 |
פיונה סמפסון
תרגם מאנגלית והוסיף מבוא: אמיר אור
שירתה של פיונה סמפסון עלולה להטעות קורא שאינו אמון על צופני האנדרסטייטמנט
הבריטי. סמפסון, שהיא כיום מן הקולות הנשמעים ביותר בדור החדש של השירה
הבריטית, מסמנת למעשה מרד אינטלקטואלי שסגנונו המדוד הוא סוג של עמדה
נחרצת: שירתה מבטאת תפנית ואולי אף דחייה של השירה החברתית-מעמדית
שאפיינה את הדור הקודם בשירה הבריטית, שנציגיו המובהקים הם קרול אן דָפִי
וסיימון אַרְמִיטַג'. על רקע מסורת השירה הבריטית המודרנית סימנו ספריה כיווּן מקורי
ויוצא דופן. לאחר שבשנות התשעים גויס בבריטניה הקול השירי לשיח הסוציאלי,
סמפסון תבעה מחדש את כבודה ההגותי של הפואטיקה בלי לעקר אותה מן האישי,
וחיפשה בשירתה תובנות רחבות ומעודנות יותר.
סמפסון לא באה מרקע בריטי אופייני: היא נולדה ב-1963 בוויילס כבת מאומצת
להורים יהודים, והחלה את דרכה המקצועית בתחומי העבודה הסוציאלית והמוזיקה. היא
נטשה קריירה של נגנית כינור קלאסית, למדה באוקספורד ובנימיגן, וכתבה את עבודת
המחקר שלה בתחום הפילוסופיה של הלשון. כבר עם הופעת ספרה הראשון לפני יותר
מעשור (אנשי פיקסו, 1994) זכתה שירתה לתגובות נלהבות. השירים תורגמו לשמונה
שפות, ואנשי פיקסו שזיכה אותה בפרסים רבים, בריטיים ואירופיים, סימן ציוּן דרך של
אלטרנטיבה פואטית.
מעֵבר להרפתקה הלשונית שיוצרת סמפסון בשיריה, אפשר לראות בדרך ההזרה שהם
מפעילים על הקורא את אחת מתרומותיה העיקריות לשירה העכשווית. לאורך דרכה הלא
ארוכה עדיין סמפסון שבה ויוצרת הזרה אף בסגנונה שלה: נדמה שהדחף הזה לסובב
פעם ועוד פעם את הקוביה ההונגרית של החיים והשפה לצירוף-משמעות חדש - ולוּ רק
על מנת לחוש אותם בעוצמה חדשה - אינו מרפה ממנה.
תובנותיה של סמפסון הן לא פעם מזעזעות בעדינותן לא פחות מאשר בכח חדירתן
האינטלקטואלי. דומה שבספריה האחרונים (תעודת לידה, 2003, המרחק בינינו, 2005 )
ההזרה הסמפסונית רותמת אליה ביתר שׂאת גם את הצורה: היא אינה מהססת
לשבור אף את המבנה התחבירי של המשפט על מנת להתעכב על הרגע המרגיש והקולט;
בדרך זו היא מצליחה להשתהות בנגיעות מכחול לשוניות על התחושות הדקות ביותר של
הלשון והמציאוּת, ועל תהליכי חוויה החומקים לא פעם גם מן המבט הרגיש יותר של
מסורת השירה המוּכּרת.
מעֵבר לדגמים שהיא מַציבה בכתיבתה שלה היא טובעת את חותמה כיום גם
כעורכת כתב-העת המרכזי: "Poetry Review", ומקדמת שירה "חושבת" אל מרכז
הבמה של הספרות הבריטית. בשירה "חושבת" כוונתי למכלול הרחב של שירה
שעניינה המרכזי בחיפוש דרכי ראייה ותובנה דרך היצירה עצמה. המסורת
האמריקנית, שממשיכה להניב שירה מסוג זה בשפע (ס.ק. ויליאמס, לואיז גלוק, ג'ורי
גרהם, ג'ניפר אטקינסון) נתפסה ועדיין נתפסת בעיניים בריטיות כאינטלקטואלית מדי,
מדברת מדי, עסוקה מדי באני, לא מהוקצעת דייהּ, ובקני המידה של קוד
האנדרסטייטמנט הבריטי - לא פעם גם סנטימנטלית מדי. אולם, בהכללה, קשה לומר
שמשוררים בריטיים אכן הוטרדו בהשוואות מסוג זה - אדרבה, זה זמן רב הם הסתגרו
בשלהם, בחוסר עניין מופגן לכל שירה אחרת. הם שִׁכללו את התיאור, דיברו מתוך
פרסונות חברתיות, והסתירו את האני. על רקע זה, מה שסמפסון ואחרים (פיטר
פורטר, ג'ון ברנסייד, רובין רוברטסון, מייקל שמידט) מדגימים כיום באופן שונה ועם
רגישויות פואטיות בריטיות, הוא שלמעשה מדובר במוקד שונה שסביבו מתעצב
השיר החושב: מוקד חתרני שבא להציב את חייו הפנימיים של היחיד כמשקל-נגד
לדיכוי המנטלי שמופעל עליו על ידי שטיפת המוח של תרבות הבידור והרייטינג,
המטַפּחת בּוּרוּת פשטנות וקסנופוביה משני עברי האוקיינוס. כפי שניתן לראות
במידות שונות אצל כל הנזכרים למעלה ובאופן גלוי לגמרי בשיריה של סמפסון,
השיר מתעצב סביב התהליכים המנטליים של כתיבתו, של האני החוקר את קיומו.
