519011_1280x720

פיליפ לוין, שר השירה החדש של ארה"ב

כשאני כותבת את התואר הזה, "שר השירה", שמחה ממלאת אותי. אולי, באחת השנים הקרובות, ולאור משב-המהפכה-שבאוויר, אולי גם לנו יהיה שר שירה. בינתיים, אסתפק בלהביא לתודעת הקוראים שיש דבר כזה, שר שירה, שתפקידו היחיד והעיקרי הוא לקרב את השירה אל העם. הוא נבחר ע"י ממשלת ארה"ב ומקבל משכורת שנתית של 35 אלף דולר ולשכה בבניין הספריה. רק שתי מטלות רשמיות מצפות לו: לקרוא את שירתו בראשית כהונתו ובסופה. אך יש להניח שהוא עושה ככל יכולתו לקדם את מעמדה של השירה ושל המשוררים.

פיליפ לוין (Philip Levine) נולד ב – 10 בינואר 1928 בעיר דטרויט בארה"ב, עיר תעשייה גדולה של מפעלי מכוניות כמו קדילק ושברולט, שלוין עבד בהם כפועל שחור שנים רבות.

פריבילגיית הכוח, 1965 / פיליפ לוין
מאנגלית: דורית ויסמן

בבוהנו עטוית המגף השחור העיר אותי השוטר. למה אני ישן על המדשאה? זה טוב יותר, אמרתי לו, מאשר על ספסלי ברזל. אחר-צהרים מאוחר בפארק הקטן שליד הכניסה לאצטדיון, השמש נעלמת מאחרי עצי הדולב. עד שקמתי על רגלי הייתי כבר חצי ער. "למה אתה לא בבית?" הוא אמר. "בספרד אנחנו ישנים בפרטיות". הסברתי לו שאני מחכה לתיקון המכונית שלי, ושיש לי עוד כמעט שעה לחכות. נראה שהוא פקפק בדברי. האם אוכל ללכת אתו למוסך ולהראות לו את המכונית? בדרך לשם שאלתי אותו אם הפרתי את החוק. "החוק", אמר, "למה אתה חושב שיש לזה איזשהו קשר לְחוקים?" בתי הקפה הקטנים לאורך הדיאגונל[1] היו ריקים אחרי העומס בצהרים. המלצר האנדלוסי הקטנטן בגאטו נגרו השפיל את עיניו והניע את ראשו. כשנכנסנו למוסך, ג'ורדי – הבוס – התקרב אלינו בזהירות. גם הוא נמנע מעיני. "אני יכול לעזור", אמר. השוטר אמר לו שההולנדי טוען שיש לו כאן מכונית. כן, אמר ג'ורדי, הפולקסווגן הלבנה שלו, זו שבמעלית. האם הוא בטוח שהמכונית שייכת להולנדי. כן, הוא מביא אותה לכאן הרבה פעמים, הסביר ג'ורדי, אבל הוא לא הולנדי, הזר הוא מאמריקה. "ארצות הברית"? צעק השוטר, נרעש בבירור. הוא הסתובב אלי, הסיר את כובעו האפור, הצבאי, השתחווה קלות והביע את התנצלותו.

 

מה זו עבודה / פיליפ לוין

מאנגלית: דורית ויסמן

עומדים בגשם בשורה ארוכה

מחכים בפורד היילנד פארק. לעבודה.

אתה יודע מה זו עבודה – אם אתה

מספיק מבוגר לקרוא את זה אתה יודע מה זו

עבודה, למרות שאולי אתה לא עובד.

שכח ממך. זה על ציפיה,

מעביר משקל מִרֶגֶל אחת לשניה.

מרגיש את הגשם הקל נופל כמו ערפל

לתוך שערך, מטשטש את ראיתך

עד שאתה חושב שאתה רואה את אחיך שלך

לפניך, אולי עשרה אנשים קדימה.

אתה משפשף את משקפיך באצבעות,

וודאי שזה אח של מישהו אחר,

צר יותר משלך בכתפים

אבל עם אותה עמידה רפויה עצובה, החיוך המעושה

שלא מסתיר את העקשנות,

את הסירוב העצוב להתייאש

בגלל הגשם,  בגלל השעות שהלכו לאיבוד,

בגלל הידיעה שהיכן שהוא לפניך

איש שמחכה יאמר "לא,

אנחנו לא מקבלים היום", מכל

סיבה שירצה. אתה אוהב את אחיך

ופתאום אינך יכול לעמוד

באהבה ששוטפת אותך לאחיך,

שאינו לצדך או מאחוריך או

לפניך כי הוא בבית מנסה

לישון אחרי משמרת לילה עגומה

בקדילק, על מנת שיוכל לקום

לפני הצהרים כדי ללמוד את הגרמנית שלו.

עובד שמונה שעות בלילה על מנת שיוכל לשיר

וַגְנֶר, האופרה שאתה הכי שונא,

המוסיקה הגרועה ביותר שנוצרה אי פעם.

כמה זמן עבר מאז אמרתָּ לו

שאתה אוהב אותו, אוחז בכתפיו הרחבות,

פותח את עיניך לרווחה ואומר את המלים האלו,

ואולי מנשק את לחיו? מעולם

לא עשית משהו פשוט כל כך, ברור כל כך,

לא בגלל שאתה צעיר מדי או טיפש מדי,

לא בגלל שאתה מקנא או רע

או לא יכול לבכות

בנוכחות איש אחר, לא,

זה רק בגלל שאתה לא יודע מה זו עבודה.

 

הנה לינק ביוטיוב בו המשורר פיליפ לוין קורא משיריו (16 דקות), והשיר הראשון הוא: "מה זו עבודה"

 

פיליפ לוין (3 דקות) בביתו החדש בברוקלין הייטס, מדבר על מנהגיו ושירתו וולט ויטמן:

לינקים נוספים:

ועוד לינק למשורר קורא את השיר "מה זו עבודה" – אודיו בלבד

לינק מעניין של ראיון עם המשורר (בין היתר: על עבודתו כפועל שחור, על האכזבות שהיו לו כמשורר צעיר עת שלח שירים לעתון)

פיליפ לוין מדבר על השראה, כתיבה ועל עצמו בראיון מ – 2009 (3 וחצי דקות)

לינק ל-ynet עם שיר שלו בתרגום משה דור

לינק לכתבתו של אלי אליהו ב"הארץ", אוגוסט 2011

 
[1] דיאגונל – הרחוב הארוך בברצלונה

גלעד מאירי על יהודה עמיחי

גם אם לא כל שיריו מדברים ללבי

על ברוך כצנלסון

ישעיהו קורן הוא סופר. פרסם ארבעה ספרים, ביניהם "לוויה בצהרים", 1974, בהוצאת סימן קריאה של הקיבוץ המאוחד.

עד כדי כך הוא נעלם ממני, עד שכאשר נתקלתי לפתע בשמו, לא ידעתי אם הוא חי או מת. זה קרה לפני חדשים אחדים ברחוב קטן במרכז ירושלים, רחוב שץ, בחנות הספרים "גלריה." לפני הכניסה לחנות עצמה יש חדר גבוה בן שתי קומות, דחוס בספרים ישנים, כל ספר בחמישה שקלים. ספרים ישנים שכמעט ואין להם דורש, ספרים בפרוטה שמנסים להיפטר מהם בטרם ישגרו אותם אל הלא נודע. לעת רצון, ניתן למצוא בחדר האפלולי הזה לא רק איזה ספר שכבר שנים חיפשת ולא מצאת, אלא גם איזה ספר שלא עלה כלל על דעתך שהוא קיים, אוצר קטן.

בחוץ ירד גשם ואני הסתובבתי בחדר לבדי. פתחתי ספרים אחדים, דפדפתי בהם, החזרתי אותם למקומם. לחות כבדה עמדה באוויר. אבק דבק לכפות ידי. התחלתי להזיע. גם על הרצפה היו מפוזרות ערימות ספרים. לא יכולתי עוד. אחרי סקירה חטופה של המדפים, בידיים ריקות, יצאתי החוצה. כשהגעתי למדרגת הכניסה עוד ירד גשם. לא הייתה לי מטרייה ועצרתי לרגע. ברחוב ביצעו עבודות תשתית שונות. היו בו חפירות, קרשים, מעברים זמניים וסרטי סימון צבעוניים. הרחוב נחסם לתנועה, אבל איש כבר לא עבד בו באותה שעה. זרמים של מי בוץ גלשו במורד הכביש לעבר רחוב המלך ג'ורג'. חיכיתי. לא היה לי מה לעשות. הסתובבתי אל שורת הספרים שעמדה מאחורי ובמבט ראשון, על עטיפת ספר קרועה במקצת, בבת-אחת, כמו מאוב, זינקו אל מול עיני שתי מלים מוכרות. במהירות הושטתי את ידי אל המדף, חטפתי את הספר. אבק רב כיסה אותו, אבל אני לא חשתי בו. זה היה ספר צנום, עטיפתו פשוטה, קישוט קטן שמשוכפל עליה שוב ושוב כמו על מפת שולחן. בתוך מסגרת שחורה על רקע לבן, ממש מודעת אבל, בלטו שתי שורות, אחת מתחת לשנייה. בעליונה היה מודפס שם המחבר: ברוך כצנלסון. בתחתונה, באותיות גדולות יותר, שם הספר: "מִלֵב אֶל לֵב."

