file_0

פופיוט: פרודיה בשירי תפילה ישראליים

שירי התפילה הישראליים עושים שימוש רב בפרודיה. תופעה זו היא ביטוי של השפעת התרבות הפופולרית התקשורתית וההומוריסטית על התפילה, תופעה שאנו מכנים פופיוט (poprayer). הפופיוט הוא ההזדמנות של השירה היהודית הקדומה (הפיוט) לקפוץ היסטורית ופואטית לתקופה אחרת, ולהתעדכן בחידושיה על מנת להפוך שוב לרלוונטית עבור המשוררים והקוראים. אנו נבקש לתאר תופעה זאת באמצעות שני שירים של דוד אבידן, בן דור שנות החמישים של המאה העשרים, ואדמיאל קוסמן, בן דור שנות השמונים של אותה מאה. לשם כך נאפיין מונחים מרכזיים בהרצאתנו: שיר תפילה, שירה ישראלית, פופואטיקה ופרודיה.

בקרבת מקום, אנתולוגיית שירי התפילה שערכנו, הגדרנו שיר תפילה כשיר בקשה משום שהשורש של המילה תפילה, פ.ל.ל., רומז למשמעות הראשונית של התפילה, לבקש ומשום שהתפילה הראשונה המופיעה בתנ"ך היא תפילת בקשה. באופן כללי, ניתן לומר ששירי תפילה הם בקשה כפולה לאל. הבקשה הראשונה היא לזכות בקרבת האל, והבקשה השנייה היא בדרך כלל בקשה ספציפית של המשורר, למשל, לזכות בגאולה, בשער לזכות קבוצתו האהודה או בכך שיגיע האוטובוס לו הוא ממתין.

השירה הישראלית המודרנית היא תקופה פואטית-היסטורית ייחודית בשירה העברית. נתמקד בשני מאפיינים סגנוניים מרכזיים של התקופה: תקשורתיות והומור, שהוא ביטוי מענג של תקשורתיות. מאפיינים אלו הם ביטוי להשפעת העצמאות המדינית של העם היהודי על הספרות. כינון מדינה איפשר לאומה הדוברת לשונות שונות החיה בפזורה מחוץ לזמן ולמקום ריבוניים, ליצור זהות מגובשת באמצעות הישראליות. הישראליות מחייבת שיח המעוגן לא רק במקורות ובמיתולוגיה הלאומיים, קרי, בטקסטים, אלא גם ביומיומי, באזרחי, באוניברסלי, ולכן עליו להיות תקשורתי, פחות פתטי, אניגמטי ונמלץ. התקשורתיות וההומור הם גם ביטוי של השפעת התרבות הפופולרית. מדינת ישראל היא מדינה שקפצה למשפחת המדינות בתקופה בה התרבות הפופולרית הפכה להיות דומיננטית. מכאן, כתם לידה של הישראליות הוא התרבות הפופולרית והוא ניכר בין השאר גם בספרותה.

הפואטיקה של התרבות הפופולרית היא הפופואטיקה. הפופואטיקה היא המקבילה הספרותית של הפופארט. פופואטיקה היא פואטיקה המושפעת מתכנים של ז'אנרים פופולריים, כגון קולנוע וטלוויזיה, ומצורותיהם, למשל, התסריט, המערכון והפזמון. אחד המאפיינים המרכזיים של הפופואטיקה הוא השימוש הרב בפרודיה וזאת עקב מאפייניה התקשורתיים, ההומוריסטיים והביצועיים (פרפורמנס), האופייניים לתרבות הפופולרית. הפופיוט הוא ביטוי של הפופואטי.

הפרודיה היא יצירה תרבותית, אשר מְחקה באופן פולמוסי ולרוב הומוריסטי יצירה תרבותית אחרת. הטקסט הפרודי מזהה בטקסט המקורי מאפיינים נוחים להגחכה. אלו מאפיינים של תבניות מקובעות, סנטימנטליות, ארכאיזמים, מניירות וכיוצא באלה, ומעוות אותם, למשל על ידי הגזמה, המעטה, היפוך הגבוה, העלאת הנמוך וכדומה.

