הרווח שבין השורות - על שירתה של דליה פלח מאת דורית ויסמן

הרווח שבין השורות

על שירתה של דליה פלח

אסתכן, בתחילה, בניחוש: דליה פלח היא אשה, בסביבות גיל הארבעים; עירונית; שיער קצר ומכנסים; יש לה דוד שופט מחוזי (בדורבן) וגם אביה הוא משפטן (זרוק, אמנם), היא אוהבת לטייל, בדרך כלל לבדה, בארץ ובחו"ל (ואולי היא דיילת).

לפחות מסוגיה אחת פטורים כשבאים לכתוב על שירתה של דליה פלח, והיא הקשר בין הטקסט לבין הביוגרפיה של היוצר. כי על חייה של דליה זו, ובניגוד חריף, למשל, לדליה רביקוביץ, ממנה נפרדנו לאחרונה, איננו יודעים אפילו פרט אחד. אפילו את שמה האמיתי איננו יודעים. כי דליה פלח הוא, מה שנקרא, פסבדונים. שם בדוי. מובן שמאוד הייתי רוצה לדעת מי זו, ואפילו מכירה אני כמה אנשים שיודעים מי היא, אבל נותרים לי הטקסטים בלבד, שירים נקיים מכל קשר ביוגרפי. אני מעדיפה דרך זו של התוודעות לשירה.

ענין מהותי ביותר בשירתה הוא הפערים. כל מה שנעדר מן השיר. כל ההסברים שלא ניתנו. הפערים, אצל דליה פלח, הם המנגנון השירי הייחודי לה, הגורם לנו לפעימות לב ולהבנה. שיריה של פלח קונקרטיים מאוד, ונראה שפרטיהם לקוחים מחייה, מכרוניקות עתונאיות ומן הדמיון. למעשה, ובמסווה של סיפור קונקרטי, הם עוסקים בנושאים אנושים אוניברסלים ובכללם נושאים שנוגעים לכלל החברה הישראלית, כמו כיבוש, צבא, וחברה מגוונת ביותר.
הפערים הם שמסיטים את תשומת לבנו מהסיפור הקונקרטי אל הסיפור האמיתי, סיפור העומק.
אדגים זאת במספר שירים.

דּוֹדִי השופט הַמְּחוֹזִי דוֹרְבָּן

דּוֹדִי הַשּׁוֹפֵט הַמְּחוֹזִי דּוֹרְבָּן
נִדְרַשׁ לַחְקֹר, סוֹף סוֹף, אֶת מוֹת בִּתּוֹ וּבִתָּהּ (שֶׁל הַבַּת)
בִּתְאוּנָה בְּמִתְקַן-כְּנִיסָה לְרַכֶּבֶת-הֲמוֹנִים.
אוּלַי לִתְבֹּעַ אֶת רָשֻׁיּוֹת הַצָּבָא.
הוּא מִתְיָעֵץ עִם גִּיסוֹ הַצָּעִיר, הַזָּרוּק, אָבִי,
שֶׁמֵּאִיץ בּוֹ – בְּסַמְכוּת שֶׁל מִשְׁפָּטָן –
לְהַפְרִיד אֶת הָרָשֻׁיּוֹת
(לָשׁוֹן נְקִיָּה לְהִתְפַּטְּרוּת מִן הַשּׁוֹפְטוּת),
וְאָז אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים כֻּלָּנוּ אֶל הַמִּתְקָן –
הוּא מִסְתּוֹבֵב וְנוֹקֵשׁ, מוֹטוֹת מַתֶּכֶת מִתְחַלְּקִים לְתוֹךְ
חוֹרִים, פֹּה זֶה קָרָה – עַל שְׂפַת אֵיזֶה מַיִם
מְתוּקִים – עִם חֲרָקִים,
פֹּה מֵזַח הָעֵץ שֶׁל סִירוֹת הַיַּרְקוֹן.
וּבְעוֹד אָנוּ בּוֹחֲנִים אֶת הַמִּתְקָן –
דּוֹדִי, כְּדַרְכּוֹ, טְרָגִי, נָפוּחַ, אַךְ קוֹלֵט
נָכוֹן אֶת הַפְּרָטִים –
מוּטַחַת אֶל תּוֹךְ סֻכַּת קָנִים עַל הַחוֹל
מְכוֹנִית, בּוֹקַעַת אֶת הַסֻּכָּה, עוֹצֶרֶת.
בְּתוֹכָהּ כּוּשִׁי צָעִיר, שׁוֹתֶה, מְדַבֵּר דִּבְרֵי אַהֲבָה,
וְרוּסִיָּה-עוֹלָה יָפָה מִתְרַפֶּקֶת עָלָיו, מְבֻלְבֶּלֶת,
נִמְשֶׁכֶת, מְאֹד צְעִירָה, מְאֹד מְאֹד צְעִירָה.