הוא עוד חי בכלל, הוא מת? שאלתי את עצמי. אם הוא חי הוא צריך להיות זקן מאוד. מעולם לא ידעתי מה גילו. בחליפה, במשקפי הראייה בעלי העדשות העבות, בשערו האפור והמסורק לאחור, תמיד הוא נראה איש מבוגר מאוד, על סף זקנה. הוא היה המורה לספרות שלנו. מאז שסיימתי את לימודי בבית הספר התיכון ע"ש ברל כצנלסון בכפר סבא לא ראיתי אותו. בפגישות חברים נדירות שמו היה עולה תמיד בלגלוג מה. מישהו מחקה ביטוי שהיה חוזר עליו פעמים רבות, "הוא אשר אמרתי," אחר מזכיר את אופן דיבורו האיטי והמשעמם. בקצב הכתבה היה מוסר לנו את תוכן היצירות שהיה עלינו ללמוד לבחינות הבגרות ואת הרעיונות המרכזיים. זריזים בינינו, כאלה שהשיגו מחברות מתלמידים שלמדו אצלו בשנים קודמות, ידעו לספר, שהוא חוזר על הדברים הכתובים במחברות האלה כמעט מילה במילה. כל בוקר בשעה רבע לשמונה הוא עובר ליד תחנת הדלת של אברך ברחוב וויצמן בדרכו לבית הספר. בימינו תיק עור גדול ובו המחברות שלנו, המבחנים והחיבורים. כאשר אנחנו עוברים על פניו, ברגל או באופניים, חולצותינו בחוץ, הילקוטים על הגב או על הסבל, הוא מחייך, מניד בראשו לשלום.

את המבחנים והחיבורים הוא היה מחזיר לנו מתוקנים בדיו אדום או כחול, שבו ציין את שגיאות הכתיב והדקדוק שלנו, את אי הדיוק בסימני הפיסוק, אם בכלל. בייחוד הרגיזה אותו התופעה שלא הצבנו פסיק לפני המילה "אשר." בחמת זעם תקף את החללים הקטנים הללו שבין המלים. במלים אחדות היה מעריך את העבודה. לפעמים גם הוסיף הערות קצרות בכתב ידו המעוגל. לקבל אצלו במבחן "כמעט טוב" היה בהחלט מכובד. לקבל אצלו ציון "טוב," הו, זו כבר הייתה ממש חגיגה.

הוא לא דיבר על כך, אבל סיפרו עליו שהיה משורר. מעולם לא נתקלתי בשיריו. גם לא חיפשתי אחריהם. הייתי בטוח ששיריו אינם אלא מליצות, מלים גבוהות, "שירה לאומית." מעין המשך למה שלימד אותנו בכיתה ואנחנו לא כל כך אהבנו.

הספר היה בידי, אבל לא פתחתי אותו. כאשר הגשם נחלש, עברתי מחדר הספרים בחמישה שקלים לחנות עצמה. איבדתי משום מה כל חשק להמשיך ולחטט בספרים אחרים. שלמתי בקופה, תחבתי את הספר הצנום לכיס מעילי והמשכתי בדרכי.

רק כעבור שעות אחדות, בבית, אחרי שניערתי את הספר וניקיתי מעליו את האבק, פתחתי אותו. "חדוות העבודה וברכת עוֹלֶה על אדמת המולדת, רינת הגאולה וקינת השכול…" התחיל על גבי הדש הפנימי של העטיפה תיאור תוכנו של הספר, אשר יצא לאור בשנת 1954. אשר יגורתי בא לי, אמרתי לעצמי בלשונו לאחר דפדוף ראשון. פה ושם משפטים שלא אהבתי, והעיקר, תקלה טכנית בהדפסת העותק שבידי. דפים שלמים אינם קריאים. שורה מודפסת על שורה, מילה על מילה, דפים שונים שהודפסו פעמיים על אותו הדף, לעתים במהופך. גם חמישה שקלים לא שווה, אמרתי לעצמי.

לא היה בי עוד רצון לעיין בספר, אבל לפני שהנחתי אותו בצד, בכל זאת העפתי מבט בתוכן העניינים. והנה, הפתעה. נחמת מה. בעמוד 146 מופיע שיר בשם "אברהם בן-יצחק." סוף סוף משהו מוכר. המשורר האהוב אברהם בן-יצחק. זה של "בודדים אומרים." זה של "פגישה עם משורר" מאת לאה גולדברג. החידה הגדולה של הסתגרותו, מיעוט כתיבתו, שתיקתו רבת השנים, עד יום מותו.

חשש עלה בלבי לפני שעברתי לעמוד 146. לא רק בגלל שהוא עלול להיות בלתי קריא עקב התקלה בהדפסה, אלא גם בגלל אכזבה אפשרית מהשיר עצמו. שוב הפכתי דפים בספר. שוב, למרות שניקיתי אותו, דבק אבק לידי, אולם משהגעתי לעמוד המסוים, התברר לי שהוא ניצל. השיר ניצל ואני ניצלתי. מתחת לכותרת השיר, "אברהם בן יצחק," באותיות קטנות, היה כתוב: "על קברו." הוא הכיר את אברהם בן-יצחק? הכיר אותו עד כדי כך שקרא את השיר הזה על קברו? סוף סוף חשתי שיש סיכוי לקבלת פיצוי-מה על חמשת השקלים שהשקעתי בספר הפגום הזה. בהיסוס קראתי את השיר:

אַבְרָהָם בֶּן-יִצְחָק

עַל קִבְרוֹ

 

כִּלְבוּשׁ-מַלְכוּת נָשָׂאתָ הַבְּדִידוּת.

לְרוּם-רֹאשְׁךָ שְׁקִיעָה עָנַדְתָּ עֲטֶרֶת.

בְּכוֹכְבֵי-עֵינֶיךָ דָּמְמָה תִּפְאֶרֶת

צוֹעֲדָה גֵאָה לָמוּת.

 

כְּפִגְרֵי-צַעֲצוּעִים, בָּעַט הַיֶּלֶד בָּם,

לְרַגְלְךָ מִלִּים בְּאֵלֶם הִתְגּוֹלָלוּ.

עָזַבְתָּ בְּנְוֹת-הַשִּׁיר, רוּחָן לְךָ אָצָלוּ,

כִּי דַלּוּ לְשִׁירְךָ נִיבֵי אָדָם.

 

הוֹי, נְזִיר-שִׁירָה, יוֹרֵד אֶל גֵּיא-עַצֶּבֶת

וּבִלְבָבוֹ יִכְלָא תִּפְאֶרֶת-יָהּ לִגְוֹעַ!

לֹא אָבִיתָ בֶּרֶךְ לַחַיִּים לִכְרֹעַ –

וַתִּכָּנַע לַמָּוֶת.

מתוך הספר "מלב אל לב"

"עטרת… תפארת… עצבת…" הד של צלילים אחרים, רחוקים, עלה בי. צלילים מוכרים משיריו של אברהם בן-יצחק: "דועכת… שלכת… בוערת…" אותו עולם של מלים. אותו ניגון הנרקם מהסיומות וההטיות של השפה העברית, שצליליו כה יפים בעיני. ומתוך הניגון הזה, כחץ מקשת, נורה פתאום המשפט החד כל כך, הקולע, שננעץ ישר בתוך הלב: "לֹא אָבִיתָ בֶּרֶךְ לַחַיִּים לִכְרֹעַ – וַתִּכָּנַע לַמָּוֶת." הנהו נזיר השירה העברית אברהם בן-יצחק, שכלא עצמו מדעת. הנה ייאושו, סירובו, סוד שתיקתו. שוב ושוב קראתי בשיר, שוב ושוב גיליתי בו פנים חדשות, נישאות כולן על גבי השורה הזאת: "לֹא אָבִיתָ בֶּרֶךְ לַחַיִּים לִכְרֹעַ."

מחשבות רבות עלו במוחי. לא רק את אברהם בן-יצחק ראיתי לנגד עיני, אלא גם דמויות אחרות. בני אדם שקשה להם המגע עם המציאות. כאלה שנהדפו על ידי החיים ומשהו בנפשם כבה. אנשים שמשהו בתוכם דחה את המולת העולם סביבם. הם ידעו כי לא יוכלו לה, נותרו בבדידותם, והקיפו את עצמם בחומות מגן, לעתים רופפות מאוד, עד שגם מאחוריהן לא הצליחו לחסות עוד. ממש כמו אותו "הָאָדָם הַזָּר" בשיר אחר המופיע בספר, אשר לקראת מותו "עַל  הַגַּלִים מוּל אֱלֹהִים צָעַד." וחשש מקנן בלבי, כי אין אותו זר אלא המשורר עצמו.

"ממלכה תמורת סוס." למרות הדפים הפגומים, רק בעבור השיר הזה, גם לו היה יקר בעשרת מונים, היה כדאי לקנות את הספר. הספר נותר על שולחני, פתוח בשיר הזה המופיע באחד מעמודיו האחרונים. רק אחרי זמן רב המשכתי לדפדף בו, והנה עוד שיר שאינו נותן מנוח ואני קורא בו שוב ושוב. שיר השב אל הנושא הנצחי של האדם וזמן חייו:

נֶאֱמָנִים הָיוּ יָמֵינוּ

נֶאֱמָנִים מְאֹד הָיוּ יָמֵינו לָנוּ,

וְאָנוּ הִדְהַרְנוּם כְּסוּסֵי-רִכְבָּה קַלִּים,

עַל-כֵּן מִהַרְנוּ לְהַגִּיעַ אֶל הַסּוֹף.

 

עַתָּה לֹא נֵחָפֵז בִּקְצֵה הַדֶּרֶך,

בָּרֶגֶל נַחֲזֹר לְאַט אֶל מוּל הַדּוֹהֲרִים,

וּבְעֵינֵינוּ  תְּחַיֵּךְ בִּינַת צוֹפִים מִנֶּגֶד.

 

יָרְדָה שַׁלְוַת הָעֶרֶב עַל שֵׂיבַת-רֹאשֵׁנוּ,

אֲרֻכּוֹת עַתָּה שְׁעוֹת-חַיֵּינוּ בַּמְנוּחָה,

אַךְ הַיָּמִים קְצָרִים, כִּי מְעַטִים הֵמָּה.

 

בָּאַפְלוּלִית נִלְקֹט אֶת פֵּרוּרֵי-הַזִּכְרוֹנוֹת

וְנִלְעָסֵם לְאַט לִסְעֹד לְבָב פּוֹתֶה.

