עשרים נערות לקנא מאת: גלעד מאירי ספר ביכוריה של אורית גידלי

עשרים נערות לקנא

"אהבה מתוקה כמו חרוב מכווצת כמו דבלה

מחכה בהולה שתשוב."

ספר ביכוריה של אורית גידלי עוסק, רובו ככולו, באהבה, בכמיהה, בקירבה ובמרחק בין אנשים ובמערכות יחסים בין בני זוג, בני משפחה או בין דמויות ספרותיות. למעשה, מעטים הם השירים, שמתייחסים או אפילו מרמזים למושא אחר זולת נושאים אלו, מה שיוצר גיבוש כללי של הקובץ כולו ומלמד על בחירה מדוקדקת של השירים.

למעט אברם מהמכולת, שהינו למעשה, אברהם אבינו, או ארול מבאר שבע, אין שירים העוסקים בדמויות ממשיות, קרי, דמויות "מהחיים". עם זאת, ברור שהדמויות בספר, כגון, בני ביתה של הדוברת, לקוחות מהביוגראפיה של המחברת, אולם למעט אזכור מוצאה ההונגרי של סבתה, אין כמעט רמזים ביוגראפיים בספר – השיר נותר מעל לחיים. ועל מנת לחזק קו סגנוני זה, שאר הדמויות הן מקראיות ומיתולוגית: אברהם, יצחק, שרה, שאול, דוד, שלמה (קהלת), שמשון ואורפיאוס.

הספר נערך לפי תבנית העומק של קירבה – מרחק, מתחלק לחלקים ומתקדם ע"פ יחסים אלה. הספר עובר בין מעגלי סוציאליזציה ומתחיל באשה הבודדה הכמהה לאהבה (חלק א); ממשיך לתיאורי קירבה לבן הזוג (חלק ב); ומתקדם לעבר הקשיים הקיומיים של המשפחה (חלק ג); היציאה מהמעגל המשפחתי הקרוב מובילה למעגל המשפחתי הרחוק יותר ומתארת את מערכת היחסים עם סבתא ואחות רחוקות וזיכרונות ילדות או עבר. בחלק זה יש נגיעה גם בזר (וזהו המעגל החברתי), למרות שאיננו זר לנו, באמצעות החייל הצעיר באוטובוס (חלק ד); המעגל הבא הינו מעגל פנימי – תרבותי המתאר דמויות מקראיות קאנוניות ומאג'וריות והינו מעין חזרה מעובדת למעגל הפנימי בו נפתח הספר (חלק ה); החלק האחרון של הספר (בו יש שיר אחד) ממצה את המרחק המקסימאלי והוא נושק לאורפיאוס, ליון וממלכת השאול (חלק ו).

הותרת המעגל החברתי, אולי האקטואלי והישראליות, כמעט לחלוטין מחוץ לספר, יוצרת עולם הרמטי – פנימי, שמתנכר לעולם החיצוני או מתגונן מפניו. ייתכן, שיש בכך אמירה נשית או חברתית על סדרי העדיפויות של הפרט ועל חשיבותה של האינטימיות.

שפת הספר מרוממת ומעניקה ריתמוס איטי לספר הרחוק מהיומיום הסוער. הטון הכללי הוא גבוה, מה שתורם לאידיאליזציה ולחגיגיות של האהבה, אך גם לעיצוב עמדת דוברת, שמתבוננת ממרחק מה על העולם. עם זאת, למרות עמדת ההתבוננות המרוחקת או שמא הודות לה, תיאורי האהבה מלאים רוך: "אוויר יוצא ונכנס / תופר את גופו / בתכים שקופים ושקטים. / אהובי ישן… אזנו האחת היא עתה / המשפך היחיד שדרכו / מחליקים אל גופו רחשי ערותי המוקדמת…  היכן מאגרי היופי / שיפרוץ בו בעוד שנים? / היכן הוא נשמר ממני?" או (מתוך "תכים שקופים").

פה ושם יש נוכחות של "העולם הזה", של סלנג או של ריאליות. שפת השיר הסוגר את הספר, "השוטרים לוקחים את אורפיאוס לשחזר", משלבת באופן מאוזן בין המשלב הלשוני הגבוה של הספר לבין המשלב העיתונאי הנמוך. ייתכן שבסיומת זו של הספר ישנה רמיזה לכיוון התפתחותה העתידי של גידלי וזאת משום שלטעמי יש בכיוון זה פוטנציאל לשילובים מקוריים בין עוצמתה הפיגוראטיבית לבין הפרוזאיות האותנטית שלה. למשל, בשיר "בית", אשר פותח בשורות, "הייתי עייפה כמו משאית זבל, שום כוח להרים את/ הצעצועים של הילדה" ומסתיים בשורת מחץ בעלת טון אלגי מעובד להפליא: "העיפות הזאת, חוסר היכולת להרים דברים מהרצפה", קיים המתח, שמעניק לשירתה של גידלי את סגנונה הייחודי.

פורסם לראשונה באתר מקום לשירה, אפריל 2005.