הפרודיה משתמשת גם בסוגי צחוק והומור תוקפניים ולרוב מנמיכים. נמנים עליהם לעג, גיחוך, בוז, הומור שחור; וכן מגוון של אפקטים הומוריסטיים, כגון אירוניה, סטירה, גרוטסקה ואיגיון. על פי רוב פרודיה על יצירה אינה ביטוי של הומור לשמו, אלא שהומור הוא מגמתי ונועד לחזק את המסר הפולמי והמתקן של הפרודיה (Dentith, 2000).

לפרודיה תפקיד של היפוך נורמות ספרותיות בצומת ספרותי היסטורי. זהו  תפקיד פוליטי וביקורתי במערכת הספרותית, המבטא את הצורך של הדור הנוכחי להשתחרר מן המודל והחוקים שקדמו לו. הווה אומר, הפרודיה היא סימפטום של מעבר בין תקופות היסטוריות ומשרתת את הדור הצעיר, כמכשיר לאימון ולשליטה בטקסטים קודמים על מנת להורידם מגדולתם.

אף על פי שהפרודיה היא בעיקרה תבנית ספרותית חתרנית, היא מתבססת על תפישה שמרנית הקובעת כי יש קנון, ואף משמרת אותו: והרי ללא קנון הקורא אינו יכול לזהות את המקור, ופרשנות הטקסט נפגמת. לכן הנטייה היא ליצור פרודיות על יצירות פופולריות (Hutcheon, 1985: 18). מצב זה יוצר את הפרדוקס הפרודי: באמצעות ציטוט פרודי מְחַיה הפרודיה את המקור ואף משמרת אותו כיצירה חדשה ורלוונטית על ידי הטקסט המאוחר. פרדוקס זה אף מסביר מדוע יש פרודיות הנובעות מהערצה למקור (189 :2000 Dentith,). הפרודיה מזהה את גרעין הכוח של המקור ופוגעת בטקסט המקורי עצמו באמצעות מקור כוחו שלו. אולם מקור הכוח של הטקסט המקורי הוא אותו מקור כוח הנערץ על מחבר הטקסט המאוחר. בפרפרזה על דברי חז"ל, "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה" אפשר לומר באופן אירוני: אמור לי על מי אתה עושה פרודיה ואומר לך מי אתה. זו תמצית הפרדוקס הפרודי: היוצר הפרודי מגדיר את זהותו הספרותית דרך יריבו.

הפרודיה בשירי התפילה הישראליים היא נשק איקונוקלסטי בהתמודדות של השירה העברית המודרנית עם הסמכות המקודשת של המקורות ובו זמנית ניסיון פרדוקסלי לשמר את הרלוונטיות שלהם לתרבות היהודית המתחדשת. שירי התפילה הישראלים אימצו את העמדה הפרודית על מנת לעצב זהות רוחנית עדכנית המתאימה למשורר עצמו, לזמן ולמקום. זהו ניסיון מהפכני מבחינה פוליטית וביקורתית היות והוא מבוסס על שפגאט בין הפרודי-הומוריסטי לבין הרליגיוזי. הרי, יש ניגוד בין הנומינוזי או מעורר היראה לבין ההומוריסטי – איננו צוחקים בדיבור שלנו עם האל או במהלך תפילה בבית הכנסת.

דוגמא מובהקת לפופיוט פרודי הוא השיר "תפילה מלב אל לב" של דוד אבידן:

תפילה מלב אל לב / דוד אבידן

אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֲדוֹנָי אַתָּה יָדַעְתָּ

שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר

עֲשֵׂה לָנוּ נֵס עַכְשָׁו שֶׁנֵּדַע כָּל מַה שֶׁיָּדַעְתָּ

כָּל מַה שֶׁתֵּדַע כָּל מַה שֶׁתַּחְשֹּׁב כָּל מַה שֶׁתַּרְגִּישׁ

עֲשֵׂה לָנוּ נֵס עַכְשָׁו שֶׁנּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִסִּים

לְמַעַן עַצְמֵנוּ וּלְמַעַן זוּלָתֵנוּ וּלְמַעַן אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ

וְאַל תַּגְבִּיל אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֶת אֶפְשָרֻיּוֹתֵינוּ

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הִגְבַּלְתָּ אֶת אֶפְשָרֻויּוֹתֶיךָ