חָכַמְנוּ עַד הָבִין כִּי אֱוִילִים הָיִינוּ.

 

מתוך הספר "מלב אל לב"

ההפתעה הייתה גדולה. האטתי את הקצב. השתהיתי על הדפים הניתנים לקריאה. היו שירים שבקלות דילגתי עליהם, אבל היו אחרים שלא הניחו לי להפוך את הדף. עולם אישי ומיוחד עלה מהם, בלתי צפוי. בספרייה הלאומית קראתי בשני הספרים הראשונים שלו. "לְאוֹר הַנֵּר," שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1930 בהוצאת "עֹגֶן", ו"בְּכוּר דְמָמָה", שהופיע בישראל בשנת 1948. פגשתי בהם שירה הנישאת על עצב דק מאוד. אור היום והמולת הכרך מסנוורים אותה ומפריעים לה, והיא מרכינה ראשה בפני העולם, מצדיקה את דינו.

 

הַרְכֵּן רֹאשׁ…

הַרְכֵּן רֹאשׁ,

עַד יַעֲבֹר יוֹם וּתְכַסֵּךָ דְּמָמָה.

 

עֲצֹם עֵינַיִם –

לַיְלָה לוֹפֵת קִירוֹת רְחוֹב.

 

עָיְפָה נַפְשְׁךָ –

שְׁכַב וּכְבשׁ פָּנִים בַּכָּר.

 

נִגָּרִים הַחַיִּים.

מתוך הספר "לאור הנר"

 

הוא כותב באחד משיריו הראשונים, והמסקנה, בשיר אחר, אינה מאחרת לבוא:

"פְּנֵי תֵּבֵל כְּפַסֵי הַבַּרְזֵל

לַבָּאִים וְחוֹלְפִים בְּהָמוֹן.

 

לָמָּה אֶמְרֹד? וַאֲנִי

דִמְעַת-דֹם מֵעֵינֵי אֱלֹהִים."

(חלק מן השיר "עוד יש אילנות" מהספר "לאור הנר")

זו עמדתו הבסיסית של ברוך כצנלסון כלפי החיים, גרעין שירתו. עמדה של חולשה, של חוסר ישע, שתודעת המוות טמונה בה מראשיתה. רק ההשלמה עם עולם זה, עולמו של אלהים כמות שהוא, מעניקה כוח. מה טעם להתנגד, מה טעם בתפילה שתגן עלינו מפני המוות "וְאֵלִי גַם אֱלֹהָיו." כל מה שנותר הוא התכנסותה של הנפש השברירית, נפשו של המשורר, בתוך עצמה, עד כדי התאיינות, כשרוח אלהים מרחפת מעל פניו. בלשון מקראית שמזכירה הקדשה של נביא, שוב באחד משיריו המוקדמים, הוא כותב:

בְּיוֹם סַגְרִיר

בְּיוֹם סַגְרִיר עָלָה אֱלֹהִים מֵעָלַי.

וָאֶשְׁכַּב נְטוּל חַיִּים, כְּפוּת אֵימָה,

וְלא עֲצָרְתִי כֹּח לִבְכּוֹת.

 

יָמִים רִאשׁוֹנִים, תְּמִימֵי אֵל וְאָדָם,

נִצְבוּ עָלַי וְחֶרֶשׁ לִי נָדוּ –

וָאֵדַע כִּי מֵת אָנֹכִי.

 

וַיַּעַל אוֹר שָׁקֵט בְּעֵינַי הַפְּקוּחוֹת

וְחִיוּךְ מְדֻלְדָּל עַל שְׂפָתַי רָעַד,

כִּי אֶת פְּנֵי אִמִּי-הוֹרָתִי רָאִיתִי.

 

וָאוֹשִׁיט יָד – רֵיקָם אֵלַי שָבָה.

וָאֶלְפֹּת יוֹם אַחֲרון וָאֲשַׁוַּע:

– אִמִּי,  אִמִּי, אַל תַּעַזְבִינִי!

 

בִּדְמָמָה אַדִירָה צָלַלְתִּי כָּעוֹפֶרֶת,

וָאֵדַע כִּי חַיַּי הַכַּר לִמְרַאשׁוֹתַי

וְעַל פָנַי תָּנוּחַ רוּחַ אֱלהִים.

מתוך הספר "לאור הנר"

ההשלמה עם העולם היא המשענת להתגברות על מוראותיו. על העצב, על השיממון, "הִנֵּה רַד הַיּוֹם וּמְאוּם לֹא הָיָה," על מפח הנפש. הבדידות עקב ידידות שנפסקה, היגון עקב אהבה נכזבת, הופכים לרגשות בעלי כוח, שאינם בוגדים באדם, שיש לחיות עימם. קבלת הדין והתכנסות הנפש בתוך עצמה מאפשרים לא רק את ההתבוננות העצמית, את השירה, אלא גם את המגע עם הדברים הפשוטים. ההנאה ממראה, מתופעה, ממעשה, מרגעים בודדים של שלווה. כל גילוי שכזה הוא התפעלות, נס, מים זכים לנפש. השקיית עצים בפרדס היא לא רק שמחה, אלא גם תובנה, נגיעה באחד משרשי החיים.

 

קוֹלְךָ עַל הַמָּיִם

אֶפְתַּח לְךָ לִבִּי כְּשַׁעֲרֵי הַגָּן,

לִקְרָאתְךָ גִילִי יָרוּץ גְּלוּי עֵינַיִם.

אַתָּה תַּבִּיט אֵלַי מִלִּבְלוּבֵי אִילָן,

קוֹלְךָ אֵלַי תִּשְׁלַח עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

 

הַבֹּקֶר לא יִקְסֹם בָּרוֹם לִי צְחוֹר-עָנָן;

אֶעֱזֹב שִׂיחִי עִם עֲבִיבֵי שָמַיִם.

כָּמוֹךָ אַאֲזִין לְרִנּוּנֵי אִילָן

בַּהֲרִיחוֹ רוֹטֵט אֶת קוֹל הַמָּיִם.

 

לֹא אֶשְׁאַל, אֵלִי, מַה לִי יִצְפֹּן הַזְּמָן –

רַב לִי כִּי אִתְּךָ אֵלֵך יְחֵף רַגְלַיִם;

אַךְ אֲקַנֵּא מְאֹד בְּאֹשֶר הָאִילָן

בִּנְשֹׁק אֶת שָׁרָשָׁיו קִלוּחַ מָיִם.

מתוך הספר "מלב אל לב"

 

שירתו של ברוך כצנלסון היא ביסודה שירה ישירה, פשוטה, נובעת מתוך הלב. גם אם לא מעט משיריו אינם מדברים ללבי, הרי שיש שירים שאני חוזר אליהם שוב ושוב. ניתן להעמיד מבחר מרשים משיריו. רבים מהם יכבדו כל אנתולוגיה של שירה עברית.

לפני ימים אחדים שוב ביקרתי ב"גלריה," ברחוב שץ בירושלים. אולי אמצא עוד ספר משלו בין הספרים הישנים, חשבתי. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי, אבל באחד המדפים הסמוכים למדור השירה בלט ספר גדול, מצבו כחדש, "אגרות יצחק למדן," שיצא לאור ב-1998 על ידי מכון "גנזים." דפדפתי, הצצתי במפתח השמות, ולהפתעתי הופיע בו גם שמו של ברוך כצנלסון. וכך בשנת תרפ"ח, במכתב פרטי, כותב יצחק למדן לאשר ברש וליעקב רבינוביץ, עורכי "הדים," לאחר שקיבל מהם את החוברת האחרונה, שבה התפרסמו ארבעה משיריו של ברוך כצנלסון. המכתב ארוך מאוד, מכסה עניינים שונים, אך לי היה די רק בשני משפטים קצרים: "את שיריו של ברוך כצנלסון קראתי בעונג. למרות הפוגליות הבולטת, נדמה לי שהוא יותר אמיתי מפוגל." אכן, דוד פוגל גדול ממנו, אך את חותם האמת והתום אי אפשר למחוק משירתו של ברוך כצנלסון. שירת אמת. הצריך יותר מזה?

ולפני חדשים אחדים, כאשר נתקלתי בספרו בחנות הספרים, לא ידעתי אם הוא חי או מת. שיערתי שזה מכבר הלך לעולמו. אבל איך אדע, מתי? בבית הקברות בכפר סבא, בשורות השמורות לוותיקי המושבה, אתרתי את קברו. הוא נפטר בכ"ח שבט, תשכ"ח, 27 בפברואר 1968. הוא קבור ליד אשתו קלרה, שמתה שנים אחדות לפניו, ולה הקדיש את ספרו הראשון "לְאוֹר הַנֵּר." "בְּיוֹם סַגְרִיר," אמרתי לעצמי.

על פי "תולדות הספרות העברית בדורנו, כרך ראשון – משוררים," מאת אהרן אורינובסקי, "ברוך כצנלסון נולד בעיר סלוצק, פלך מינסק שברוסיה הלבנה. כשהיה ילד רך בשנים, היגר אביו לאמריקה הצפונית. ברוך נתחנך בבית-סבא, אבי-אימו, למד בחדר מתוקן ובישיבת סלוצק, גם השתלם בלימודי-חול והיה למורה. בשנת תרפ"א הלך לקנדה ועשה בה שתי שנים עד שניתנה לו אשרת-כניסה לארצות-הברית. משנת תרפ"ג עד תרצ"ה ישב באמריקה, רכש השכלה גבוהה באוניברסיטאות והשכלה פדגוגית בקורסים שונים ועסק בהוראה. בשנת תרצ"ה עלה הוא ובני משפחתו לארץ-ישראל והשתקע בכפר סבא. כאן היה לפרדסן והתפרנס מפרדסנות עד שנות מלחמת העולם השנייה. בשנת תש"ה חזר להוראה, ומאז עובד הוא כמורה ללימודים עבריים בבית-הספר התיכון בכפר סבא.

