שכולו משפט אחד, רשימה, של דברים שאומרים לנערה מה לעשות, ובעיקר מה לא לעשות. במה, לדעתך, כוחו של שיר שכתוב כרשימה פשוטה, ללא הבעת רגשות כלל, פשוט רשימה?
ט: זה שיר-רשימה. ויש לו קצב, הוא גם נראה טוב על הדף, הרשימה של המצוות האלו נראית טוב על הדף.
ש: יש כאן חזרה על 'אל תעשי' כך וכך, וזה נותן צליל מסוים.
ט: בדיוק. הצליל הזה עובר, ומה שעובר זה הנחרצות של זה, קביעת העובדות, התדירות.
ש: הרושם הוא כאילו זה נכתב כלאחר-יד אבל וודאי שהכתיבה נעשתה בקפדנות, ובצורה אמנותית.
ט: בהחלט. אני זוכרת ששיחקתי עם זה הרבה כדי להגיע לקצב הנכון, לסדר הנכון וכדומה.
ש: זה נראה רשימה סתמית, אבל זה לא סתמי בכלל. זה מלא כוונות. אני חושבת גם ששיר כזה הוא שיר חתרני, כי מצפים משיר להיות פואטי, וזה כאילו רשימה בלבד, וכך הוא מרויח כוח רב.
ט: זה מוזר, אני מנסה לזכור למה כתבתי את זה. אני חושבת שכתבתי אותו כך כי רציתי לכתוב שיר-רשימה. ואז התחלתי לחשוב, אם אני רוצה שיר-רשימה, על מה אכתוב. והשורות הופיעו על הנייר. זה לא אומר שאני לא עובדת על טיוטות. אני כן. השיר אינו מופיע כמו קסם בלי שאקדיש לו עבודה.
ש: האם את עובדת הרבה על שיר, או שזה משתנה?
ט: כן, זה משתנה. אני תמיד חושבת, שהשירים הטובים ביותר שלי באים בשניה, כמו השראה. ואני לא צריכה לעשות אתם הרבה, אבל זה אחד למאה. היתר באים מהר, אך אני צריכה לעבוד עליהם: לא להסתכל עליהם זמן מסוים ואחר כך לעבוד.

אנחנו מדברים על אוטוביוגרפיה. הרבה חומר בספר הושפע באמת מהאוטוביוגרפיה שלי, אך לא ממש. אולי שיר או שנים בספר הם ממש ביוגרפיה שלי. כולם מבוססים איכשהו על הנסיון שלי, אך אני לוקחת לעצמי את החופש לשנותם, אם אני רוצה בכך. זה תמיד עירוב של בדיה ומציאות.

קוראת את השיר שנקרא באנגלית פאוסטינה, על זנזונת, שיר שהוא ססטינה. זה מעניין, כי זה עוד שיר שכתבתי כשכוונתי היתה לכתוב במבנה מסוים, ססטינה. האם כולם יודעים מה זו ססטינה?

הסבר: ססטינה - צורה מימי הביניים. מבנה של חזרתיות. ששה בתים שבכל בית שש שורות, ובכל בית חוזרת בסוף כל שורה אותה מילה מהבית הראשון, אך במיקום אחר. כלומר, בכל בית, בכל סופי השורות חוזרות אותן שש מלים. הבית האחרון, השביעי, מורכב משלוש שורות שבכל חצי שורה חוזרות אותן שש מלים.

טוסיאטה: רציתי לכתוב ססטינה. והסיבה שקוראים לזה פאוסטינה, כי נושא השיר זו זנזונת, מופקרת, או פאווקו בסמואית. הצירוף של פאווקו + ססטינה נותן את השם פאוסטינה. אני חושבת שזונה זה לא המונח המדויק, כי זו לא אחת שלוקחת כסף. השם הוא שילוב של המילה 'מופקרת' בסמואית יחד עם השם ססטינה. זה, כמובן, איננו שיר אוטוביוגרפי.