וְתֵן לָנוּ עוֹלָם קָטָן מִשֶּׁלָּנוּ

שֶׁנִּבְרָא אוֹתוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָנוּחַ

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יוֹתֵר מִשְּׁבִיעִית הַיּוֹם

וְאַל תְּרַחֵם עָלֵינוּ אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ

רַחֵם עַל הַקְּטַנִּים וְעַל הַשּׁוֹטִים

רַחֵם עַל הָעַמִּים וְעַל הָאֲרָצוֹת

וְתֵן בָּנוּ כּוֹחַ לִהְיוֹת אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ

אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה יָדַעְתָּ

אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה שָׁמַעְתָּ

אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה אַתָּה

וַאֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הוּא אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ

לָכֵן תֵּן בָּנוּ כּוֹחַ לֹא לְוַתֵּר

וְלֹא לְעוֹרֵר רַחֲמִים שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ

וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ כִּי אֵין אֲדוֹנָי צֹרֶךְ

אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ הֲלֹא אַתָּה רִחַמְתָּ

אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ וְלֹא אַתָּה תְּרֻחַם

תֵּן לָנוּ לֵב חָזָק וּמוֹחַ פָּתוּחַ

וְאַל תַּחֲשׁוֹב עָלֵינוּ יוֹתֵר מִדַּי

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי בּוֹרֵאָדָם

לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן אֲדוֹנָי צְבָאוֹת

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי עֵר לְתָמִיד

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי בּוֹרֵא אָדָם בְּצַּלְמוֹ

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְבֹרָךְ מִבְּרָכוֹת

וּפִי מְבָרֵךְ יְבֹרַךְ וְנֹאמַר אָמֵן

אבידן עיצב שיר תפילה המשמר בו בעת את מסורת התפילה היהודית, אך גם מורד בה. החתרנות באה לידי ביטוי באמצעות חיקוי מגחיך של צורת התפילה היהודית המקובלת. הפרודיה כאן מפרקת את ההיררכיות והדיכוטומיות המקובעות שביחסים בין הנשגב להיתולי. היא אף יוצרת אינטימיות מפתיעה בין האדם לאל הודות לוידויים אוטופרודיים, למשל, "שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר" והודות לעיצוב שיח בין מביני דבר, בין שווים. אחת ממסקנות השיר היא שיותר קל לתקשר עם האל, כמו עם מרבית בני האדם, על ידי אותן תבניות שעובדות בין בני האדם: לשון דיבור והומור. גם כותרת השיר מרמזת לכך– גם לה' יש לב.

הפרודיה בשיר היא רב ערוצית: על קטנותו של האדם; על שיגעון הגדלות של האל; על המונוטוניות של התפילה היהודית; על האינטרסנטיות של המתפלל ועוד. עם זאת, יש בה גם כנות ועומק, אשר יוצרים ריגוש שאיננו אופייני לפרודיה. למרות הכעס על האל, אבידן פרץ בשיר זה את הגבולות ההרמטיים של הפרודיה והפכה לשיר אהבה לאל ולאדם הודות לאיזון בין המיסטי לפרודי.

השיר מצליח לשלב בין האני העליון, הנביא – לאני התחתון, הליצן. השירים הפרודיים הנוגעים ביותר הם אלו שמעצבים אני מורכב מעין זה, שיש בו מהמשחקי ומהלירי-רציני. האינטגרליות של הומור ומשחקיות עם רגש מעודן איננה הטחה, אלא התכה, שיקוף מעובד של חוויה. שירים מורכבים מעין אלה מעוררים הזדהות היות והם משקפים את המצב הקיומי באופן אותנטי.

שיר התפילה הישראלי הפרודי הוא גם תוצר פוליטי ואיקונוקלסטי של העידן החדש. העידן החדש הוא הדת האוניברסלית של התרבות הפופולרית. המאפיין המרכזי של העידן החדש הוא סינתזה בין מיסטיקות. הווה אומר, העידן החדש הוא ביטוי של שעתוק, של מיחזור. כאמור, גם הפרודיה היא תוצר של מיחזור טקסטים, מיחזור שלעיתים נדמה לנו אקלקטי כמו הרימיקס בין הנשגב להיתולי. הרי, לכאורה, השגב מנוגד במהותו להיתול: האל, הגבוה, הרציונלי והמושלם הן איכויות של הנשגב ואילו האנושי, הנמוך, האי-רציונלי והפגום הן איכויות אופייניות להיתול.