"ברוך כצנלסון כתב בימי-עלומיו, משנת תרע"ט עד תרפ"ג, שירים ודברי בקורת באידיש, מכאן ואילך – רק עברית. קובצי שיריו העבריים הם: "לאור הנר" – תר"ץ; "בכור דממה" – תש"ח."

_________________________

ספרו של אורינובסקי יצא לאור בשנת 1954 ולכן אין בו התייחסות לספרו השלישי של ברוך כצנלסון, "מִלֵב אֶל לֵב," שהופיע גם הוא באותה שנה. בספר זה נמצאים כמה משיריו הטובים ביותר. אני בטוח שעד מותו, בגיל 68, כתב עוד שירים. אולי אפשר למצוא אותם באחדים מכתבי העת של אותה תקופה.

אורינובסקי אולי לא ידע זאת, אבל גם בשנים שהתפרנס מפרדסנות, ועל פי שיריו גם מעבודת כפיים, עסק ברוך כצנלסון בהוראה. חדשים אחדים לפני מותה סיפרה לי אמי, כי היה זה הוא מי שלימד אותה קרוא וכתוב עברית.

אפילוג / דורית ויסמן

ישעיהו קורן לא רצה לגלות לי על מי הוא כותב. הוא אמר שהוא בטוח שאף אחד לא כתב על המשורר הזה. באותו יום בו שלח אלי את המאמר, ליד שולחן הצהרים, הזכיר ראובן את שמו של ברוך כצנלסון, מורה לספרות בתיכון שלנו, שלימד לפני זמני. אינני יודעת מדוע. מעולם לפני כן לא הזכרנו את שמו. אולי בגלל שבאותו יום ראיתי בעתון את מודעת האבל שהודיעה על מותה של המורה שלי לספרות, מינה שטייניץ, עמה הייתי בקשר חם בשנים האחרונות.

מיד אחרי הארוחה נפניתי לעיין בחומר ששלח לי ישעיהו קורן, הייתי סקרנית מאוד. ומה גדלה תדהמתי, כשלאחר כמה שורות הסתבר לי, כי ממש עליו הוא כותב, על המורה שלו לספרות, המשורר ברוך כצנלסון.

ושם בית הספר התיכון בו למדנו שלושתנו (ישעיהו, ראובן ואנוכי) היה: בית חנוך תיכון ע"ש ברל כצנלסון.

רשימת ספריו של ברוך כצנלסון

"לאור הנר", הוצאת "עגן", ניו-יורק, תר"ץ (1930)

"בכוּר הדממה", הוצאת מ. ניומן תל-אביב תש"ח (1948)

"מלב אל לב", הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר, תשי"ד (1954)

 

rsz_books2 (2)

קומץ ילדים בעירום

על השיר המתהפך ועל ארס-פואטיקה בשירת צבי עצמון

מבט ראשון, דפדוף:

עוד לפני שאני פותחת את הספר, שרק הגיע בדואר – בלי כל מכתב מלווה, ועם ההקדשה המינימלית ביותר שיכולה להיות – קופץ אלי משהו רענן. הכריכה בורוד עז ובשחור ולבן, שמו החידתי של הספר, העובדה שיצא בהוצאה שאיננה מוכרת כהוצאה 'ספרותית', השילוב בין שירים לפרוזה. אני מדפדפת, מרפרפת, ומשאירה את הספר פתוח בשני עמודים (עמ' 42-43) בהם – זה מול זה – שיר וקטע פרוזה.

השיר (42) נקרא "הדבר הכי מרגש". יש בו הרבה שורות חוזרות, כל בית מתחיל באותה שורה, שחוזרת ונבנית במשמעויות שונות. ומנגד, בעמוד 43, "דו-שיח" – קטע פרוזה קארְבֶרי – איזשהו גבר טוען כלפי גבר אחר 'למה אתה לפעמים עונה לי לא יפה?' והגבר השני עונה דברים ממש לא שיריים ולא פיוטיים. ואיכשהו שני העמודים האלו מאוד מתאימים – השיר על הדבר הכי מרגש, שזוהי סיטואציה רגילה לגמרי ברחוב, המלגלגת על הדמויות הטלויזיוניות, מלכי הרייטינג והתרבות (הדמות ה'נערצת' בשיר היא דודו טופז), על המוחצנות ועל האושר שאנו מחפשים בחוץ.

ולשונו הפשוטה של השיר. לא 'הדבר המרגש ביותר' אלא 'הדבר הכי מרגש'. כי, כמו הדו-שיח שבעמוד הבא, גם השיר הוא דו-שיח.

שיחה המתפתחת בהדרגה, וגם, אולי, לדו-שיח פנימי.

השיר מתחיל כך:
"הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל 'מָה הַשָּׁעָה?'"…

תמוה. יכולים אנו לחשוב: ציניות, לגלגנות. זה הדבר המרגש ביותר שקרה לו, למשורר, שמישהו ייגש אליו ברחוב וישאל אותו מה השעה? מה, הוא צוחק עלינו? ואולי כן? אולי זה באמת הדבר המרגש ביותר שקרה לו? אולי זה מישהו מסכן כל כך, בודד כל כך, שאין לו איש לדבר אתו, ואז עצם זה שניגש אליו מישהו אחר, זהו רגע מאושר בשבילו. ואולי זה שיר טרנסצנדנטלי בכלל, שיר המאיר כל רגע, ולו הפשוט ביותר, של החיים. מָֹשָל לדברים הפזורים מסביבנו ואיננו יכולים להעריכם די.

והשיר מתפתח. מן הבית השני והלאה הוא נראה כך:

הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל "מָה הַשָּׁעָה?"
וְזֶה הָיָה
דּוּדוּ טוֹפָּז.

הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל "מָה הַשָּׁעָה?"
וְזֶה הָיָה דּוּדוּ טוֹפָּז, שֶׁהוֹסִיף
"סְלִיחָה, טָעִיתִי, חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ הָאֲמַרְגָּנִית שֶׁלִּי"

הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ אֵלַי בָּרְחוֹב וְשָׁאַל "מָה הַשָּׁעָה?"
וְזֶה הָיָה דּוּדוּ טוֹפָּז, שֶׁהוֹסִיף
"סְלִיחָה, טָעִיתִי, חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ הָאֲמַרְגָּנִית שֶׁלִּי,
אֲבָל כַּמָּה שֶׁאַתְּ יָפָה!
אַתְּ רוֹצָה לְהוֹפִיעַ בַּתָֹּכְנִית?"

הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁכָּתַבְתִּי שִׁיר שֶׁמַּתְחִיל בַּשּׁוּרוֹת
הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל 'מָה הַשָּׁעָה?'

הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁכָּתַבְתִּי שִׁיר שֶׁמַּתְחִיל בַּשּׁוּרוֹת
הַדָּבָר הֲכִי מְרַגֵּשׁ שֶׁקָּרָה לִי בַּחַיִּים
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ נִגַּשׁ בָּרְחוֹב וְשָׁאַל 'מָה הַשָּׁעָה?'
וְשֶׁדּוּדוּ טוֹפָּז

צבי עצמון מפטפט? האם המדען המדוייק הפך עורו? אני מניחה את הספר בצד, ומבטיחה לעצמי לחזור אליו במהירות, לפני כל הערימות שעל שולחני ובשידה שליד המיטה. אבל אקדים את המאוחר ואומר, שבשיר הזה נמצאים הרבה מן המוטיבים האופייניים לספר הזה: הפתעה, התרסה, הליכה – בכתיבה עצמה – אל הלא-נודע, וארס-פואטיות, כלומר, הרהורים על מעשה הכתיבה.

צבי עצמון היה מדריך שלי באחת הסדנאות הראשונות לכתיבה יצירתית, לפני שנים רבות. ואף פעם אינני שוכחת את דברי הפתיחה שלו בתחילת הסדנא. הוא אמר משהו כמו: "אני מנחה סדנאות כבר הרבה שנים, ומשנה לשנה נעשה לי פחות ברור מה אני צריך לעשות". כשאני קוראת את הספר החדש הזה שלו, השמיני במספר, אני חושבת שגם לשירים טוב כך – שאף פעם לא נדע לאן בדיוק הם לוקחים אותנו.

לכן אני קוראת את השיר שבעמ' 28, "עפעף עצום", לא כהתחכמות. השיר מתחיל כך:

"יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
וְאַף אֶחָד לֹא.
לְמָשָׁל
שֶׁכָּרֶגַע
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ
מַה יְהֵא בְּסוֹפוֹ שֶׁל
הַשִּׁיר שֶׁעַתָּה רַק עוֹלָה בּוֹ
הַשּׁוּרָה הַשְּׁמִינִית
עַל הַכְּתָב, מַה יַּעֲלֶה בְּגוֹרָל
הַקְּבִיעָה הַנֶּחְרֶצֶת
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ וְאַף אֶחָד לֹא."…

אחרי כן מדבר השיר על מוגבלותו של הקשר האנושי, על דברים שהמשורר יודע ואף אחד אינו מעלה על הדעת, על דברים שהמשורר יודע ואף אחד לא שכח, על האהובה שאומרת דברים ואיננה יודעת שבן-זוגה איננו יודע. מה בדיוק איננו יודע, מה הדברים הפשוטים שהיא אומרת, אין השיר מפרש, אך בראש כל אחד מאתנו נמצאים הפירושים האישיים שלו. גם שיר זה, כמו השיר הקודם, מסתיים ללא נקודה, ומשאיר אותנו לתהיותינו. בשיר יש דימוי אחד חזק ומפותל: השיר מדומה ל "עַפְעַף/ עָצוּם בְּרִיסֵי אוֹתִיּוֹת". ולא די בדימוי חזק זה, אלא שהדימוי ממשיך: העפעף העצום בריסי אותיות הוא "כְּמוֹ צָעִיף עַל צַוָּאר מִפְּנֵי קֹר". חוץ מן הדימוי המורכב הזה, כל השיר מביא עצמו אלינו בלשון פשוטה ביותר, דיבורית ממש. זהו שיר על כתיבה, על הידע האנושי, על יחסים ואהבה.