המרחק בינינו, ספר תרגומיו של אמיר אור לשיריה של פיונה סמספון, ראה אור זה עתה בהוצאת "קשב לשירה".
שירים מן הטוֹכארית
1
כְּשֶׁעָרְכוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִתַּחַת לָעֵץ
רָאִיתִי אֶת הָרָעָב שֶׁלְּךָ וְהִתְבַּיַּשְׁתִּי.
הִתְכַּסֵּיתִי בְּמִלִּים וּבִשְׁתִיקָה
לִקְטֹעַ אֶת הַקָּו
שֶׁבֵּין פִּיךָ לְפִי.
גָּלוּת מַשְׁחִירָה אֶת לְשׁוֹנְךָ בְּיֶדַע.
אִישׁוֹנֶיךָ הַשְּׁחֹרִים רְעֵבִים לְרַעֲבוֹנִי.
מִדֵּי יוֹם
בַּתַּנּוּר שֶׁל פִּיךָ
אַתָּה צוֹרֵב וּמַתְפִּיחַ אוֹתִי.
אֲנִי לֶחֶם חֻקְּךָ. טַעְמִי כָּאֵפֶר.
אֱכֹל אוֹתִי.
2
נְשִׁימָתְךָ נוֹגַעַת בְּלֶחְיִי
כְּמוֹ יְדִידוּת;
שַׁלְהַבְתָּהּ שׁוֹאֶגֶת בְּאָזְנַי.
כְּשֶׁהִנַּחְתָּ אֶת יָדֶיךָ סְבִיב צַוָּארִי
לֹא יָדַעְתִּי אִם אֲנִי גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה.
עַצְמוֹתַי פּוֹרְחוֹת אֶל הַיְקוּם
וּמַתְחִילוֹת לָשִׁיר -
תִּפְזֹרֶת צִפֳּרִים קְטַנּוֹת.
הַאִם הָרַגְתָּ אוֹתִי
אוֹ אָהַבְתָּ אוֹתִי?
לַיְלָה עוֹלֶה מִן הָאָרֶץ
תָּמִיד אוֹתוֹ לַיְלָה
עִם צִפָּרְנָיו
בְּבִטְנִי.
3
אַתָּה שָׂם אֶת עוֹלָמְךָ בֵּין שִׁנַּי.
אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת:
הַכְּלִי הַיָּפֶה עַל לְשׁוֹנִי
פְּלָדָה נֶהְדֶּרֶת.
מִלּוֹתֶיךָ שָׂמוֹת לִי אֶת הָרֶסֶן.
לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים?
אֶל כְּאֵב שֶׁשּׁוֹבֵר
כָּל עֶצֶם בְּפָנַי?
אַתָּה מֵנִיעַ אֶת מִלּוֹתֶיךָ
בְּשֶׁקֶט, מְמַלֵּא אֶת פִּי בְּעוֹלָם.
מַטְבֵּעַ מַבְהִיק וָמָר.
הַפְּרָחִים הַסּוֹדִיִּים
רְאֵה.
שׁוּרָה פּוֹתַחַת אֶת בְּשׂוֹרָתָהּ
אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ הַדְּחוּפָה.