הפואטיקה של אדמיאל קוסמן היא ביטוי להמשכיות ולפיתוח של הפופיוט הפרודי האבידני. שירו "אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד" הוא דוגמה חיננית לכך ולשיחה בת זמננו בין המשורר לאל:

אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד / אדמיאל קוסמן

אִינסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד, אִין דֶ'ה מִידְל אוֹף דֶ'ה נַייט.

אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד אוֹל יוֹר פְּרוֹגְרַמְס. אַפּ אֶנְד דָאוּן

דֶ'ה נַייט גוֹאְז, אִין מַיי וִינְדוֹאס, סְלוֹאס, איִנְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד

דֶ'ה כְּרוּבִים, אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד דֶ'ה שְׂרָפִים, אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל

דֶ'ה הוֹלִי כְּרוּ. אַנְטִיל דֶ'ה מוֹרְנִינְג

קָאם.

 

אִינְסְטוֹלִינְג יוּ מַיי לוֹרְד. אִינסְטְוֹלִינְג אוֹל מַיי קְוֶוסְצְ'נְס. אוֹל

דֶ'ה דַרְקֶסְט נַייט. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל דִבֵּייטְס. אִינְסְטוֹלִינְג

אוֹל רִילֵישְׁנְז. טְרוּת'. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל

פְּרִיטֶנְדִינְג אֶקְשֶׁנְס.

 

אִינְסְטוֹלִינְג לַייט, אִינְסְטוֹלִינְג לַייף, אִינְסְטוֹלִינְג יוּ

וִוית' לָאו, וִוית' אוֹווֹ. אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל נַייט לוֹנְג בִּילוֹ.

אַנְטִיל דֶ'ה אֶנְד, מַיי לוֹרְד,

 

ווּד וִוי

פַיינֶאלִי בִּי דֶד.

אִינְסְטוֹלְד טוּגֶדֶ'ר.

שירו של קוסמן כתוב בשפה האנגלית בתעתיק עברי. כתיבת השיר באופן זה משמשת כפרודיה על האלוהים של המאה ה-21, המחשב. בדומה לאבידן, גם קוסמן, מבקש לדבר עם האל בכלים המוכרים והידועים לו, בכלים הטכנולוגיים. הוא מציג עמדה אמביוולנטית כלפי תורות ניו-איג'יות המבטיחות למאמין "להתקין" לתוכו את האל באמצעות פעולה מהירה, בעוד העבודה הרוחנית היא במהותה תהליך שאין לו סוף, אלא ברגע המוות.

בדומה לאבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב שקיבלו את הארת האל בלילה, מבקש גם קוסמן מהאל שיתגלה אליו. בפרודיה על הפסוק "ויהי בחצי הלילה" מסיפור יציאת מצרים ומהפיוט הידוע של הפייטן הארצישראלי יניי, מבקש קוסמן התגלות "אִין דֶ'ה מִידְל אוֹף דֶ'ה נַייט". אך השורה הזו מתייחסת גם לתוכנות שיש להתקין אותן על המחשב לאורך הלילה. כך מבקש קוסמן לדבר בשתי השפות, העתיקה והחדשה, בהן הוא מבקש מהאל הארה, והארה בפראפרזה טכנולוגית היא התקנה של האחד לתוך השני. התקנת האל לדובר.

הפרודיה של קוסמן היא כפולה ואוניברסלית. בבסיסה עומדים הפולחן של המין האנושי למחשב ולטכנולוגיה, והשתלטותה של השפה האנגלית על שפות אחרות ועל השיח הגלובלי בכלל. קוסמן מבקש מהאל בעזרת הפרודיה להפוך את גופו ונפשו למחשב בו יש את כל התוכנות שניתן להיות זקוק להן, על מנת להתאחד עם האל: "אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד אוֹל יוֹר פְּרוֹגְרַמְס". אולם ההבנה שהוא לא יכול להתאחד באופן מלא עם האל, למרות שפנה אליו בשפה הטכנולוגית, ובאנגלית, מובילה להבנה שההתקנה היחידה האפשרית היא המוות המשותף. המוות הוא האפשרות היחידה להרגעת הכמיהה להתאחדות בין הדובר לנמען.