אני חושבת עוד על הדימוי הזה, על ה"עַפְעַף/ עָצוּם בְּרִיסֵי אוֹתִיּוֹת". העפעף עצום. הוא עצום בריסי אותיות. כלומר, האותיות הן העוצמות את העפעף, הן אלו שאינן מאפשרות לעין להיות פקוחה, הן אלו שאינן מאפשרות את המבט. האותיות מסתירות את המבט. איזה מבט? האם מבטו של הכותב על העולם, או ראייתנו שלנו את הכותב, את עולמו של הכותב. שתי האפשרויות מפתיעות. האם ייתכן שהמבט הוא עצם השיר, כוונתו, קסמו, והאותיות, כלומר, המלים, מסתירות לנו אותו? הייתכן שמלים מסתירות את השיר? והלא הן נועדו להבהירו, הן כלי הקריאה שלנו, הן, בעצם, יוצרות את השיר. עצמון חתרני ומתריס. הוא מזהיר אותנו מפני הקריאה האוטומטית, השגרתית, המקובעת.

מבט שני, קריאה מן ההתחלה. הצטמררות:

אכן, צריכה הייתי לחשוש. או לפחות לחשוד. כי כבר השיר הראשון נקרא "קְרון מסע, עשָן", ושני חלקי השיר הם 'א. תחנה בעמק רפאים' ו'ב. ריכוז'. בשיר, שהוא חוויות של אושר מן הרכבת שהיתה בירושלים, וההבטחה שהקלה בדרך, זרועים נבטי עשן-רכבות-השואה. המלה 'ריכוז', כמובן, צועקת לעין, וגם טרבלינקה מוזכרת. אבל לא חשדתי.

בעמוד הבא שם המדור הבא: 'קומץ ילדים בעירום'. וכבר גופי מתרווח בנינוחות על כסא המחשב המרופד, מחכה לעינוגי שירה על ילדות מאושרת, ילדים רצים בדשא בין ממטרות, אהבה ראשונה, אולי, ובכל מקרה, תום, תמימות, ילדות.

ואז ניחתות עלי המכות. גופי, עדיין יושב על כסא המחשב המרופד, מתכווץ. אני משנה תנוחה, מזדקפת. קוראת שוב ושוב את השורות. שירים מצמררים העוסקים בזוטות של הדוקטרינה הנאצית, מכתב המתווה את צורת הפתרון הסופי (שם השיר: 'הסטוריה אלטרנטיבית: מסע שנתי'), הערות של מבקר על אי-דיוק במספרים (בשיר "דו"ח המבקר. נספח"). מצמרר ביותר הוא השיר

או: הזהו אדם *

נָאצִי שֶׁאָהַב אֶת יְלָדָיו, אֶת אִשְׁתּוֹ וְהַכֶּלֶב,
כָֹּל מַחְסוֹרָם

רָצַח

יְהוּדִי שֶׁמֵּרַר חַיֵּי יְלָדָיו
מֻזְנָחִים וְאִשְׁתּוֹ הַמֻּכָּה
_____
* פרימו לוי: Se Questo e un Uomo

שיר שהופך את העולם על פיו, שיר שמצמיד אותי עוד יותר לכסא. שיר שמפריך, בעצם, את אפשרויות הכתיבה וחושף את המלים בדלותן. אני חשה איך מופעל בתוכי כוח, על מנת שאוכל להתגבר על האהדה שמתעוררת כלפי הנאצי, זה שאהב את ילדיו, ואת אשתו, ואת הכלב, וסיפק כל מחסורם, וחשה את הדחיה מן היהודי, שהכה את אשתו (אם כי לא ברור בדיוק מי הכה את האשה, שוב, משחק במלים). השכל יודע יפה יפה מי הרע ומי הטוב, מי הרוצח ומי הקרבן, אבל סדר המלים, דרך צירופן על הדף שרובו ריק, אמנות השיר, עושה את שלה. שיר זה, שלעולם לא ילמדו לבגרות ולא יביאו אותו כדוגמא ל'שיר המתהפך' (לאחרונה למדתי עם בני למבחן בגרות בספרות ופגשתי במושג הזה), הוא שיר, שממלא את תפקיד השירה בנאמנות, לפחות את סוג השירה שאני אוהבת: הוא נותן לנו מכה חזקה בבטן, עוצר את נשימתנו, מאלץ אותנו לעצור ולחשוב, ולחזור ולהפוך בו שוב ושוב. (וברקע, במחשבתנו, מהבהב מידי פעם שם המדור הזה "קומץ ילדים בעירום").

צבי עצמון מתייחס כאן לספרו האוטוביוגרפי של פרימו לוי "הזהו אדם", ספר על חוויותיו באושוויץ. הספר נפתח בשיר בשם זה מאת פרימו לוי. הוא מתחיל כך: "אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד בשובכם הביתה עם הדמדומים:/ התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לבן מוות היה./…" ומסתיים כך: "הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם./ ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך…".

אבל כבר בכותרת, כשהוסיף עצמון לפני המלים "הזהו אדם" את המלה "או:" עם נקודתיים, (כלומר: "או: הזהו אדם") הוא מצביע על אפשרות אחרת להסתכל על האדם הרוצח. לחשוב על האפשרות שכל בן אדם אוהב, משפחתי, חובב חיות, יכול להפוך לרוצח. במלים ספורות הוא מוסר את הבנליות של הרוע, את המרחק הקצר בין טוב לרע.

פסק זמן. אני זקוקה למנוחה.
מפסיקה לקרוא. הולכת לענייני. מבטיחה לעצמי לחפש על ולנברג ב'גוגל', להבין יותר טוב את השיר 'אפקט ולנברג' שבמחזור זה.

מבט שלישי. חוזרת מגוגל. השיר 'אפקט ולנברג'.
נראה לי חשוב להבין שיר, שעל שמו נקרא הספר. ולנברג, אני קוראת בגוגל, דיפלומט שוודי, הציל בין 20,000 ל – 100,000 יהודים בבודפשט, הונגריה, בזמן הכיבוש הנאצי, ע"י כך שנתן להם תעודות חסות שוויצריות. יש לי נגיעה אישית לכך, כי גם משפחת אמי התגלגלה שם בבודפשט, באותם ימים, מבית לבית, עם תעודת חסות שבדית, וייתכן מאוד, שלולא ולנברג, לא הייתי נולדת ולא הייתי כותבת את הרשימה הזו. באינטרנט אני קוראת על ולנברג דברים מדהימים, על יצירתיותו וחוצפתו בהצלת יהודים. הוא ממש עלה בעצמו, פיזית, לרכבות, אחרי היהודים, והוריד אותם משם. אך כשנכנסו הרוסים לבודפשט, עם גמר המלחמה, הם תפסו אותו ומאז נעלמו עקבותיו. אין יודעים איך ומתי מת. הסברה אומרת שהרוסים הגלו אותו למחנות עבודה בסיביר, ושם מת. מהו אפקט ולנברג בשיר? השיר מדבר אל מישהו, שיש לו החוצפה והיעילות להציל. השיר איננו נוקט בשם הנמען. בתחילה נדמה שהשיר מדבר אל ולנברג, כי, הרי, כך נקרא השיר 'אפקט ולנברג', וגם השורה הראשונה, הפותחת ב"הַיְעִילוּת הַזּוֹ שֶׁלְּךָ" מתאימה, אך מהר מאוד מתברר כי השיר דובר אל ישות גדולה הרבה יותר, מין יישות אלוהית, מכיוון שהוא עוסק בתינוקות שהטביע אותם המבול, בסדום:

"…עַל סְדוֹם קִיֵּם דִּיּוּן נוֹקֵב, וּלְבַסּוֹף הָפַךְ, שָׁפַךְ
גָֹּפְרִית וָאֵשׁ – ואַל תִּשְׁכַּח, הָיוּ שָׁם בְּנֵי אָדָם חַיִּים,
יוֹתֵר מִקֹּמֶץ יְלָדִים הִתְרוֹצְצוּ עֵירֹם,
מְיַדִּים חַלּוּקִים בָּאֲגַם, צוֹוְחִים בְּצָהֳלָה…"

השיר נוקט אל אלוהים לשון קשה, אירונית, מלגלגת. אלוהים איננו מושג מאיר וחיובי, אלא מעין תגרן, שעושה ענין גדול כשהוא מציל נפש אחת ("וּכְשֶׁהִצִּיל אֶחָד, תְּמוּרַת הָאַיִל, עָשָׂה עִנְיָן גָּדוֹל, שָׁלַח מַלְאָךְ."). מי שמתגרה ברחמיו (אולי ולנברג?), גורלו לא יהיה טוב:

"…הוּא יְשַׁסֶּה בְּךָ אֶת הָרוּסִים,
אֶת מַחֲנוֹת סִיבִּיר קְפוּאָה, …".

וחוץ מקרבינו, גם השיר מתהפך, כי המלה שהופיעה בתחילת השיר, "יעילות", ושחשבנו שנועדה להלל את המציל, מקבלת מטען אחר, ואולי היא מתכוונת ליעילות של גוזר-הדין, ליעילות של זה שהחליט להשמיד. פתאום הופכות המלים הפותחות את השיר – "הַיְעִילוּת הַזּוֹ שֶׁלְּךָ,/ וְהַחֻצְפָּה" – למחרידות כל כך.