שאלה: במספר שירים שלך שמתי לב (וזה מעורר השראה) לגישה חזקה פרובוקטיבית מאוד, אולי תדברי על זה.
טוסיאטה: כל השירים בספר הזה מאוד פרובוקטיביים, כי אני כותבת כך. במיוחד כתבתי את הספר הזה כתגובה לכמה דברים בתרבות הסמואית שאני לא מסכימה אתם. אל תטעו, יש גם דברים טובים בתרבות הסמואית, אבל יש לנו גישה כזו: סמואה נהדרת, הכל נהדר, קוקוס על העצים, אירוח נפלא. אבל יש דברים שלא רוצים לדבר עליהם, למשל: גזענות, אלימות, מקום האשה בחברה. אז במישור מסוים, זו התגובה שלי, זו התגובה שלי להסתרת הדברים. אבל זה לא מוגבל לסמואה בלבד. זה בכל העולם. אפשר לקחת זאת לקונטקסט רחב יותר. את לא צריכה להיות סמואית כדי להתנסות בזה. את רק צריכה להיות אשה, יצור אנושי. כל הנושאים האלו הם אנושיים.

טוסיאטה על חיי משורר בניו-זילנד:
יש תמיכת ממשלה, זה לא בא כמשכורת חודשית, אך יש תמיכה גדולה של הממשלה בתרבות ובשירה. אתה יכול לבקש מלגה כדי לכתוב כדי להוציא ספר או כדי לעשות משהו אמנותי. רוב הכסף שלה בא ממענקי מחקר (חברות אקדמית), מה שהיא מכנה fellowship, שישה חודשים בשנה אתה יכול לקבל כסף ולשבת לכתוב ספר, תקבל גם מגורים.
בשנה הבאה, למשל, היא תקבל מלגה של כ - 25,000$ על מנת לכתוב ספר.

יש בניו-זילנד הרבה פסטיבלים של כותבים: משוררים וסופרים. הרבה פסטיבלים לאורך השנה, רובם ממומנים ע"י הממשלה.

ספר שירה יוצא שם במהדורה של כ 600 עד 800 ספרים.

שאלה: האם כתבת תמיד?
טוסיאטה: לא. התחלתי לכתוב ולפרסם רק לפני שש שנים, הייתי מלאת ביקורת-עצמית על עצמי, כך שזה לא בא לי בקלות.

שאלה: בואי נדבר על ביקורת עצמית, שיש לכל אחד מאתנו.
טוסיאטה: כן, זו כזו מפלצת. כשהייתי בת 10, כתבתי שירה לראשונה בבי"ס, ואהבתי זאת, אבל כשהייתי בת 15 - הפסקתי, כי היה לי את הרעיון, שאנשים כמוני לא כותבים שירה. חשבתי שרק אנשי "עילית" כותבים, ומאחר ואינני נמנית עליהם, לא חשבתי שיש לי זכות לכתוב שירה, או משהו אחר. כך לא כתבתי עד גיל 30. אתם יודעים, עשרים שנה זה היה עינוי איום, להרגיש שזה משהו שאת מתה לעשות אותו, אבל את לא יכולה. ותמיד זו את עצמך שלא מאפשרת לעצמך. הקול בתוכך אומר 'את לא יכולה לכתוב' 'מי את חושבת שאת' ' זה זבל', אתם יודעים. אני זוכרת שקראתי באותו זמן את מרגרט אטווד, הכתיבה שלה היתה יפה כל כך. וחשבתי: 'את יכולה לעשות את זה', 'לא, את לא יכולה', 'אני כן יכולה', 'לא יכולה'. זה היה סוג של עינוי כל הזמן. ובערך בגיל שלושים התחלתי לכתוב, רק לעצמי, אף פעם לא הראיתי את זה לאף אחד. כשהייתי בת 34 הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות זאת אבל לא ידעתי איך אני יכולה להוציא את השירה שלי מהארון ולפרסם אותה בציבור.

שאלה: אז איך זה קרה?
טוסיאטה: חייתי מחוץ לניו זילנד 10 שנים ואף פעם לא רציתי לחזור לניו-זילנד.
הייתי בכל העולם, פשוט נסעתי, 10 שנים, הייתי באפריקה, במזרח-התיכון (שנה, למשל, הייתי בסיני), אנגליה, אירופה, והחלטתי שאני חייבת לכתוב, וידעתי שהמקום היחידי בו אוכל לכתוב זה ניו-זילנד, בגלל שזה המקום היחידי בו אוכל לגייס קצת כסף על מנת שאוכל לכתוב. ונסעתי לניו-זילנד לחופשה, וראיתי אמנים אחרים: במאים, ציירים, פשוט חיים את האומנות שלהם, וחשבתי, אם הם יכולים לעשות את זה, אז גם אני יכולה לעשות זאת.