קוסמן משתמש בפרודיה גם כאנאלוגיה בין האדם לאל. בבית הראשון הדובר מונה את החפצים המקודשים של האל, כילד המונה את משחקי המחשב שלו: "אִינְסְטוֹלִינְג יוּ אֶנְד דֶ'ה שְׂרָפִים". לאחר מכן בבית השני, הוא מונה את התחושות המקודשות לאדם: הפחדים, הספקות, והשאלות: "אִינְסְטוֹלִינְג אוֹל דִבֵּייטְס". למעשה אומר כאן קוסמן לאל בנימה קלילה ואבהית, לכל אחד מאיתנו יש את התירוצים שלו לברוח מהאחר, אך אין לנו ברירה, אלא להתאחד זה עם זה ללא אמצעים מגשרים כמו שרפים, כרובים, שאלות או פחדים. השורה "אַנְטִיל דֶ'ה מוֹרְנִינְג קָאם" מחזקת את המסר הפרודי הזה. ניתן למצוא בה רמיזה לפסוק מתהילים "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה". הבוקר אכן אופטימי ומביא עימו התחדשות, אולם הוא אינו פותר באופן טוטלי את מצוקת הנבדלות מהאל, אלא יוצר צרכים ופחדים חדשים שיש להתמודד עימם על מנת להתקרב לאל.

שיריהם של אבידן וקוסמן הם ביטוי לשיח פרודי בין יוצרים: בין המשורר, בורא העולם המילולי, לאל, בורא עולם. המשורר מחקה את האל, שלכאורה, מחקה את המשורר. כך באמצעות התפילה הפרודית יכול המשורר להתמודד בו זמנית עם הכמיהה לאל ועם הדחייה ממנו.

בכתיבת השיר מחקה המשורר את האל שבתוכו, ובו זמנית מתפלמס איתו באופן פואטי-יצירתי. כך הפרודיה מאפשרת למשורר לבקר את התרבות ואת העמדות שאומצו בעבר ביחס לדיבור עם האל. עמדות אלו נשענו בעבר על מורא, פחד וכבוד, ומנעו מהמשורר לומר את אשר על ליבו ולהתמסר ללא משוא פנים לשיח עם האל. בכך שירים אלו מדגימים כיצד הפניה הפרודית לאלוהים מסייעת למשורר ופותרת באופן אינהרנטי את שאלת האמונה. זאת משום שהפניה עצמה היא ההתמודדות של המשורר עם דימוי האלוהים שבתוכו ומחוצה לו.

לסיכום, המהפך הפופואטי בשירה הישראלית העניק אפשרויות ביטוי חדשות ומרעננות למשורר ולמאמין. שירה פורצת דרך זו היא מעין חיבור USB זמין ואסתטי, העשוי להפוך ביום מן הימים, לספרות ההמשך של הכתבים היהודיים הקדושים.

צדק פואטי: דרכים לקידום מעמד השירה בישראל – פרולוג לחוק שירה גלעד מאירי

Poprayer: Parody in Israeli Prayer Poems

A lecture delivered at an international conference
On political and social satire at Haifa University, May 1, 2012
by Gilad Meiri & Noa Shakargy

Israeli prayer-poems – a category of poetry we will attempt to define in just a moment – draw heavily on parody. This phenomenon is an expression of the influence of popular culture on prayer, a phenomenon that we have termed “poprayer” – in Hebrew, “popiyut.” Poprayer presents an opportunity for ancient Jewish poetry (piyut) to make an historical and poetic leap into another period, taking on modern trappings in order to regain relevancy for poets and readers. We would like to describe this phenomenon through two poems, one by David Avidan, who was part of the 1950s generation of Israeli poets, and another by Admiel Kosman, of the 1980s generation. In the process, we will characterize key terms in our lecture: prayer poems, Israeli poetry, popoetics and parody.