אם כן, מהו אפקט ולנברג? האם זה חוסר-התוחלת שבאפשרותנו להציל מישהו? האם גם כשאנחנו חושבים שאנחנו עוזרים, איננו יכולים, אבסולוטית, לעזור, איננו יכולים כלל להשפיע על גורלו של מישהו אחר? האם זו הנחרצות של אלוהים, או הגורל, להמית, להביא רע? ואם מישהו ינסה, בכל זאת, להציל, האם גורלו, גם גורלו שלו, נחרץ? המלים המרכזיות בשיר, כמו ברבים משירי הספר, הופכות ומשנות משמעות, עם הקריאה. הילדים המתרוצצים בעירום, מיידים חלוקים באגם, צווחים בצהלה, אינם מעוררים בקורא נועם ושמחה. הקורא יודע כי גורלם נחרץ.

ואם עד היום נעשה לך טוב כששמעת את המילה 'ולנברג' – הוא הרי הציל כל כך הרבה יהודים, וביניהם ילדים – לא עוד. אחרי קריאת השיר הזה תמיד תחשוב על 'אפקט ולנברג' המזעזע.

השיר האִיוֹבי הזה מסמל את התמה הקשה שבספר, תמה שאין בה רחמים: חשוֹד בכֹּל, גם בָּאֵל. וכמו ולנברג, גם השירים בספר אפקט ולנברג הם עירניים, חוצפניים, ומלאי חוכמה.

מה שעובר כחוט השני כמעט בכל השירים, הוא, שתמיד יש מימד נוסף. גם אם השיר איננו מעורר זעזוע וקושי, כמו בשירים המפנים אותנו אל השואה, תמיד הוא מעורר בנו מחשבה. תמיד הוא מופנה גם אל מישור אחר. והרבה פעמים פוקח השיר עין אחת על עצם מעשה כתיבת השיר, אל הכתיבה ומשמעותה בעבור האדם הכותב.

זקוקה לרוך
אני זקוקה לרוך. רוצה לסיים בשיר אהבה מן הספר. האם יש רוך בספר?

עפיפון פניך

נְיָר מְרַשְׁרֵשׁ, שְׁתֵּי עֵינַיִם,
צַמַּת הַזָּנָב
בְּגוֹן שְׂעָרֵךְ,
מִתְרַחֵק וּמַגְבִּיהַּ
לְכֶתֶם בַּתְּכֵלֶת, פִּסַּת גַּעֲגוּעַ,
אֲפִלּוּ הַחוּט הַהוֹלֵךְ לֹא נִרְאֶה,
אֲבָל הַיָּד מַחְזִיקָה
בְּרֶטֶט הָרוּחַ
כִּשְׁקִיפוּת הַמֶּרְחָק הַגּוֹאֶה
אֲבָל רֶטֶט הַלֵּב.

זוהי תמונה של עפיפון המרחף בשמים – ניר מרשרש, שתי עיניים, זנב העפיפון – מתרחק ומגביה בתכלת השמים, החוט המחזיק אותו איננו נראה. העפיפון עצמו, ואולי כל הסיטואציה, מזכירים לכותב את פני האהובה, שרחוקה עכשו, פיסת געגוע בלבד. החוט המחבר בין האוהב לאהובה כבר לא נראה, אולי אפילו ניתק, אבל היד מחזיקה עדיין, כמו גוף שנכרת בו אבר והגוף מרגיש, עדיין, את האבר; היד מרגישה עדיין את החוט, מרגישה ברטט הרוח. שוב מעורבים כאן פשטות עם דימוי מורכב: רטט הרוח, בו מחזיקה היד, הוא "כִּשְׁקִיפוּת הַמֶּרְחָק הַגּוֹאֶה". והשיר, ההולך ונעשה נרגש ונכמר, נגדע בסופו. המשפט "אֲבָל רֶטֶט הַלֵּב", המסתיים בנקודה, הוא קטוע. שוב המשחק בין רכות לקושי, בין הרפיה להתנגדות, בין הדרגתיות לחריפות. לרטט הלב אין המשך, והעפיפון הופך לכתם בשמי התכלת, למשהו המכתים שמים זכים. טינה וייאוש מתגנבים אל השיר האלגי. והעפיפון, שיכול היה להיות סמל לנעורים, לתום, או לבילוי שמח, הופך לסמל דמותה השטוחה, הדו-מימדית, של האהובה, לסמל של גורל שנגזר מראש (עפיפונים בד"כ נעלמים לנו בשמים). אני חוזרת אל כותרת השיר, ואיני מנוחמת.

רציתי רכות? מישהו הבטיח לי רכות? לא בספר הזה. כאן, גם מה שנראה רך הופך לקשה יותר.

ואולי יש גם בשיר הזה הרהור ארס-פואטי סמוי: השיר נפתח במלה "נְיָר". הַנְּיָר הוא המשטח עליו כותבים. היד הכותבת את השיר, על נייר, מנסה להחזיק בחוט הגעגוע, האהבה, מנסה להעביר – אל הקורא – את רטט הלב.

הרווח שבין השורות - על שירתה של דליה פלח מאת דורית ויסמן

הרווח שבין השורות

על שירתה של דליה פלח

אסתכן, בתחילה, בניחוש: דליה פלח היא אשה, בסביבות גיל הארבעים; עירונית; שיער קצר ומכנסים; יש לה דוד שופט מחוזי (בדורבן) וגם אביה הוא משפטן (זרוק, אמנם), היא אוהבת לטייל, בדרך כלל לבדה, בארץ ובחו"ל (ואולי היא דיילת).

לפחות מסוגיה אחת פטורים כשבאים לכתוב על שירתה של דליה פלח, והיא הקשר בין הטקסט לבין הביוגרפיה של היוצר. כי על חייה של דליה זו, ובניגוד חריף, למשל, לדליה רביקוביץ, ממנה נפרדנו לאחרונה, איננו יודעים אפילו פרט אחד. אפילו את שמה האמיתי איננו יודעים. כי דליה פלח הוא, מה שנקרא, פסבדונים. שם בדוי. מובן שמאוד הייתי רוצה לדעת מי זו, ואפילו מכירה אני כמה אנשים שיודעים מי היא, אבל נותרים לי הטקסטים בלבד, שירים נקיים מכל קשר ביוגרפי. אני מעדיפה דרך זו של התוודעות לשירה.

ענין מהותי ביותר בשירתה הוא הפערים. כל מה שנעדר מן השיר. כל ההסברים שלא ניתנו. הפערים, אצל דליה פלח, הם המנגנון השירי הייחודי לה, הגורם לנו לפעימות לב ולהבנה. שיריה של פלח קונקרטיים מאוד, ונראה שפרטיהם לקוחים מחייה, מכרוניקות עתונאיות ומן הדמיון. למעשה, ובמסווה של סיפור קונקרטי, הם עוסקים בנושאים אנושים אוניברסלים ובכללם נושאים שנוגעים לכלל החברה הישראלית, כמו כיבוש, צבא, וחברה מגוונת ביותר.
הפערים הם שמסיטים את תשומת לבנו מהסיפור הקונקרטי אל הסיפור האמיתי, סיפור העומק.
אדגים זאת במספר שירים.

דּוֹדִי השופט הַמְּחוֹזִי דוֹרְבָּן

דּוֹדִי הַשּׁוֹפֵט הַמְּחוֹזִי דּוֹרְבָּן
נִדְרַשׁ לַחְקֹר, סוֹף סוֹף, אֶת מוֹת בִּתּוֹ וּבִתָּהּ (שֶׁל הַבַּת)
בִּתְאוּנָה בְּמִתְקַן-כְּנִיסָה לְרַכֶּבֶת-הֲמוֹנִים.
אוּלַי לִתְבֹּעַ אֶת רָשֻׁיּוֹת הַצָּבָא.
הוּא מִתְיָעֵץ עִם גִּיסוֹ הַצָּעִיר, הַזָּרוּק, אָבִי,
שֶׁמֵּאִיץ בּוֹ – בְּסַמְכוּת שֶׁל מִשְׁפָּטָן –
לְהַפְרִיד אֶת הָרָשֻׁיּוֹת
(לָשׁוֹן נְקִיָּה לְהִתְפַּטְּרוּת מִן הַשּׁוֹפְטוּת),
וְאָז אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים כֻּלָּנוּ אֶל הַמִּתְקָן –
הוּא מִסְתּוֹבֵב וְנוֹקֵשׁ, מוֹטוֹת מַתֶּכֶת מִתְחַלְּקִים לְתוֹךְ
חוֹרִים, פֹּה זֶה קָרָה – עַל שְׂפַת אֵיזֶה מַיִם
מְתוּקִים – עִם חֲרָקִים,
פֹּה מֵזַח הָעֵץ שֶׁל סִירוֹת הַיַּרְקוֹן.
וּבְעוֹד אָנוּ בּוֹחֲנִים אֶת הַמִּתְקָן –
דּוֹדִי, כְּדַרְכּוֹ, טְרָגִי, נָפוּחַ, אַךְ קוֹלֵט
נָכוֹן אֶת הַפְּרָטִים –
מוּטַחַת אֶל תּוֹךְ סֻכַּת קָנִים עַל הַחוֹל
מְכוֹנִית, בּוֹקַעַת אֶת הַסֻּכָּה, עוֹצֶרֶת.
בְּתוֹכָהּ כּוּשִׁי צָעִיר, שׁוֹתֶה, מְדַבֵּר דִּבְרֵי אַהֲבָה,
וְרוּסִיָּה-עוֹלָה יָפָה מִתְרַפֶּקֶת עָלָיו, מְבֻלְבֶּלֶת,
נִמְשֶׁכֶת, מְאֹד צְעִירָה, מְאֹד מְאֹד צְעִירָה.

השיר מלא בפערים, בדברים שאינם מוסברים. מה פירוש 'סוף סוף', בשורה השניה של השיר?
ולאיזה מחדל מתייחס השיר? כבר חקרו, או שלא חקרו מספיק? מה הוא מתקן-הכניסה? מה היא רכבת-ההמונים? והאם זה התרחש בירקון, המוזכר כאן, או בארץ אחרת? דברים אלו אינם מבוארים בשיר. ואיך קשור סוף השיר, אם בכלל, להתחלה הטרגית?

