הצל, המטוטלת, הרגע, השעה

הצל, המטוטלת, הרגע, השעה

על שירתו של ישראל פנקס

במספרים תוכל שירתו של ישראל פנקס (יליד 1935) להסתכם כך: 44 שנות שירה, 5 ספרים, 2 שתיקות (בין 1965 ל – 1975; בין 1978 ל – 1990), כ – 140 שירים (מהם 8 פואמות). המספרים, לדעתי, מעידים על שירתו, שירה שהתואר 'מתונה' יאה לה ביותר. שירה שאיננה מתלהמת, צועקת, או, בלשונו של פנקס: איננה קופצת 'לפתוח את כל המתנות'.

שירתו של ישראל פנקס מאופיינת בריתמוס חופשי, בהעדר חריזה או חריזה מקרית שאינה סדורה, בשירים שאורך בתיהם אינו אחיד ובשימוש בלשון יומיומית.

כתיבה פרגמנטלית, שירים קטועים ומטולאים, היא אחד המאפיינים של שירת פנקס. רצפים של תצלומי-בזק: נמל, ראשים זוהרים, גוש ערפל, זיקיות, צפרים מקופסאות, סדקים בקיר, במה, קוקיה בראש עץ, תמונה על הקיר – תמונות טעונות המובילות למשמעות נסתרת, מעורפלת, חידתיות אלגורית אולי. הבזקים מינימליסטיים כמו, למשל:

"הָעֶרֶב, הֶעָלֶה, הַזֶּרֶם,
הֶעָשָׁן, סֶגּוֹלִיִּים שְׂנוּאִים, קְמוּצִים,
חוֹלָמִיִּים עָבַר זְמַנָּם;
הַצֵּל, הַמְּטֻטֶּלֶת, הָרֶגַע,
הַשָּׁעָה. וְהָאִשָּׁה,
הַדֶּרֶךְ, הַמָּקוֹם
וְהַשָּׁנָה. וְשׁוּב: הָעֶרֶב, הָאִשָּׁה, הַזֶּרֶם,
הֶעָלֶה,…
( מתוך 'לילה ויום').

אצל פנקס נמצא צירופי לשון זרים ולא צפויים ("דבש כואב", "ים סגול ומר", "הזכוכית הצבעונית סופגת דם צפור"); משפטים בהם מעורבבים המופשט והקונקרטי ("המציאות חדרה לאולם דרך מערכת מזוג-האויר והקהל התנער" -ב'שלושה תסריטים' ב'הרצאה על הזמן'), וגם ערבוביות של מצבים ואנשים, יצירים וישויות, המתמזגים זה בזה ומחדדים את קליטת החושים לגבי החוייה הרגעית, הנצחית:

"גִּדּוּלֵי יָרָק מֻגְזָמִים נָשְׁמוּ
כְּמוֹ אַחֲרֵי מִשְׁגָּל מָהִיר. עָלִים
כְּאָזְנֵי פִּילִים עֲצֵלוֹת.
בְּזִירָה שֶׁל פְּרָחִים, לֹעַ-
הָאֳרִי, הַחִילָף הַשָּׂעִיר, הַנִּימְפֵיאָה
הַלְּבָנָה, עִם כְּלֵי הַנֶּשֶׁק, הַתֻּפִּים,
הַחֲצוֹצְרוֹת, בֵּין הָאַבְקָנִים וְהַשְׁחָלוֹת,
חֲבוּקִים, הֵם נֶחְנְקוּ בְּחֹם מֻפְלָא.

לַמָחֳרָת הִתְמוֹטְטָה הַבֻּרְסָה."
( מתוך 'אל קו המשווה').

וחושניות רבה מצויה אצל פנקס:

"הָאֲוִיר מָלֵא צוּף וּדְבוֹרִים וְרֵיחַ
הֲדַס חָרִיף וְלַעֲנָה
וְשִׁטָּה"
( מתוך 'שתי ציפורים דלות בשר'),

או
"שָׂדוֹת שָׁמְנּוּ אָז מְאֹד, גְּבִיעֵי פְּרָחִים מָאֳרָכִים הוֹשִׁיטוּ רֹאשׁ מְעֻדָּן
לִגְמֹעַ, כּוֹתָרוֹת הִזִּילוּ זָהָב, פִּזְּרוּ
עָלֵינוּ אֲבָקָה. שָׁקַעְנוּ בִּשְׁנַת בְּשָׂמִים מְעִיקָה."
( מתוך 'רישום מן הילדות').