השיר מלא בפערים, בדברים שאינם מוסברים. מה פירוש 'סוף סוף', בשורה השניה של השיר?
ולאיזה מחדל מתייחס השיר? כבר חקרו, או שלא חקרו מספיק? מה הוא מתקן-הכניסה? מה היא רכבת-ההמונים? והאם זה התרחש בירקון, המוזכר כאן, או בארץ אחרת? דברים אלו אינם מבוארים בשיר. ואיך קשור סוף השיר, אם בכלל, להתחלה הטרגית?

הפערים האלו מטרידים. הם גורמים לנו להרגיש שמשהו כאן לא בסדר. ולאט לאט משתלטת עלינו ההרגשה כי הענין הקונקרטי בו עוסק השיר, לכאורה, – התאונה וחקירתה ע"י דודה, השופט המחוזי – איננו הענין המרכזי.

הסיפור האמיתי של השיר הוא על המוות והחיים והמעבר המתמיד ביניהם. השיר פותח במוות קשה, של אֵם וּבִתָהּ. אך החיים ממשיכים באין ברירה. הדוד משנס מותניו לחקור, וכולם הולכים אל המתקן. בסמיכות למוות מתוקים המים, וליד מוטות המתכת, המתחלקים אל תוך החורים, האוירה רומנטית: מזח עץ וסירות. כוח החיים החזק, הויטלי, מגולם בעיקר בסוף השיר ע"י הכושי הצעיר והצעירה המתרפקת עליו, מאד מאד צעירה. וגם כאן, עם כל החיוניות, יש הטחה, בקיעה, בלבול. קיים חשש לפרץ אלים נוסף; הכושי מוטח אל תוך סכת הקנים על החול, והמכונית בוקעת את הסוכה.

שיחקנו קלפים

שִׂחַקְנוּ קְלָפִים, הַשֻּׁתָּפָה שֶׁלִּי, הֶחָבֵר שֶׁלָּהּ, וַאֲנִי,
בַּחֶדֶר עִם הַפוּטוֹן.
וְזֶה בִּזְבּוּז, שֶׁדַּוְקָא עַכְשָׁו,
הֵם לִמְּדוּ אוֹתִי לְשַׂחֵק רֶמִי, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶזְדַּקֵּק לוֹ.
אֲבָל פַּעַם כְּבָר שִׂחַקְתִּי רֶמִי, בְּטַבְלָאוֹת שֶׁנְהָב,
כְּמוֹ דּוֹמִינוֹ, בִּצְפַת, וְהַיְּלָדִים שֶׁל בַּעֲלֵי הַבַּיִת
יָשְׁבוּ סְבִיב שֻׁלְחָן גָּדוֹל, וְגַם אֲנִי אִתָּם.
בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ יוֹם אַבָּא שֶׁלִּי בָּא מִתֵּל אָבִיב,
וְקָרָא לִי מֵהַחֶדֶר לְהַפְסִיק לְשַׂחֵק.
הוּא אָמַר: "זֹאת לֹא חֶבְרָה שֶׁמַּתְאִימָה לָךְ" –
אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. וּבְאוֹתוֹ קַיִץ מָצָאתִי שָׁם אֶת "אֶקְסוֹדוּס"
שֶׁל לֵאוֹן יוּרִיס, עִם הַבָּחוּר שֶׁעָקַר אֶת שִׁנֵּי הַזָּהָב
שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַמּוּמָתִים.
לְעוֹלָם לֹא אֶזְדַּקֵּק לְרֶמִי,
וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לִי מַסְפִּיק אִמּוּן
בִּלְנַצֵּחַ וּלְהַפְסִיד, לִצְחֹק, לְהַקְנִיט, לְחַכּוֹת לַמַּזָּל,
לְהִשְׁתַּעְמֵם בַּמוֹנוֹטוֹנִיּוּת הַזֹּאת, הַצְּבָאִית.