הפערים האלו מטרידים. הם גורמים לנו להרגיש שמשהו כאן לא בסדר. ולאט לאט משתלטת עלינו ההרגשה כי הענין הקונקרטי בו עוסק השיר, לכאורה, – התאונה וחקירתה ע"י דודה, השופט המחוזי – איננו הענין המרכזי.

הסיפור האמיתי של השיר הוא על המוות והחיים והמעבר המתמיד ביניהם. השיר פותח במוות קשה, של אֵם וּבִתָהּ. אך החיים ממשיכים באין ברירה. הדוד משנס מותניו לחקור, וכולם הולכים אל המתקן. בסמיכות למוות מתוקים המים, וליד מוטות המתכת, המתחלקים אל תוך החורים, האוירה רומנטית: מזח עץ וסירות. כוח החיים החזק, הויטלי, מגולם בעיקר בסוף השיר ע"י הכושי הצעיר והצעירה המתרפקת עליו, מאד מאד צעירה. וגם כאן, עם כל החיוניות, יש הטחה, בקיעה, בלבול. קיים חשש לפרץ אלים נוסף; הכושי מוטח אל תוך סכת הקנים על החול, והמכונית בוקעת את הסוכה.

שיחקנו קלפים

שִׂחַקְנוּ קְלָפִים, הַשֻּׁתָּפָה שֶׁלִּי, הֶחָבֵר שֶׁלָּהּ, וַאֲנִי,
בַּחֶדֶר עִם הַפוּטוֹן.
וְזֶה בִּזְבּוּז, שֶׁדַּוְקָא עַכְשָׁו,
הֵם לִמְּדוּ אוֹתִי לְשַׂחֵק רֶמִי, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶזְדַּקֵּק לוֹ.
אֲבָל פַּעַם כְּבָר שִׂחַקְתִּי רֶמִי, בְּטַבְלָאוֹת שֶׁנְהָב,
כְּמוֹ דּוֹמִינוֹ, בִּצְפַת, וְהַיְּלָדִים שֶׁל בַּעֲלֵי הַבַּיִת
יָשְׁבוּ סְבִיב שֻׁלְחָן גָּדוֹל, וְגַם אֲנִי אִתָּם.
בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ יוֹם אַבָּא שֶׁלִּי בָּא מִתֵּל אָבִיב,
וְקָרָא לִי מֵהַחֶדֶר לְהַפְסִיק לְשַׂחֵק.
הוּא אָמַר: "זֹאת לֹא חֶבְרָה שֶׁמַּתְאִימָה לָךְ" –
אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה. וּבְאוֹתוֹ קַיִץ מָצָאתִי שָׁם אֶת "אֶקְסוֹדוּס"
שֶׁל לֵאוֹן יוּרִיס, עִם הַבָּחוּר שֶׁעָקַר אֶת שִׁנֵּי הַזָּהָב
שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַמּוּמָתִים.
לְעוֹלָם לֹא אֶזְדַּקֵּק לְרֶמִי,
וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לִי מַסְפִּיק אִמּוּן
בִּלְנַצֵּחַ וּלְהַפְסִיד, לִצְחֹק, לְהַקְנִיט, לְחַכּוֹת לַמַּזָּל,
לְהִשְׁתַּעְמֵם בַּמוֹנוֹטוֹנִיּוּת הַזֹּאת, הַצְּבָאִית.

גם השיר הזה מלא פערים ועניינים מטרידים. האם השיר הוא על משחק רֶמי, או על משהו אחֵר? כבר בשורה הרביעית של השיר אומרת פלח שלעולם לא תזדקק למשחק הרֶמי. פעם כבר שחקתי, היא מספרת לנו, בצפת. ושוב, בשורות האחרונות, היא אומרת, 'לעולם לא אזדקק לרֶמי', במין אוירת קינה. מדוע לא תשחק עוד רֶמי, ומה מסמל משחק הָרֶמי? הרֶמי הוא, אולי, משל לבילוי הזמן התמים והלא-תכליתי שאנחנו מרשים לעצמנו בזמנים של בטלה-מאונס. בצבא, למשל. ובילדות.
המשוררת שחקה בעבר רֶמי, בילדותה. הרֶמי הוא שווה-ערך לצחוק, להקנטה, לציפיה למזל, כל מה שאין בחיינו הבוגרים, התכליתיים, המכוונים למטרות תועלתניות והשרדותיות. השיר הוא געגוע לזמנים של בטרם, לנינוחות כשלא צריך היה לעשות שום דבר, וגם לזמנים בהם קרו לנו דברים מרתקים, פנימיים, כמו גילוי ספר שמשפיע על חיינו, כמו משפט שנאמר על ידי הורה וייזכר כל החיים.

שנות ה-60 וה-70 שמעורבבות בשנות ה-90
הַפְּקִידָה, שֶׁדָּפַק אוֹתָהּ הָאַלּוּף,
שֶׁהָלְכָה לְקוּרְס טַיִס, וְהֵטִיסָה צִפּוֹר
פְּלָדָה,
אַךְ הֻדְּחָה,
וְאוּלַי נִדְפְּקָה עִם הָאַלּוּף,
אוֹ רַק הִתְעַסְּקָה.
הוּא זִיֵּן אוֹתָהּ, הָאַלּוּף –
הִיא הֵטִיסָה צִפּוֹר פְּלָדָה –
הִזְדַּיְּנוּ, הֻדְּחָה.

עוד שיר מלא פערים, שמספר לנו, לכאורה, משהו, אך לא בטוח מה. מה כאן מעורבב בין שנות ה-60 וה-70 לבין שנות ה-90, כפי שמבטיחה כותרת השיר? הניצוּל המיני של פקידות בצבא? הצבא עצמו? האלוף כמייצג תרבות? גם ללא הכותרת היה השיר מטריד, ועם הכותרת הוא מטריד עוד יותר. הדבר היחיד, להבנתי, שאפשר לשייך לשנות ה- 90 הוא, שאשה הולכת לקורס טיס. וכמובן שהיא מודחת. לא בטוח שיודעים את הסיבה. סיבה ומסובב מעורבבים, אם יש בכלל סיבה: הזדיינו, הודחה. לא יודעים מה גרם למה, אם בכלל, האם הודחה בגלל שהזדיינו, האם הזדיינו בגלל שהודחה (לשם נחמה).
אולי זה פלקט חד-מימדי של הצבא, שמשקף את חיינו כאן, תיאור נטול-רגש של אירועים, שגרתיים לכאורה, המובאים כאן ככרוניקה עתונאית.

הברוטליות של כל מלה בפני עצמה, והבוטות של הצירופים השונים: 'הזדינו', למשל, עם ה'הודחה', הם כמו אגרופים הנדחפים לנו בבטן. השיר כולו הוא אגרוף ברזל, עטוף בפיסה קטנה של צמר-גפן בראשו, היא הכותרת.

שיריה של פלח מתרחשים בדרך אל השיר. הדברים החשובים נאמרים באגביות-לכאורה. הדברים החשובים אינם מתרחשים בשורות השיר אלא ביניהן. ברווחים שלהן. והם ממשיכים להדהד בנו עם סיום קריאת השיר.

ספריה של דליה פלח:
'דודי השופט המחוזי דורבן', עם עובד, 1997
'2003', עם עובד, 2003

"ריח קמוש חריף מזדקר" - מיניות אחרת בשירת אסתר ראב

ריח קמוש חריף מזדקר

המפגש שלי עם אסתר ראב לא היה דרך שירי הטבע שלה. כלומר, רוב הסיכויים שראיתי את אותם השירים, שהוכתרו, בדרך כלל, כ"שירי טבע" או "שירי מולדת", אבל אני קראתי אותם אחרת. בעיני שיריה עמוקים מני טבע. בעיני שירתה חדשנית ביותר – היום כמו אז – חושנית, נועזת, ארוטית, פמיניסטית ומשוחררת.

אחד הידועים ביותר בשירי אסתר הוא "אני תחת האטד", השיר הראשון, אגב, שבחרה להראות, ב – 1920, לאשר ברש ויעקב רבינוביץ', שני עורכי כתב העת הספרותי "הדים", בטיול בפרדסי פתח-תקווה:

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד
קַלָּה, זֵידוֹנָה,
קוֹצָיו צוֹחֶקֶת
לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;
אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,
כָּל קִפּוּל בְּשִׂמְלָתִי
לִי יִלְחַשׁ:
לִקְרַאת מָוֶת
לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת
אַתְּ יוֹצְאָה.
אַתָּה מוֹפִיעַ –
וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת
מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת
וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם
בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר
אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי
בְּאֶחָת!

מתוך הספר "קמשונים"

השיר הוא שיר שובר-מוסכמות. הוא שיר ארוטי, אך אינו רומנטי: הוא אינו מתרחש בשעת בין ערביים, שעת האהבה של הרומנטיקאים. סצנת ההתעלסות היא בצהרים, כשהאור מכה במרחב והשדות לבנים מאור.

שורותיה של אסתר ראב הולמות, מערפלות את חושינו, דורשות את כל תשומת-הלב. המשוררת נמצאת תחת האטד – שימו לב: לא יסמין, לא דשא, לא ברוש, וגם לא אקליפטוס אלא אטד, שיח קוצני ודוקר – ומכנה עצמה 'קלה' ו'זידונה'.
מילותיה מחדשות: "קוציו צוחקת/ לקראתך זקפתי". קוציו זקפתי הוא צירוף מלים לא שגרתי. אני, הכותבת, שנמצאת תחת האטד, זוקפת את קוצי האטד לקראתך. מהי בדיוק המשמעות של "לזקוף קוצים"? זו פעולה אקטיבית מאוד, אפילו התקפית. בדמיוננו אנו רואים את הקיפוד מסמר את קוציו, או צבר שמזקיף את קוציו כך שיעמדו בזוית ישרה יותר. וזקיפה היא גם תנועה גברית, המזכירה זקפה.