In Kirvat Makom, an anthology of “prayer poems”
that we edited, we defined the expression as referring to poems that have at their basis a request or entreaty, since the cognate of the Hebrew word for prayer, tefila, f-l-l, points to the main significance of prayer, namely, to make a request, and because the first prayer appearing in the Bible is a request (Gen. 20:17). Generally speaking, it can be stated that prayer poems are a double request to God. The first request is to merit God’s proximity, while the second is usually a specific request of the poet, for example, for redemption, for his team to score a goal, or for the bus he is waiting for to arrive.

Modern Israeli poetry is a unique poetic-historical period in the history of Hebrew poetry. We will focus on two main stylistic characteristics of the period: communicativeness and humor, which is itself a pleasurable type of communicativeness. These characteristics are manifestations of the effect of the political independence of the Jewish people on literature. The establishment of the state made it possible for the multilingual nation in the Diaspora, living without sovereignty and outside of time, to create a crystallized identity through Israeliness. Israeliness required a discourse rooted not only in the national mythological sources, that is to say texts, but also in daily life, in civil society, in the universal, and therefore, it had to be communicative, less pathetic, enigmatic and rhetorical. Communicativeness and humor are also a manifestation of the influence of popular culture. The State of Israel hopped on board to join the family of nations during a period when popular culture was becoming a dominant social force. Therefore, popular culture is a birthmark of Israeliness and it can be discerned, inter alia, in Israeli literature.

The poetics of popular culture is “popoetics.” Popoetics is the literary parallel of pop-art. Popoetics is poetics influenced by popular genres, such as cinema and television, and their products, for example, the screenplay, the skit and the popular refrain. One of the key characteristics of popoetics is the extensive use of parody, due to its facets of communication, humor and performance germane to popular culture. Poprayer is a form of popoetics.

Parody is a cultural creation that imitates another cultural creation in a polemic and usually humoristic manner. The parody text identifies in the original text characteristics that are easily mocked (fixed, sentimental forms, archaisms, mannerisms and the like) and distorts them, through exaggeration, minimization, debasement of the lofty and elevation of the base, and the like.

Parody also uses laughter and humor that are aggressive and often demeaning. These include ridicule, giggling, disdain, and black humor, as well as a variety of humoristic effects, such as irony, satire, the grotesque, and nonsense. Usually, parody of a particular work is not an expression of humor for its own sake, but rather of humor with an agenda to reinforce the polemic and corrective message of the parody (Dentith, 2000).

Parody has the role of inverting literary norms at an historical literary junction. This is a political and critical role within the literary system, which expresses the need of the present generation to break free from the models and laws that preceded it. Stated otherwise, parody is a symptom of the transition between historical periods, and serves the young generation as a tool for practice and for control of previous texts in order to decrease their greatness.

Although parody is mainly a subversive literary form, it is based on a conservative perspective that not only believes in the existence of a canon, but acts to preserve it; without a canon, the reader is unable to identify the original, and interpretation of the text suffers. Therefore, the tendency is to create parodies of popular works (Hutcheon, 1985:18). This situation gives rise to the “parodic paradox”: through a parodic quote, parody brings the original to life, and even preserves it as a new and relevant work through the later text. This paradox can even explain why there are parodies that arise from admiration of the original (Dentith 2000: 189). Parody identifies the nucleus of strength in the original, and strikes at the original text through its own source of strength. However, the strength of the original text is the same source admired by the author of the later text. In the spirit of the rabbinic saying: “Tell me who your friends are and I’ll tell you who you are,” one might say ironically: “Tell me what you are parodying, and I’ll tell you who you are.” This is the essence of the paradoxical parody: the creator of parody defines his literary identity by way of his rival.

The parody in Israeli poprayer is an iconoclastic weapon with which modern Hebrew poetry can grapple with the sacred authority of the Jewish sources, and at the same time, a paradoxical attempt to preserve their relevance to the renewal of Jewish culture. Israeli prayer poetry adopted the parodic position in order to shape a contemporary spiritual identity suitable to the poet himself, the time and the place. This is a revolutionary endeavor in political and critical terms, since it is based on a split between the parodic-humoristic and the religious. Indeed, there is tension between the numinous or that which arouses fear of God, and the humoristic: we do not laugh with God or during the synagogue prayer service.