בָּרְחוֹב הַנִּדְהָם
חֻלְצָתְךָ הַלְּבָנָה הִיא מִפְרָשׂ קְפוּל רוּחַ
מֵאֲחוֹרֵי הַמִּזְרָקָה
עַנְפֵי חֹרֶף מְלֻטָּשִׁים
מְנֻצִּים
אוֹתוֹת כָּבוֹד, זֵרִים, קְוֻצּוֹת סְרָטִים שֶׁל כָּאן
לְהִצְטוֹפֵף עַל חָזְךָ.
מהספר  , 2007
חוף טרומפלדור
מַיִם בּוֹהֲקִים נִשְׁבָּרִים
עַל חוֹל -
נְשִׁיפָה
קִצְבִּית
וְאָז הַגְּרִיפָה הַמְעֻדֶּנֶת לְמַטָּה
מִבַּעַד לְגַל הַצְּדָפוֹת
שַׁלְפּוּחִיּוֹת מֶלַח פּוֹרְחוֹת בֵּין בְּהוֹנוֹתַיִךְ
כְּפִרְחֵי קֶצֶף
שֶׁנֶּאֱסָפִים
מְמוֹסְסִים
אֶת קְצֵה הַבֹּהַק הַטָּהוֹר
שֶׁמֻּחְלָק כָּאן לְמֶשִׁי
בְּוָרֹד וְכָחֹל שֶׁל יָם.
מִבַּעַד לְצֶבַע חִוֵּר
אַתְּ כִּמְעַט יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר
עַצְמוֹ:
גַּלֵּי סִיבִים מְאִירִים, וְכָל גַּל מוֹשֵׁךְ נְקֻדַּת צֶבַע
עַד לִשְׂפַת עֵינֵךְ
וּבַחֲזָרָה -
גְּרִיפָה נִמְשֶׁכֶת, הָלוֹךְ וָשׁוֹב,
שֶׁל עָכוּר
וּבָהִיר -
מַבָּטֵךְ חוֹטֵף אֶת רִיסֵךְ
כְּמוֹ פְּגָם קָטָן בַּנּוֹף
צִלּוֹ שֶׁל
עַצְמֵךְ
שֶׁנּוֹפֵל מִבַּעַד לָעֲדָשָׁה הַמִּתְרַחֶבֶת
שֶׁל הַשָּׁמַיִם.
עַכְשָׁו גַּלְגְּלִי בַּחֲזָרָה
אֶת כָּל הַסִּדְרָה שֶׁל סִימָנֵי הַדֶּרֶךְ הָאֵלֶּה - הָעַצְמִי, הָרִיס -
וְעַד לַפְּרֻדָּה
שֶׁרוֹעֶדֶת עַל סִפֵּךְ, שֶׁכִּמְעַט הוֹפֶכֶת לִהְיוֹת
אַתְּ;
הִיא תְּלוּיָה בְּתוֹכֵךְ
רֶגַע אַחַר רֶגַע, שַׁקְדָנוּתָהּ
בַּת מִילְיוֹנֵי שָׁנִים.
וְזֶה חוֹלֵף בָּךְ
כְּמוֹ שִׁנּוּי בַּטֶּמְפֶּרָטוּרָה -
אַתְּ נְתוּנָה לְחַסְדֵי שַׁרְשְׁרוֹת
וְתָאִים
שֶׁל מַיִם:
*
הֵם שׂוֹחִים בְּרִקְמוֹתַיִךְ
מְהִירִים־כַּסְפִּיתִיִּים. נֶאֱחָזִים זֶה בָּזֶה
מִשְׁתַּנִּים -
רֶגַע אֶחָד אַתְּ מְכֻסָּה,
בָּרֶגַע הַבָּא
חֲשׂוּפָה
לִפְרֻדּוֹת נַשְׁכָנִיּוֹת שֶׁל אֲוִיר;
הַתִּגָּר שֶׁהֵן קוֹרְאוֹת עַל גְּבוּלוֹתַיִךְ
וְאָז הַוִּתּוּר.
רֶגַע אַחַר
רֶגַע
הֵן מְאַמְּצוֹת אוֹתָךְ
וְנוֹטְשׁוֹת אוֹתָךְ
כְּאִלּוּ לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת מָנוֹחַ
לַמְּכוֹנָה הַזֹּאת, פְּרוּדַת הָאֶצְבָּעוֹת,
(רִיר, סֹמֶק, לַחַץ בַּכִּלְיָה),
שֶׁבָּהּ אַתְּ מְמִירָה מַיִם לְאוֹר.