האשה בשמלה היא בעלת תכונות גבריות: היא זוקפת את קוציה לקראת הגבר, היא מניפה חרב וגוזרת את דינם של הנאהבים למוות, למות האהבה. האשה מחוללת בשמלתה "לקראת מוות". הגבר, אליו היא משתוקקת, משול למוות. ויחד עם זה, השיר מלא תאווה והשתוקקות. אנחנו יכולים לדמיין סצנה ארוטית מאוד במרחבי האור השוממים: הקוצים הנזקפים, קפלי השמלה, האשה הלבנה (עירום גופה? שמלה לבנה?) המחוללת. ארוס ומוות, ארוס ותנאטוס, שני מוטיבים ספרותיים מנוגדים וצמודים, מחוללים בשיר יחדיו. מדוע הגבר הוא המוות? האם לא תוכל למצוא שלווה באהבתה הנסערת? באחת היא גוזרת את דינם, ללא הסברים. לא לו ולא לנו. אולי נמצא הסברים בשירים אחרים.

גם השיר הקצרצר, התמים-לכאורה, "ממנגינות אמה" הוא שיר מתעתע:

מִמַּנְגִּינוֹת אָמָה

וְלַיְלָה לַיְלָה תִּגְדַּל תְּשׁוּקָתִי
אֱלֵי שׁוֹקֶיךָ הַדַּקּוֹת הַקָּשׁוֹת
וְאַתָּה גֵּא וָזָר
עֲלֵי גֵּוִי תְּהַלֵּךְ
כִּבְשָׂדֵה קָצוּר,
הַבְּרָכָה הַזְּהֻבָּה –
בְּרַגְלֶיךָ מְבוֹסֵס.

1926

בכותרת השיר מכנה עצמה אסתר ראב 'אמה', כלומר שפחה. האם יש לכך כיסוי בשיר? האם נמצאת בשיר אמה? שפחה חרופה? עיון מעמיק בשיר יגלה לנו כי המשוררת היא רק לכאורה אמה. ראשית, כבר בפתיחת השיר היא אינה פסיבית, כמו שמצפים היינו מאמה, אלא אקטיבית: תשוקתה פעילה מאוד, וגדלה מלילה ללילה. ואחר כך הגבר מבוסס אותה ברגליו כבשדה קצור, כאילו הוא האדון.
אבל הדוברת כאן היא שדה, היא אדמה, לכן היא, הקטנה, גדולה ממנו. הכותבת כאן גאה לחלוטין, גם כשמתבוססים עליה. היא רוצה שהגבר יבוסס בזהב הזה, שזו היא. היא כוונה אותו לכך. כלל לא אכפת לה להיות אמה. ומותר לנו גם לחשוב, שהמלים "גא וזר", שכתבה על הגבר בשיר, ושמגבירים מאוד את האפקט הארוטי, הושלכו מהרגשתה שלה אל הגבר, ולכן, למעשה, נכתבו על עצמה. נראה היה גם שמי שמבוססים על גבו ברגלים, כאילו הוא 'שדה קצור', נאנק תחת הנטל והסבל, אבל לא כאן. נראה כאן שהדוברת נהנית מכך. ממש אפשר לומר כי יש כאן SM – יחסים סאדו-מזוכיסטים – הדוברת נהנית ממעשים אלימים, שהיא עצמה הזמינה אותם. היא ה"סאדו" והיא ה"מאזו". הגבר כאן, כמו בשיר הקודם, סביל לגמרי, בלתי-מורגש, ואיננו יודעים מה הוא מרגיש וחש.

נוסח כזה של יחסים – אשה חזקה וגבר הנכנע בפניה – מופיע בשירים מוקדמים נוספים של אסתר ראב. הנה השיר "ככה תאהבני":

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי
וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –
יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם
לְךָ לֹא אֶהִי;
יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר
נָנוּחָה
וּלְשֵׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים
לֹא נֵרֵדָה;
יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי
תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –
טְרוּפַת-אַהֲבָה.

1926

לולא השיר היה רציני כל כך אפשר היה לחייך למקרא המוטיב ה"פולני" – "יען רק על מרומי-הצער ננוחה", כלומר, אין שלווה ("אני כבר אנוח בקבר", כדברי הפולנייה מהבדיחה).

לכל אורך השיר הגבר פסיבי, מובל, והאשה חזקה. וחוזרים המוטיבים, הנמצאים בשירתה המוקדמת: היציאה נגד הבורגנות (היחסים הביתיים הם השלב הנמוך: "ולשפל ספות בחדרים לא נרדה"); האשה היצרית, המשתוקקת כל כך; האשה, שלעולם לא תהיה ביתית, אלא תחיה תמיד בטבע; האשה שמעדיפה לאהוב בטבע, כמו חיה, תחת להט אקליפטוסים חמים ועל מצע עלים מרשרשים.

אפשר אולי לחזור עכשיו אל השיר הראשון – 'אני תחת האטד' – ולהבין מדוע שם גזרה המשוררת 'את דינם באחת'. אולי מפני רתיעתה ממיסוד היחסים, מן השגרה של חיי בית ומשפחה.

עד כאן ראינו את המשוררת כאשה עוצמתית, אקטיבית, ואפילו זידונה. בשירים אחרים של ראב היא מופיעה כאשה רכה וכנועה. בשיר האחרון שאביא כאן, שיר ללא כותרת, נמצא את שתי פניה של אסתר ראב – זידונה ורכה:

לֹא אָח וְאֵשׁ כִּירַיִם
לְךָ אֲטַפֵּחַ –
עֵינֵי חַיָּה יְרֻקּוֹת עוֹמְדוֹת,
וּבְרָקִים כְּחֻלִּים
יוֹרוּ גִּצִּים וִיגַשְּׁשׁוּ
אֶת אֲשֶׁר מֵעֵבֶר
לַבִּצּוֹת הַכְּבֵדוֹת הַחַמּוֹת –
וּבְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת תָּרֹן זֶה כְּבָר
צִנַּת-בֹּקֶר טוֹבָה
מַרְעִידָה
לִקְרַאת אוֹרוֹת לֹא הָיוּ עוֹד…

אַךְ עֵת כְּיֶלֶד מֻשְׁלָךְ
עַל בִּרְכַּי תָּנוּחַ –
וְנִצְבְּרוּ הֲמוֹן יוֹנִים לְבָנוֹת
וְרִשְׁרְשׁוּ בְּרַחֲמִים וְטָהֳרָה
סְבִיב רֹאשְׁךָ הַנּוּגֶה,
וּבָנוּ לְךָ קֵן בִּלְּבָבִי –
סֻכָּה תַּמָּה, כִּירָה חַמָּה,

מֵעַל יְצוּעֲךָ רֹאשׁ כָּבֵד תָּרִים,
לִבְּךָ לֹא יֵדַע עַל מַה יַּעֲגֹב,
הָהּ, כִּי בְּלִי דַּעַת כָּל הַלַּיְלָה
אַחֲרַי, בִּדְרָכַי הַקָּשׁוֹת,
בִּכְבָלִים לֹא יִנָּתֵקוּ גְּרַרְתִּיךָ.

1926, מתוך הספר "קמשונים"

מיד בשורה הראשונה של השיר מכריזה המשוררת כי לא רק שהביתיות והמשפחתיות (האח שבסלון ואש-הכיריים) אינם בשבילה, אלא שגם לא תוכל לטפח אותם עבור אהובה. היא, בעלת "עיני החיה הירוקות העומדות", רוצה להתעלס בטבע, בביצות הכבדות החמות של התאווה, בסערה של ברקים וגצים.

זוהי גישה ניטשיאנית, המעדיפה את כוחות החיים, הויטאליות והיצרים, על מה שנקרא עליונות הערך הרוחני. זוהי אלוהותו החדשה-ישנה של דיוניסוס. זה נצחון האינסטינקטים על האינטלקט, נצחון היצר על הבורגנות.

בבית השני של השיר היחס מפויס ומתגלות פניה הרכות של האשה, שגם בנתה לאהוב קן בלבבה. האהוב מתרפק על ברכיה, נוגה. מדוע נוגה האהוב? האם מפני שהוא יודע שאין סיכוי להגיע עם אהבתו זו לקן של קבע, לבית עם אח, בו נמצאים סירים על הגז?

הבית השלישי מאחד את שתי הפנים שראינו בשני הבתים הקודמים: האהוב, ראשו כבד. האשה מודה שדרכיה קשות, שאופייה ומנהגה אמביוולנטיים, שהיא 'משגעת את הגבר'. הגבר שבילה אתה מבולבל – "לבך לא ידע על מה יעגב". כל הלילה הוא נגרר "אחרי, בדרכי הקשות, בכבלים לא ינתקו גררתיך".

אסתר ראב, 1896 – 1981, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה במושבה פתח-תקווה להורים שעלו מהונגריה בשנת 1875 והיו ממייסדי המושבה. שיריה הראשונים התפרסמו בראשית שנות העשרים, בספר בשם "קמשונים".

ספרי אסתר ראב:
"קמשונים" [שירים], הדים, תר"ץ, [1930].
"שירי אסתר ראב" [כולל "קמשונים"], מסדה, [תשכ"ד, נובמבר 1963].
"תפילה אחרונה" [שירים], עם עובד, 1972.
"המיית שורשים", מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, 1976: שירים מתוך: קמשונים, שירי אסתר ראב, תפילה אחרונה.
"אסתר ראב, ילקוט שירים", מבחר, עריכה ומקורות, אהוד בן עזר וראובן שהם; "אסתר ראב ושירתה", מבוא, ראובן שהם; מבחר ספרותנו לעם, הוצאת "יחדיו", ואגודת הסופרים העברים, 1982.
"גן שחרב", מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, תרמיל, משרד הביטחון, הוצאה לאור, 1983.
"כל השירים", המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה – 100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994.
"כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, אסטרולוג, 2001.