גם השיר הזה מלא פערים ועניינים מטרידים. האם השיר הוא על משחק רֶמי, או על משהו אחֵר? כבר בשורה הרביעית של השיר אומרת פלח שלעולם לא תזדקק למשחק הרֶמי. פעם כבר שחקתי, היא מספרת לנו, בצפת. ושוב, בשורות האחרונות, היא אומרת, 'לעולם לא אזדקק לרֶמי', במין אוירת קינה. מדוע לא תשחק עוד רֶמי, ומה מסמל משחק הָרֶמי? הרֶמי הוא, אולי, משל לבילוי הזמן התמים והלא-תכליתי שאנחנו מרשים לעצמנו בזמנים של בטלה-מאונס. בצבא, למשל. ובילדות.
המשוררת שחקה בעבר רֶמי, בילדותה. הרֶמי הוא שווה-ערך לצחוק, להקנטה, לציפיה למזל, כל מה שאין בחיינו הבוגרים, התכליתיים, המכוונים למטרות תועלתניות והשרדותיות. השיר הוא געגוע לזמנים של בטרם, לנינוחות כשלא צריך היה לעשות שום דבר, וגם לזמנים בהם קרו לנו דברים מרתקים, פנימיים, כמו גילוי ספר שמשפיע על חיינו, כמו משפט שנאמר על ידי הורה וייזכר כל החיים.

שנות ה-60 וה-70 שמעורבבות בשנות ה-90
הַפְּקִידָה, שֶׁדָּפַק אוֹתָהּ הָאַלּוּף,
שֶׁהָלְכָה לְקוּרְס טַיִס, וְהֵטִיסָה צִפּוֹר
פְּלָדָה,
אַךְ הֻדְּחָה,
וְאוּלַי נִדְפְּקָה עִם הָאַלּוּף,
אוֹ רַק הִתְעַסְּקָה.
הוּא זִיֵּן אוֹתָהּ, הָאַלּוּף –
הִיא הֵטִיסָה צִפּוֹר פְּלָדָה –
הִזְדַּיְּנוּ, הֻדְּחָה.

עוד שיר מלא פערים, שמספר לנו, לכאורה, משהו, אך לא בטוח מה. מה כאן מעורבב בין שנות ה-60 וה-70 לבין שנות ה-90, כפי שמבטיחה כותרת השיר? הניצוּל המיני של פקידות בצבא? הצבא עצמו? האלוף כמייצג תרבות? גם ללא הכותרת היה השיר מטריד, ועם הכותרת הוא מטריד עוד יותר. הדבר היחיד, להבנתי, שאפשר לשייך לשנות ה- 90 הוא, שאשה הולכת לקורס טיס. וכמובן שהיא מודחת. לא בטוח שיודעים את הסיבה. סיבה ומסובב מעורבבים, אם יש בכלל סיבה: הזדיינו, הודחה. לא יודעים מה גרם למה, אם בכלל, האם הודחה בגלל שהזדיינו, האם הזדיינו בגלל שהודחה (לשם נחמה).
אולי זה פלקט חד-מימדי של הצבא, שמשקף את חיינו כאן, תיאור נטול-רגש של אירועים, שגרתיים לכאורה, המובאים כאן ככרוניקה עתונאית.

הברוטליות של כל מלה בפני עצמה, והבוטות של הצירופים השונים: 'הזדינו', למשל, עם ה'הודחה', הם כמו אגרופים הנדחפים לנו בבטן. השיר כולו הוא אגרוף ברזל, עטוף בפיסה קטנה של צמר-גפן בראשו, היא הכותרת.

שיריה של פלח מתרחשים בדרך אל השיר. הדברים החשובים נאמרים באגביות-לכאורה. הדברים החשובים אינם מתרחשים בשורות השיר אלא ביניהן. ברווחים שלהן. והם ממשיכים להדהד בנו עם סיום קריאת השיר.

ספריה של דליה פלח:
'דודי השופט המחוזי דורבן', עם עובד, 1997
'2003', עם עובד, 2003