הַשָּׁמַיִם הֵם מְעִיל שֶׁבְּתוֹכוֹ פּוֹעֵם לֵב הָאֲדָמָה. הוֹי, רָאִיתִי אֶת הַזְּמַן בְּנָפְלוֹ לְאִטּוֹ לְתוֹךְ הָרוּחַ, אֶת הָעֲנָפִים בַּהֲנִצָּם לִכְדֵי דִּבּוּר אֵינְסוֹפִי וְאֶת הַצֶּ'לּוֹ הַחוּם שֶׁל הַסְּתָו כְּשֶׁהוּא נוֹדֵד לְבַדּוֹ בֵּין הַגְּזָעִים. לֹא אַהֲבָה חֲסְרַת-מָנוֹחַ אֶלָּא אַהֲבָה טוֹבָה מְמַלֵּאת אֶת הַלֵּב כְּמוֹ שֶׁהַשֶּׁלֶג מְמַלֵּא אֶת מְאוּרוֹת הַחֹרֶף. בְּמֶשֶׁך כָּל הַחֹרֶף קִּפֵּץ כַּדּוּר אָבָק קָטָן הָלוֹךְ וָשׁוֹב, הָאֶשְׁנַבִּים נִפְתְחוּ כְּדֵי שֶׁהַבְּכִי יָבוֹא וְיֵלֵךְ וּבֵין הָעֶרֶב לְבֵין הַלַּיְלָה שָׁר אֵיזֶשֶׁהוּ בָּהִיר מְצֻנָּן. אַהֲבָה טוֹבָה הִיא גֶּשֶׁר הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמְּכוֹנִיוֹת הַמִּתְגַנְּבוֹת, אֶת גֶּשֶׁם הַשֶּׁלֶג. הִיא מְלַטֶּפֶת אֶת הָרֹאשׁ. אֶת הַשְּׂעָרוֹת וְאֶת הַמַּחְשָׁבוֹת כְּמוֹ שֶׁהַגֶּשֶׁם מְלַטֵּף אֶת בֵּית-הַהַבְרָאָה וְאֶת יַעַר הָאֳרָנִים הַזָּקֵן. כָּל הָאַהֲבָה כָּאן בַּשֶּׁלֶג הַמּוּעָט, בְּכַדּוּר הָאָבָק הַמּוֹסִיף לְהִתְכַּדְרֵר, בְּחֹפֶן הַבֹּץ שֶׁנָּעִים לְהַחְלִיק בּוֹ. אֵי-שָׁם מוֹלִיךְ הַגֶּשֶׁר לַמֶּרְחַקִּים. אֵי-שָׁם בּוֹהֲקִים הַתַּפּוּחִים בְּאֶמְצַע הַשֶּׁלֶג, וְהַגַּגּוֹת גּוֹלְשִׁים לְעֵבֶר עֲרֵמוֹתָיו. אֲבָל אֲנִי כְּבָר נוֹפֶלֶת לְאִטִּי וְכָךְ גַּם הַזְּמַן שֶׁבִּי. אֵין לִי מָה לוֹמַר עוֹד, הִנִּיחוּ לִי לָנוּחַ. נוֹתְרוּ רַק שְׁנֵי סְתָוִים, הָאֶחָד וְהָאַחֵר, שֶׁאָז נוֹשְׁרוֹת צַמּוֹת הַדָּגָן וְהַגַּרְגֵּר שׁוֹאֵף לְמוֹתוֹ, לַיָּחִיד שֶׁאוֹתוֹ הוּא יוֹדֵעַ לִפְנֵי שֶׁיֵּחָטֵף. בְּשֶׁקֶט, עַכְשָׁו בְּשֶׁקֶט מֻחְלָט. הַיּוֹם כְּבָר מַחְשִׁיךְ בִּי, לַלַּיְלָה יֵשׁ בֹּהַק מוּזָר. סירקה טורקה, מהספר עמוק בלב היער , 2006.