*
עוֹמֶדֶת בִּלְבוּשׁ מְגֹהָץ, מַחֲזִיקָה
אֶת הַנַּעֲלַיִם בַּיָּד,
הַיָּם נִרְאֶה כְּמוֹ מָסָךְ זוֹהֵר
סְפוּג רִצּוּדִים, אוֹ
מָתוּחַ
כְּמוֹ עוֹר
עַל פְּנֵי עַצְמוֹ:
מָסָךְ לַחֲדַר־הַחוֹף
שֶׁבּוֹ גַּרְתְּ מֵאָז יַלְדוּתֵךְ
מַקְשִׁיבָה לַיָּם בְּקוֹנְכִיַּת הָאֹזֶן.
קַל לְהָמִיר אֶת עוֹר הַפִּיל שֶׁל הָאוֹקְיָנוֹס
בַּיָּם הַתִּיכוֹן הַתְּזָזִי הַזֶּה,
הַמְסַנְוֵר
שֶׁמּוֹשֵׁךְ הֲבָרוֹת עַתִּיקוֹת
לְעֵבֶר כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ -
סָלָט שֶׁל פַּחִיּוֹת קוֹלָה, חֲבָלִים,
שִׁרְיוֹנֵי צְדָפוֹת מְפֹרָקִים.
רֵיחַ הַבָּצָל הַמִּטַּגֵּן עַל הַטַּיֶּלֶת
מַכֶּה בָּךְ
כְּאִלּוּ נִצְלוּ
עַל בֹּהַק הַיָּם עַצְמוֹ;
מַיִם נֶעֱרָמִים וּמִתְמוֹטְטִים
כְּמוֹ מֵאָה כִּסְאוֹת נוֹחַ -
שֶׁקֶר עַלִּיז.
מַיִם
תָּמִיד נִדְחָקִים כְּנֶגֶד מַיִם
כְּאִלּוּ יָכְלוּ לְמוֹסֵס אֶת עוֹרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם.
*
הָעִיר הַמּוֹדֶרְנִית
שֶׁרוֹטֶטֶת
מוּל שְׁמֵי הַבֹּקֶר
וְשׁוֹלַחַת מַעְלָה אֶת מִגְדָּלֶיהָ
בְּלֶהָבוֹת לְבָנוֹת מֵאֲחוֹרַיִךְ
הִיא הֲזָיָה.
הִיא זָזָה בָּאוֹר
כְּמוֹ שֶׁמַּיִם
מַעֲבִירִים כֶּתֶם בֹּהַק מִמָּקוֹם לְמָקוֹם -
אֵלֶּה הֵם מַלְאָכִים בִּדְיוֹנִיִּים,
פִּרְצֵי זֹהַר עַל־טִבְעִי
שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר אֶת יָדֵךְ בַּעֲדָם;
שֶׁנְּמַסִּים
תַּחַת צֵל כַּף רַגְלֵךְ
כְּשֶׁאַתְּ מְנַסָּה לִפְסֹעַ פְּנִימָה
לְהִטָּבֵל בִּטְבִילָתָם הַצּוֹנֶנֶת
הַזּוֹהֶרֶת.
תָּמִיד הַהִתְמַזְּגוּת הַזֹּאת,
כְּמוֹ שֶׁזְּרָמִים בְּתוֹךְ נַחַל
מִתְגַּלְגְּלִים אֵלֶּה עַל אֵלֶּה, כְּמוֹ אֶבֶן עַל גַּבֵּי אֶבֶן
מִתְעַגְּלִים זֶה עַל פְּנֵי זֶה
אֲבָל בִּלְתִּי מִתְמוֹסְסִים -
בְּגוּפֵךְ שֶׁלָּךְ, בְּשַׁסְתּוֹמָיו, בְּנִימָיו
הֵם צֵל
וְזֹהַר אָדֹם עָמֹק;
הֵד רְפָאִים שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת
מִתְגַּלְגֵּל כְּנֶגֶד הָאוֹר
בֵּין נְתִיבֵי הַשַּׁיִט,
צָף לְעֵבֶר
אֵיזוֹ תְּמוּנַת אֹפֶק -
כֶּתֶם אוֹר עַל מַיִם.
מהספר , 2007
הערה: השיר נכתב בעקבות ביקורה של המשוררת בארץ במסגרת פסטיבל "שער" 2005
על המתרגם
אמיר אור, יליד 1956, הוא משורר, מתרגם ועורכו הראשי של כתב העת "הליקון".
ספר שיריו האחרון מוזיאון הזמן, ראה אור ב 2007 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
|
|