David Avidan’s poem “A Heart-to-Heart Prayer” is a clear example of parodic poprayer:

A HEART-TO-HEART PRAYER

Lord our god lord you knew

we didn’t know a thing

make us a miracle now so we’ll know what you knew

everything you’ll know everything you’ll think everything you’ll feel

make us a miracle now so we can make miracles

for ourselves and for others and for the lord our god

and don’t limit our possibilities lord our god

more than you limited your own possibilities

and give us our own little world

that we’ll create in six days and won’t rest

on the seventh day more than a seventh of a day

and don’t pity us lord our god

have pity on the little ones and the fools

pity on the foolish of nations

and give us the strength to be ourselves

lord our god the one who knew, didn’t you

lord our god the one who heard, didn’t you

lord our god you are the one, aren’t you

and the lord our god is the lord our god

so give us the strength not to give up

and not to arouse pity unless needed

and even if needed lord because there is no need

lord our god who had no pity, did you

lord our god who won’t be pitied, will you

give us a strong heart and an open mind

and don’t think about us too much

blessed are you lord creator-of-humankind

you won’t rest and you won’t sleep my lord of hosts

blessed are you lord ever vigilant

blessed are you lord creator of humankind in his image

blessed are you my lord blessed of the blest

and the blessed mouth will bless and say amen

translated by Lisa Katz

This prayer poem by Avidan simultaneously preserves and rebels against the Jewish prayer tradition. That the poem is subversive can be seen in the mocking imitation of the accepted form of Jewish prayer. The parody breaks up the fixed hierarchies and dichotomies set in the relationship between the sublime and the comic. It even creates a surprising intimacy between man and God through autoparodic confessions, such as, “we didn’t know a thing,” and by shaping the discourse as taking place between two knowledgeable parties, between equals. One of the conclusions of the poem is that it’s easier to communicate with God, as it is with most people, through those patterns that are at work between people: speech and humor. The title of the poem implies this – God also has a heart.

The poem’s parody is multi-pronged. It touches on the small-mindedness of man, the insanity of God’s grandiosity, the monotone nature of Jewish prayer, the self-interest of the individual reciting the prayer, and more. And yet, it also has sincerity and depth, which are moving in a manner not characteristic of parody. Despite God’s anger, Avidan, in this poem, breaks through hermetic boundaries of parody and turns it into a love poem for God and man, thanks to the balance between the mystical and the parodic.

The poem succeeds in integrating the higher self, the prophet, with the lower self, the jester. The most moving parodic poems are those that create a complex self of this sort, containing both playful and lyrical-serious elements. The integration of humor and playfulness of refined feeling is not meant to set off anyone’s fuse, but to create fusion, a carefully rendered reflection of experience. Complex poems of this type arouse identification, since they reflect the state of existence in an authentic manner.

The parodic prayer poem is also a political and iconoclastic product of the New Age. The New Age is the universal religion of popular culture. The central characteristic of the New Age is the synthesis of different strains of mysticism. It is a manifestation of replication, or recycling. As stated, parody, too, is the product of text-recycling, recycling that sometimes seems to us to be eclectic like the remix between the sublime and the comic. After all, on the face of it, the sublime is the essential opposite of the comic: God, the exalted, the rational and the perfect are qualities of the sublime, while the human, the base, the irrational and the defective are qualities characteristic of the comical.

The poetics of Admiel Kosman are an expression of the continuity and development of Avidan-style parodic poprayer. His poem: “Installing you, My Lord,” is a graceful example of this, and of the contemporary discourse between the poet and God:

Installing You my Lord / Admiel Kosman

Installing You my Lord, in da middle of the night.

Installing You and all Your programs. Up and down

da night goes, in my Windows, slows, installing You and

da kruvim[1], installing you and da srafim,[2] installing all

da holy crew, until da morning

come.

Installing You my Lord. Installing all my questions.  All

da darkest night.  Installing all de bites. Installing

all relations.  Troot.  Installing all

pretending actions.

Installing light, installing life, installing you

with love, with awe.  Installing all da night long below

until da end, my Lord.

Would we

finally be dead.

Installed togedder.

One of a series of poems by Kosman in which he transliterates English (in this case, broken English) into Hebrew letters.

translated by Lisa Katz & Shlomit Naor

Kosman’s poem is written in English, in Hebrew transliteration. Writing the poem in this manner parodies the God of the 21st century, the computer. In a manner similar to Avidan, Kosman, too, seeks to speak with God using the tools familiar and known to him – those of technology. He presents an ambivalent position towards New Age views that promise the believer that he can “install” God into himself through a brief action, in contrast to spiritual practice that is inherently an enduring process that ends only at the moment of death.