אבל אותו המבקר הפנימי, הקול הקבוע הפנימי ש'סגר' אותי, לא הניח לי, זה משהו שאני חיה אתו כל הזמן, אבל - עבורי - את צריכה למצוא דרכים כדי להניח אותו בצד כשאת כותבת. כי אם את מאפשרת לקול הזה להביס אותך כשאת כותבת, את לא יכולה לעשות כלום, את כותבת כמה שורות ואומרת לעצמך 'או, אלוהים, זה זבל' ואת זורקת את זה דרך החלון, את צריכה למצוא דרכים להניח את הקול הזה בצד כשאת כותבת. ואתם ודאי מכירים את הטכניקה של כתיבה חופשית, שלושה עמודים. בלי להפסיק. מניחים את העט על הנייר ולא מרימים, ואם אין לך מלים פשוט חוזרים על המלה האחרונה, פשוט ממשיכים כך.

שאלה: מכנים זאת גם כתיבה אוטומטית. אז זה מה שעוזר לך, כתיבה אוטומטית?
טוסיאטה: כן. אומרים שאחרי שלושה דפים את עוברת את מחסום הקול הזה, המבקר הפנימי שבראשך, ואת עוברת את מחסום הזבל הישן הזה שאת תמיד כותבת. ובעמוד השלישי, ייתכן ותגיעי למשהו מעניין, משהו שמגיע מהלב. זו שיטה טובה, לדעתי, ואם את יכולה לעשות זאת כל יום, זה פשוט נהדר.

שאלה: ומה בנוגע לאותו קול, אותו מבקר פנימי, אחרי הכתיבה?
טוסיאטה (נאנחת): כן, גם זה. אחרי הכתיבה, ודאי, את צריכה לעבוד, יש לך את הטיוטות, אבל את לא רוצה להשמיד אותן, כן? אני חושבת, כשאתם מתחילים, אתם חייבים להיות טובים לעצמכם. וגם אם השיר איננו מושלם - הניחו לו. שימו אותו בצד. אני נוהגת, אחרי שסיימתי לכתוב שיר, להניח אותו בצד, אולי לשבוע, ורק אז מסתכלת בו, כי צריך לתפוס מרחק מן השיר. גם להראות זאת למישהו אחר שאתם בוטחים בו, בדעתו הפואטית. ושאתם יודעים שיתיחס אליו בעדינות. אני לא מתכוונת שיאמר 'אה, זה פנטסטי' על כל מה שתכתבו. שיר הוא דבר מאוד אישי, אתם לא יכולים להראות אותו לכל אחד, עליכם לבחור בזהירות רבה למי אתם מראים אותו.

אני חושבת שיכול להיות מעניין אם כולכם תכתבו על הפחדים שלכם מכתיבה: ודאי תגלו שלרובכם יש אותם הפחדים: "זה רק אני שלא יכול", "אני כשלון מוחלט". לפעמים זה טוב לשמוע מה אומר מישהו אחר, ואז תראו שאתם באותה סירה.... אני עוברת את זה כל הזמן. הספר שאני עובדת עליו עכשו, 90% מהזמן אני חושבת, "זה לא שווה, זה לא שווה, אני לא יכולה לפרסם אותו, זה נורא," וב - 10% הנותרים מהזמן אני חושבת, "האמת היא שזה טוב למדי".

שאלה: יש גישה שהאמן צריך לסבול, לכתוב תוך יסורי-כתיבה.
טוסיאטה: אישית אני לא מאמינה בצורך לסבול, בזה שאנחנו אמורים להיות אמנים מיוסרים. יש דרך אחרת לעשות זאת, בלי כמעט-להרוג-את-עצמך. אני חושבת שזו הדרך הנכונה.

שאלה: כשאמרת שהתחלת לכתוב בגיל 34, חשבתי שאת בת 25...
טוסיאטה: אני? אני בת 40! תודה רבה. הייתי רוצה להיות בת 25, אבל לא.

שאלה: על עירוב בדיה עם חומרים אוטוביוגרפיים. יש לי ספקות בכתיבה של עצמי: מצד אחד אני חושבת שעלי להיצמד למציאות, ומצד שני אני מבינה שכשמוסיפים בדיה קל יותר לכתוב וזה גם מוסיף עוצמה לכתיבה. האם את מוסיפה בדיה לאוטוביוגרפיה בכוונה, או שזה בא כך?
טוסיאטה: אני מוסיפה בדיה בגלל שאני מנסה להגן על עצמי, וגם בגלל שאני חושבת שתפקיד האמן... אני חושבת שאם נצמדים לפעמים למה שהיה בדיוק זה לא יהיה מספיק חזק כמו שהרגשת אז, זה תלוי. אם החלטת לכתוב אוטוביוגרפיה, זה בסדר גמור, אבל כיצירת אמנות... זה על קבלת החלטה אמנותית, החלטה מה תהיה האמנות שלך, ואז יש אפשרות לא להיצמד לאמת, אלא אולי ללכת במסלול אחר.