הביטוי הרגשי של פנקס הוא מרוסן ומנוכר. אופייני במיוחד לפנקס סוג מסויים של פרוזאיות, 'אני לירי' המעביר רק תמצית רוחנית של הסערה שעברה עליו. בדומה לחייו, החצויים בין תל אביב לבין פריז, גם בשירתו מצויים חומרים מן ה"כאן" וה"עכשיו", יחד עם חומרים מתרבויות אחרות. פנקס משלב את האפי עם ההיסטורי ועם הניסיון האישי. הנושאים הגדולים שלו הם הזמן, הבית והמשפחה.

פנקס חי את הרגע בתוך גושים גדולים של זמן. הוא אינו חי את הרגע באינטנסיביות שלו. הוא משתמש בהסטוריה כאימאז'ים למהלכים נפשיים. שירתו היא שירה ים-תיכונית (אין להתפלא שבספר שיריו הראשון, ב'שיר ים תיכוני', הפותח את הספר, הים הוא 'הים העתיק שלנו', ועל שמו נקרא גם אוסף שיריו שיצא ב – 1999), שרואה את חיינו כאן בתוך רצף ההסטוריה והתרבות – 'עברי ועתידי זהרו באותה המדה'. לכן, הים התיכון שלנו, אצל פנקס, הוא ים עתיק, והרוח כאן היא רוח שבאה "מִדָּרוֹם, הִתְחַלְּפָה עַכְשָׁו וְנָשְׁבָה מִדָּרוֹם-וּמִזְרָח, מִכִּוּוּן הַגְּבָעוֹת. … מִפַאֶסְטוֹס, הֶרְקוֹלֵנוֹם, פּוֹמְפֵּי".

בשיריו נמצאת תחושת ה'ישימון האליוטי': תחושת האבדן, המועקה, ההעדר שבהווה. הישימון העירוני, עולם בו 'חיינו כאן לא יביעו דבר' (בפתיחת הפואמה 'הארמון'); עולם בו גברים דקים נעים בענני בשמים לאים, בשחור-לבן (ב'אני מבקש את העולם המתון'); עולם של גני פסלים, של ארוחות משפחתיות (ואין ארוחה ללא יין!) ושתיית תה בגנים, עולם שהיה רוצה להיות שמח, אך השמחה לא כל כך שורה בו ('לא הגעתי עד השמחה' אומר פנקס ב'בפרק הזמן הזה'). המלים 'שכחה', 'היעדר', 'חלוף', 'שתיקה' חוזרות בשיריו, ובעיקר בספרו החמישי, 'הרצאה על הזמן'.

הרבה משפחתולוגיה יש בשירים: מרצ'לו המטורף, פרוצי השכור ומתיס קצר-הרגלים בפואמה 'הארמון'; הדודים בוקו, משולם והדודות ארנסטין ואדלה בפואמה "הנוף מחביא ילדים"; הדוד הארי ובונבנטורה בפואמה 'אל קו המשווה'; הקרובים האיטלקיים ב'רישום גיר'; שטפי וליאון ב'שטפי וליאון'.

רשימת ספריו:
1961 – ארבעה עשר שירים (הוצאת "עכשיו").
1965 – ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים
1975 – אל קו המשוה – פואמות (כולל 2 פואמות ו – 2 שירים קצרים)
1978 – בתוך הבית
1990 – הרצאה על הזמן
1997 – גנאולוגיה (מקיף את כל הפואמות של פנקס שיצאו עד אז בספרים נפרדים)
1999 – בים העתיק שלנו (המכנס את כל שיריו של פנקס).
עם סגירת הגליון התקבלה ההודעה על זכייתו של ישראל פנקס בפרס ישראל לשירה לשנת תשס"ה. אנו מברכים על הזכייה ועל ההכרה בקולו הייחודי של פנקס בשדה השירה הישראלית.