Like the patriarchs Abraham, Isaac and Jacob, whose revelations occurred at night, Kosman also asks God to reveal himself at night. In a parody on the verse “and it happened at midnight” (Ex. 12:29) from the Exodus story and the well known liturgical poem sung at the end of the Passover Seder by Yanai, a poet who resided in 5th or 6th century Palestine,  Kosman asks for revelation “in the middle of the night.” He also refers, however, to software that must be downloaded during the night. Thus does Kosman request to speak in languages, the ancient and the modern, in which he asks God for enlightenment, which, in technological paraphrase, is the installation of one within the other – of God into the speaker.

Kosman’s parody is dual and universal. At is basis is the human race’s worship of the computer and technology, the English language’s takeover of other languages, and global discourse in general. Kosman asks God, with the help of parody, to turn his body and soul into a computer that has all of the programs that one might need in order to become one with God: “Installing you and all your programs.” However, the understanding that he is unable to become completely unified with God, despite having appealed to Him in technological language, and in English (rather than Hebrew), leads to the understanding that the only possible installation is shared death. Death is the only possible relief from the longing for unity between the speaker and the addressee.

Kosman also uses parody as an analogue between man and God. In the first verse, the speaker enumerates God’s dedicated, holy objects, like a child counting his computer games: “installing you and da srafim.” Later, in the second verse, he enumerates man’s feelings: “Installing all de bites.”  In effect, Kosman is saying here to God, in a casual and fatherly manner, that each of us has his excuses for running away from the other, but we have no choice but to unite with one another without any means of bridging the gap in the likes of seraphs, cherubs, questions or fears.

The line “until da morning come” reinforces this message of parody. It alludes to the verse from Psalms (30:6), “At evening, one beds down weeping, / and in the morning, glad song.” The morning is indeed optimistic, and brings renewal, but it completely lacks a solution to the distress of separation from God; rather, it creates new needs and fears that must be dealt with in order to come close to God.

The poems of Avidan and Kosman are an expression of the parodic discourse between artists: between the poet, creator of the verbal environment, and God, creator of the world. The poet imitates God who, ostensibly, imitates the poet. Through parodic prayer, the poet can thus grapple simultaneously with longing towards and repulsion from God.

In the act of writing, the poet imitates the God within himself, and at the same time, contends with him in a poetic-creative manner. Thus does parody enable the poet to critique culture and the positions adopted in the past towards speaking with God. These positions in the past relied on awe, fear and reverence, and prevented the poet from saying what he felt and devoting himself without deception to a discourse with God. In this manner, the poems presented here illustrate how parodic reference to God assists the poet and inherently resolves his questions of faith. This is because the very turning to God is the poet’s grappling with both his internalized and external image of God.

In summary, the popoetic revolution in Israeli poetry granted new and refreshing opportunities for expression for the poet and the believer. This groundbreaking poetry might be likened to an accessible and aesthetic USB connection, which perhaps one day will become the literary continuation of sacred Jewish text.

[1] cherubim
[2] seraphim

נועה שקרג'י בראיון עם שירה קדרי עובדיה על בית הספר לאמנויות המילה, יזמות ספרותית ומצב איש הספרות בארץ (פורסם במקור ראשון):

שירה חדשה: ראיון עם נועה שקרג'י

פורסם ב"מקור ראשון", 11.9.15

"יזם חברתי לא מייצר עוד חכות או מייבא עוד דגים, אלא משנה את הענף כולו ותופר רשתות. בעקבות בית הספר תיווצר רשת חדשה של יוצרים ושל אנשי ספרות שמלווים אותם, ואולי מכאן יתחיל השינוי בתחום כולו".

נועה שקרג'י בראיון עם שירה-קדרי-עובדיה על בית הספר לאמנויות המילה, יזמות ספרותית ומצב איש הספרות בארץ.

לקריאת הראיון המלא לחצו כאן

DN-944-52-Shira (1)-page-003            DN-944-52-Shira (1)-page-002