שאלה: אחרי שהיית כאן חודש, אני תוהה: אם היית חיה כאן, האם היית כותבת מה שאת כותבת שם, או שאת מושפעת ממה שקורה סביב?
טוסיאטה: אני מאוד מושפעת מהסביבה שלי, מאוד מושפעת. מה שאני כותבת כאן שונה מאוד ממה שאני כותבת במקום אחר. זו הפעם הרביעית שלי כאן בישראל, לפני כן הייתי לפני עשר שנים, ומעניין מאוד לראות - ולהרגיש - את השינויים.

שאלה: מה ראית?
ט: יש דברים נהדרים, כי יש לי יחסים מאוד קרובים עם אנשים, כמו עם חדוה הרכבי ועם בברלי (ממשכנות שאננים), וזו דרך מיוחדת מאוד להיכנס לתרבות - התיידדות עם אנשים. הניגוד לזה הוא להסתובב ברחובות תל-אביב, לנסות לשלוח כסף הביתה, ולחוות אנשים ממש מגעילים בבנק, נוזפים בי, וזה ממש אחרת מה שברחובות, שם האנשים ידידותיים. גם אני השתניתי בעשר שנים.
אך ברור שישראל השתנתה בעשר שנים. הלכתי להר הבית ולא נתנו לי להיכנס לכיפת-הסלע, התאכזבתי מאוד, לפני עשר שנים הלכתי, נגעתי בסלע, כן, הכל השתנה. אני בטוחה שאני אחזור שוב.

ש: אולי תקראי את השיר שכתבת בירושלים, בביקורך הקודם?
ט: זה שיר ירושלים קשה קצת.
כשביקרתי בירושלים לפני עשר שנים הלכתי לכנסיה קטנה, או מערה, שנקראת 'מערת החלב'. אולי זה בבית-לחם. הסיפור הוא, שכשיוסף ומרים היו בארץ ישראל, למרים הפסיק החלב בו היניקה את התינוק, וקצת חלב נשפך על הקרקע, וכל המקום הפך לבן. זו מערה חמודה מאוד, אומרים שאם יש לך בעיות בהנקה, או בעיות פוריות, את צריכה ללכת לשם... זה מה שהתחיל את השיר. זה לא שיר חמוד בכלל. השיר נקרא 'סוסו'. 'סוסו' פירושו חזה, וגם חלב. שני פירושים לאותה מילה.
רק אומר לכם שמעיליא בסמואית פירושה מרים; יש 3 דמויות בשיר: 2 דמויות סמואיות: מלי וסיפא, הן ורסיות של מרי ויוסף. לא דומות להן בכלל, אבל בכל אופן, הנה השיר:

סוסו (קטע מן השיר)

"... אֶתְמוֹל מָאלָא בָּאָה הַבַּיְתָה וְלֹא אָמְרָה כְּלוּם
רַק עָשְׂתָה דּוּשׁ וְבִּשְּׁלָה אֹכֶל וְהָלְכָה לַמִּטָּה
לֹא רָצְתָה אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל מַה שֶּׁהִיא הֲכִי אוֹהֶבֶת קַאלֵא פּיסוּפּוֹ
אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים הִיא כּוֹעֶסֶת עַל מִישֶׁהוּ
לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים אָז שֶׁיֵּשׁ לָהּ הַתִּינוֹק בַּבֶּטֶן שֶׁלָּהּ
אָכַלְנוּ אֶת כָּל הַקַּאלֵא פּיסוּפּוֹ כִּי גַּם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ הֲכִי. .. "

(לשיר המלא)

ש: כשאת כותבת את שומעת איך את קוראת את השיר?
ט: כן

ש: הקול השירי שלך הוא כמו של ילדה קטנה.
ט: זו דרך נכונה להגדיר זאת. אף פעם לא חשבתי כך.

ספר שיריה:

Wild Dogs Under My Skirt, Victoria University Press, 2004. לינקים (באנגלית):

* New Zealand Book Council

* Best New Zealand Poems 2004